[מוקדש לענבר, ילדת הלילות הלבנים]
יש ריח כזה של לילה,
ריח של הקור שמתחפר לי מתחת לעצמות.
ריח של כמעט חושך של מנורת רחוב בודדה
בחושך גם אני צורה חסרת תכלית.
הטירוף אוחז בי בשעות הקטנות,
יודע שזה הזמן שלנו לאהוב.
אני רועדת תחת ידיו הקפואות
והוא מקרב אלי פנים מוכרות מדי
חיוורות כמו הירח המלא שמציץ בחלון,
אדיש כתמיד.
הצרצרים בחוץ מנגנים מנגינה מצמררת
ואנחנו בפנים רוקדים לצליליה הצורמים.
מתגלגלים על המיטה הלוך וחזור
נאבקים לרגע ואוהבים ברגע אחר
ושוב ושוב והזיעה מכתימה את החולצה הדקה.
אחרי זה הוא יחבק אותי מאחורה
בתנוחה כמעט אנושית
ואני אנסה לדמיין שזרועות הקרח חמות.
בסוף אני ארדם
והוא יסתכל עלי ישנה וירקום לי סיוטים במתנה.
וכשאבכה לו שכואב לי הוא ילחש כמעט ברכות,
אבל ככה אני יודע לאהוב. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.