28.6.05

מסגרות מכסף עוטפות אותי,
בועה של נורמטיביות מקיפה אותי.
הציפיות כמו קירות -
סוגרות עליי,
מציפות אותי...

הרגלים כפייתיים שסיגלתי לי
נגררים אחריי במורד הדרכים,
וכבר שכחתי אם זה נעשה מתוך נוחיות,
או שמא - מתוך אהבה.

הרגשות לא מסוגלים לצאת מתוך החלל של הפה,
הסכר סוגר עליהם,
ואני הולכת...
כבר נמאס לי לאהוב דרך המבט,
עכשיו תפנה לי את הגב,
פרידות אף-פעם לא היו קלות לי.

ושוב נופל האסימון אל תוך הנהר המלוכלך,
העולם התקדם - הנהר התלכלך,
ואנחנו - שטחיים היינו ושטחיים נשאר.
כאלה אנחנו -
בני-האדם!

עוד אבן נפלה...