כאשר אבי הלך לסוכנות האוניות "בקזבלנקה"  כידי
להזמין מקום על סיפון האונייה "מרי-אן"  המפליגה ל מרסי,  אמרו
לו שאין מקום ואים יהיה מקום זה יהיה על הסיפון העליון בלבד,  
הוא התאכזב מאד,  לא יכלו להבטיח לו תא באוניית הקיטור המפליגה
פעם לחודש לצרפת. למחוורת כשחזר אליהם,  אמרו לו שיש תא קטן
בתחתית האנייה.
           בתחילת המאה, החל הפיתוח המואץ של אוניות-קיטור
מודרניות בנויות פלדה המסוגלות להפליג במהירות בכל מזג אוויר
שדחקו הצידה את ספינות המפרשים הבנויות עץ  שהיו  תלויים
ברוחות המשתנות ובמזל. מחירי התובלה היבשתית ירדו בצורה
משמעותית ואפשרו פיתוח המסחר בין ארצות, ונתנו הזדמנות  למעמד
הבינוני להשתמש באוניות-קיטור לצורכיהם. אבי היה יכול להרשות
לעצמו כרטיס נסיעה  בכוון אחד בלבד- צרפת.  הוא היגיע מוקדם
לנמל בקזבלנקה ועלה על סיפון האונייה שהייה מלא  עד אפס מקום,
חיילים צרפתיים במדים ששירתו במרוקו התמקמו על הסיפון,  הרבה
אירופאים העובדים או עוסקים במסחר במרוקו נוסעים הביתה
למשפחותיהם על הסיפון מעמיסים פחם הדרוש להנעת מנועי הקיטור
הענקיים, הסוורים כמעט ערומים מתרוצצים ממקום למקום ברגליים
יחפות.   בטן האונייה פתוח וסוורים עולים ויורדים בסולמות
הברזל עם שקים מלאים על הגב,  למטה כמה מהם  מניחים את השקים
אחד על השני.                      

          עם שקיעת החמה, הניחו על ערמת השקים החומים שהגיעה
עד מרכז האונייה מטען בננות ירוקות שמלא את בטן האונייה עד
הסוף, העבודה התנהלת בעצלתיים  סוף,   סוף,  עשרות  סוורים
החלו  מזיזים  וגוררים  את מכסה העץ הכבד כדי לסגור את מרכז
האונייה, על הסיפון עלו  שני קצינים צרפתיים  שמדיהם  הצחורים
הסגירו  את תפקידם,   רב חובל הנמל  ועוזרו  שבאו לשחרר את
האנייה מהרציף.

            אחרוני הנוסעים ממהרים לעלות לסיפון, הסולם נאסף
על ידי כמה מלחים כהה עור, גם החבלים העבים  שקשרו את האנייה
לרציף נמשכו פנימה בהוראת רב החובל . מנועי הבוכנה החלו
מנהמים,   הספינה מרטיטה בכמיהתה להפליג,  אבי שזאת הפלגת
הבכורה שלו, נאחז בחוזקה במוטות גדר הסיפון כידי לא ליפול,
התנודה הולכת וגואה האנייה החלה מתרחקת מהרציף,  קודם הירכתים
ואחר כך החרטום.

           אבי יורד לבדוק את תאו שישרת אותו כמה ימים בהפלגה
. לאכזבתו התא נימצא במקום הגרוע ביותר שאפשר לחשוב עליו,
פינה חשוכה צרה דחוקה על יד המנוע הנוהם,   בתא רק דרגש עץ קטן
ועלוב,   האור הדל היחידי חודר לתא מבעד לשמשה העגולה והדהויה,
הוא חשב שהיה עדיף להיות על הסיפון ולא לשלם עבור תא כל כך
גרוע,  האוויר סמיך ודחוס וכמעט בלתי ניתן לנשימה,   הוא עולה
מיד לסיפון ונשם את הרוח הקלילה והמלוחה שנשבה מהיבשה על פני
הגלים הכחולים,  העיר "קזבלנקה" הזוהרת והמופלאה נמוגה בערפל
סגול .            
           על הסיפון שרר דוחק ואי שקט,  היה עמוס מאד,  רעש
הגלים נבלע בקול צעדיהם הנגררים הלוך ושוב של הנוסעים על סיפון
העץ,  אנשים פטפטו בבליל שפות בלי הפוגה, נשמעו צחקוקים של
נשים זולות  המשוטטות במעגלים,   שני לבושי מדים צרפתיים
התווכחו והניעו ידיהם לכל כוון,  הים כחול-שחור וריק,   אט ,
אט, הנוסעים החלו להתפזר,  ונשארו על הסיפון רק אלו שהתא שלהם
דומה ...לתא של אבי,  ביום  הרביעי להפלגה האנייה נכנסה לרציף
של העיר מרסי... אבי לא אהב את העיר, היא הייתה אפורה מידי
בשבילו  ועצובה הוא לקח אחרי כמה שעות,  מתחנת הרכבת המקומית
רכבת לפריז.

