אולי אם הייתי יודעת איך לדבר אליך היית מבינה, אבל נדמה שכל
מה שאני יודעת זה להגיד את הדבר הלא נכון.
איך בשניות הניצוץ בעיניים שלך הופך לקרח ואת נאטמת אלי ובכלל
וכאילו לא אכפת לך כלום ואני יודעת שבפנים זה צורב, אבל
במקומות שאין לי אליהם כניסה.
את יודעת להטיח בי את המילים שלך בצורה הכי כואבת שאפשר ואני
יודעת לקבל אותן בהבנה ולהגיד שאולי זה מגיע לי ואת בטח תגידי
שאני חלשה ונותנת שידרכו עלי. יכול להיות שאת צודקת.
אני לא מבינה כבר את עצמי, את האושר הזה שבוער בי ואת החיוכים
שיש לי רק איתך ואת איך שאני נותנת לך להכאיב לי כמו שאף אחד
לא יכול. אולי זה פשוט חייב לבוא ביחד.
כן, הייתי רוצה להיות קצת יותר נכונה בשבילך, הייתי רוצה לדעת
בוודאות שאני עושה לך טוב ואני לא, לא זה ולא זה וגם לא שום
דבר אחר.
אני לפעמים לא בטוחה שאת באמת אוהבת אותי, שאת באמת רוצה
בחברתי ואני יכולה לדמיין בראש את הפרצוף שתעשי אם אני אגיד לך
את זה ואני יכולה להגיד כמעט במדויק מה תגידי. את יודעת שזה לא
ישנה הרבה.
המהפכים האלה, הזיגזג המטורף הזה, הרי זה בדיוק מה שמשותף לנו,
הרי זה בדיוק מה שמשך אותנו אחת לשנייה, איך שזה מתנגש בכל
פעם.
מפחיד אותי לדעת שאולי זה ייגמר מהר ממה שנדמה לי, שיום אחד
אני אמצא את עצמי עומדת בתחנת אוטובוס ומנופפת אל מבט שהוא
כמעט ציני בפעם האחרונה, אבל גם עם זה כבר הספקתי להשלים, עם
זה שיכול להיות שיום אחד את פשוט תעלמי לי, אבל לא הייתי רוצה
שזה יקרה לפני שתביני כמה משמעותית וחשובה היית ואת תוכלי
להעלות על הפנים את פרצוף המטיף שלך, אחד מכל אלפי הפרצופים
הכל כך מוכרים ואהובים שלך, ולהסביר לי שזה היה קורה איתך או
בלעדייך ושאני פשוט מתבגרת, או משהו בסגנון, ואני אוכל להנהן
ולשתוק אבל בפנים אני אף פעם לא אאמין בזה באמת.
הייתי מבקשת ממך שלא תלכי כל כך מהר ושלא תכעסי כל כך ושלא
תפחדי לכאוב, אבל אני לא אבקש.
וזה רק כי אף פעם לא ידעתי איך לדבר אליך כדי שזה יהיה נכון גם
לך וגם לי.
אנחנו תמיד במקומות הלא נכונים בזמן הנכון.
את בטח תעקמי את האף כשתקראי את כל זה, גם לכתוב לך אני לא
יודעת איך. |