לפעמים, אני מתייאשת מלחיות. פשוט נמאס לי. פשוט לא יכולה
יותר. ואז אני מחליטה ש... זהו. לא עוד. לא יותר. יש לי כל כך
הרבה מכלום וכל כך קצת מהכל. אני מחליטה או לגמור עם החיים
האלה או להיות חזקה ולעבור. אני עדיין לא יודעת מה אני מעדיפה
מביניהם... אני חושבת שלמות. אבל אין לי אומץ למות. אז אני
עדיין חיה. חיה עם האפשרות הראשונה, מנסה להתגבר ולעבור ולהיות
חזקה. אבל להיות חזקה זה להיות לא אמיתית. להיות צבועה. לשחק
דמות. ואני שונאת את זה... אז אני חוזרת לאפשרות הראשונה. ואז
אני חושבת... איך אני יכולה ככה סתם פשוט לעזוב? אני פשוט לא
יכולה. אני יכולה להתמודד עם זה. אני רוצה להתמודד עם זה. אני
לא יודעת למה... אבל אני רוצה. מצד שני אני לא רוצה להתמודד.
יותר מדי כאב, יותר מדי סבל, דמעות, יסורים, עצב, כאב. יותר
מדי מציאות. המציאות שלי. לפעמים, אני מתייאשת מלחיות. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.