             פריז הדהימה את אבי ביופייה,  הוא למד בבית הספר
"אליאנס" במרוקו שירי אהבה והלל על העיר, עיר האוהבים,   עיר
האורות,  הוא עלה על ספינה "בטו - מוש"  שפירושו ספינת זבוב
והפליג לאורך נהר סיינה זמר בידיו אקורדיון ישן בעל קול  צרוד
שר  שירי אהבה והלל לעיר ,   מגדל "אייפל" ניראה מכל מקום.  

                             
              אבי מצא חדר בעליית גג בדירה ליד הכנסייה
"סקרי-קר" די עלוב אך עם נוף מדהים,  במרומי מנמרט, רהיטים
פשוטים ישנים, על הקיר מספר תמונות של האמן לפני שהתחיל לגזור
ניירות ולהתקלקל,  בדירה הקטנה התגוררה איימו של האמן היהודי
העוסק בגזרי נייר,  גוזר במספריים פרופילים של תיירים או
מקומיים מתוך נייר-צילום שחור ומוכר אותם בעשר סו,  אמו  נשארה
אשא נאה,  שערה הלבין ,לא צובעת אותו בגלל רגישותה לחומרים
כימיים עדיין מלאה חיות  ואדיבות.  הרבה מאוד ציירים ואומנים
אחרים התגוררו באותה תקופה ב"מנמרט" .רובם הגיעו עד פת לחם,
רוב הציירים ציירו לפעמים כידי לקבל קערת מרק שעועית חומה, או
בקבוק יין מקומי זול .

             פריז ביום ראשון, האווירה הכללית אינה משתנה תחת
שמיים ספק-בהירים ספק-קודרים של שעות בין השמשות אבי עובר
בשדרה היפה ביותר בעולם "שאן-אלי-זה" ורואה את הצרפתים יושבים
בהמוניהם בבגדיהם החגיגיים  בבתי הקפה "וולטר" ו"לה-פה",      
             

              כל יום נפגשים שם  אמני ה"סימבול" לשיחות
והחלפת דעות זה עשרים שנה, תמיד אותם האנשים.   ציירים סופרים
ומשוררים,  כל הצוהריים הם יושבים פה הם באים בשתים עשרה
והולכים הביתה בשלוש,  מקסימום שלוש וחצי אך זה   לא מה שהיה
פעם מעשנים מעט, שומרים על הבריאות, שותים פחות ובעיקר מדברים,
כל הזמן מדברים בקול רם.  אבי נכנס לבקר בתערוכה ציור שהייתה
לה הצלחה גדולה, התערוכה  של הצייר מוריס אוטרילו בגלריה
"לפוטר" הצייר ישב בפינת האולם נחבא אל הכלים לבוש בגלימת צמר
כהה ופשוטה, אנשים חלפו על פני הקנבסים הממוסגרים,  שלט בהם
הצבע הלבן והשחור ומעט כחול,  הצייר לא אהב לצייר את המקומות
המפורסמים בפריס מלאי התיירים הוא חיפש את המקומות  הנידחים
והשקטים ביותר, שם הצבע התקלף מקירות הבתים ורואים את הצבעים
הישנים  והקודמים,  ברחובות פריז הישנה,  בסמטאות צרות
ומאובקות, שם אהב לשבת על כסא עץ קטן מתקפל ולרשום את ציוריו,
בסטודיו היה מעביר את רשמיו לבדים הלבנים,  בקיר אחר של הגלריה
הוצגו בדי ציור אחרים מתקופה מאוחרת יותר שלו שהיו בעלי אופי
לירי לחלוטין,  טובלים באור-ירח קסום ובהיר, מלאים אופטימיות,
אבי ביקש לקנות ציור אך אמרו לו בנימוס:  "רק בגמר התערוכה".
אבי נשאר בפריז כחודש ימים  ביקר בכל המקומות היפים
והמפורסמים כשנשארו בכיסו מאה פרנק הוא החליט לעזוב את העיר
ולרדת דרומה לכפרים בסביבת העיר "ארל" שם יוכל לעבוד בכרמים
הוא לא היה יכל לשאת יותר את החברה הפריסאית המתנשאת.        
                                                           
                                         
             הוא מצא מקום לינה ועבודה בבית גדול מוקף כרמים
בכפר, בעל הבית איש גדול ועגלגל ואשתו שמחו לקבל אותו לעבודה,
אנשים בעלי אופי נוח וטוב, לא כאחיהם הפריסאים העצבניים, ואבי
היה להם גם לחברה.
              בת יחידה  הייתה לזוג המבוגרים  "מרי- אן" שמה,
היא למדה אומנות בבית הספר לאומנות "בו-זאר" בפריס, ודגמנה
בעירום בשעות הפנאי לציירים הצרפתיים, הרבתה להסתופף בחדרי
עבודתם ומפגשיהם של אמני-פריז, רנואר, דגה וטולוז לוטרק
האימפרסיוניסטים,  אבי חשב, יד המקרה הוא או הגורל שגם שם
האנייה שהגיע על סיפונה לצרפת היה "מרי-אן".
              כמה ימים אחרי שהגיע לכפר, הוא יושב לשולחן
האוכל המשפחתי הכבד יחד עם בעל הבית ואשתו ושותים  יין אדום
מהבציר שלפני האחרון,  רוח קלילה וקרירה נשבה והנה נכנסת
"מרי-אן" הצעירה והתמירה כשמגש האוכל בידה . מתחת למלבושה
מלמלה וורדרדה  שקופה שלא השאירה מקום רב לדמיון,   כתפיה
וזרועותיה החשופות בעלי עור שזוף ומבריק, ליבו של אבי נסער
והוא הרגיש נבוך ותאבונו אבד לו לרגע,  הורי מרי-אן שמחו להכיר
לו אותה,  הם החלו לעבוד יחד בכרמים והספיקו להכיר היטב אחד את
השני. בערבים הקרירים אחרי העבודה כשהיו  פנויים  יצאו להסתובב
כשזרועו כרוכה סביב למותניה וצחקוקיהם הפריעו את השקט  ברחבי
הכפר הדומם בדרך כלל, אחרי זה היגיעו לחישות מאנשי הכפר
הרכלנים.
              אחרי כמה ימי בילוי יחד, הם הלכו להתגורר
בבקתת-העץ  בשולי הכרמים שהייתה ריקה כמה שנים,  את מנוחת
הצהרים היו מבלים בבקתה הקרירה כשהם מתגלגלים אחד על השני בלי
מלבושים, ערומים, כשבגדיהם פזורים מסביב למיטה היחידה במקום,
או שאבי היה נשכב על בטנו ו "מרי-אן" הייתה  שוכבת  על צידה
לידו,  כשרגלה הייתה מונחת באלכסון על רגליו,  כך היו שוכבים
שעות, ישנים או חולמים זה ליד זה,   כשמידי פעם אבי מתוך נמנום
היה מניח את ידו על ירכה החמימה של "מרי אן" ומלטף אותה.

             זאת הייתה התקופה הטובה ביותר בחייו היא נמשכה
כל  חודשי הקיץ  בצרפת,  זאת הייתה תקופה ללא דאגות ללא בעיות,
הורי מרי-אן היו בטוחים שהגיע החתן המיוחל עבור מרי-אן האהובה
והם עוד יזכו בחייהם לראות אותה מתחתנת .
             אך אבי ידע שהמצב הזה לא יכל  להמשך לעד,  גם
ידע שהוריו ימותו מצער אם ייקח אישה לא יהודיה, מבנות הערלים,
והוא בשום אופן לא רצה לגרום להם צער. יום אחד הוא יצא בחשאי
לבית הדואר המקומי ושם כתב טלגרמה קצרה ודחופה לדודו במרוקו
בזו הלשון :
שלומי טוב, ואני מתגעגע הביתה,  אתה חייב להוציא אותי מכאן,
שלח טלגרמה שאמי מתה או כל דבר העולה על רוחך, מתגעגע,חתום,
רפאל.      
             מרי-אן אהבה את אבי והרבתה לפנק אותו,  בוקר אחד
הם נסעו יחד ברכבת לפריז והזמינה אותו לבקר בבית הספר לאומנות
שם למדה ציור וכן לקחה אותו לחדריהם של כמה ציירים שהכירה
מעבודתה אייתם.   בסוף היום הלכו לתערוכה הקבוצתית של
האמפריסיוניסטים  בגלריה "דורן-רואל",  כשחזרו בערב לכפר ראו
את הטלגרמה שם הודיעו על מות סבתא שלי שהייתה מאוד חזקה בריאה
ושלימה,  אבי קיבל זאת כצפוי מאד קשה וביקש לנסוע לראות את
המשפחה במרוקו בדחיפות,  אחרי כמה ימים הוא נפרד בחמימות רבה
מהורי מרי-אן החביבים והבטיח לחזור לבציר הבא.
              אניית -הקיטור "מראי-אן" המפלגה בין מרסי
לקזבלנקה הייתה ברציף והפעם היה אפילו תא פנוי יפה ומרווח,
"יהי שלום ארץ מופלאה",אמר אבי בעצב,  "מולדת החופש,  אני עוזב
אותך גדול יותר בשנה, נבון יותר ומלא חכמת חיים.  שלום לך ארץ
מכניסת אורחים ".

              אבי נפרד בחיבוקים ונשיקות מחברתו,  לילות על
לילות היא בכתה בלי-הפסק,  עתה ישבה מיוגעת ועגומה אך שלווה,
על פקעת חבלים ענקית, רגליה המוצקות והשזופות מתנענעות  מעל
פני  המים העכורים,   היו עוד כמה בחורות כמוה שלא הכיר, שעמדו
ברציף קפואות ודוממות ונתנו את מבטיהן בתימרות העשן הדחוס של
האונייה המתרחקת,  המוליכה למרחקים את אהוביהן.

               היא חיכתה ברציף בדממה  עד שהאונייה התרחקה,
זמן רב מעל גשר הפיקוד אבי הסתכל עליה  ממשקפת רב החובל עד
והפכה לנקודה .