היא הייתה חולה במשך תקופה ארוכה, זמן רב. יותר מדי זמן.
אני יודעת שהייתי אמורה לבקר אותה, אבל הרגיש לי כאילו היא לא
רצתה בקרבתי. אני כל כך זקוקה לה.
אומרים שרק כאשר מאבדים משהו יודעים להעריך אותו. ואני
התייחסתי אליה מאז ומתמיד כאילו הייתה דבר של מה בכך, משהו
מובן מאליו, שתמיד היה ותמיד יהיה שם.
ועכשיו, כשהיא איננה, החיסרון שלה כל כך בולט וצורם. הגעגועים
אליה מציפים אותי. היא הייתה סוג של מפלט ומקלט בעבורי. עזרה
לי להתמודד עם כל מה שעבר עליי, וכה נהניתי להעביר בחברתה את
הזמן, זמן איכות.

בעודי כותבת שורות אלה, אני מבינה יותר ויותר כמה נוכחותה
חשובה לי. כמה הייתי רוצה שהיא תהיה כאן עכשיו, אתי.
אתם, מן הסתם, מחכים לקטע שיאיר לכם על כל הנכתב לעיל, החלק
הזה שבו מבהירים הכל, כל מה שעד עכשיו לא נקבו בשמו ודיברו
עליו בגוף שלישי. רוצים לשמוע סיפור על מוות ואובדן, שיהיה
מרגש או מצחיק, לא טפל. או שתמות מאיידס או מאלרגיה לקיווי.

היום אני החלטתי לכתוב, אחרי זמן רב שלא עשיתי כן. החלטתי
לנסות להתמודד עם האובדן. אני מוכרחה להוכיח לעצמי שאני יכולה
להסתדר גם בלעדיה. עצוב, אבל אני לא. כמה שאני לא אנסה (אף פעם
לא הבנתי את הקטע של משפטי השלילה האלה, זה לא אמור להיות 'כמה
שאני אנסה...'?) נסיונותיי יעלו חרס.
אי אפשר לכתוב בלי יצירתיות. אפילו אם יש על מי.

אני יודעת שקיבלתי את ההחלטה הנכונה. פשוט לקום ולעזוב ללא
התראה מוקדמת. התראות מוקדמות תמיד הורסות את התכנונים, כי אז
מנסים להניא אותך מההחלטה, או שיחפשו אלטרנטיבה.
אז אני פשוט קמתי והלכתי, שתחשוב לבד למה מי ומה ושלא תמצא
אלטרנטיבה, לא מגיע לה. היא תמיד לקחה את כל הקרדיט לעצמה,
מעולם לא העריכה אותי ואת התרומה שלי אליה. שחצנית כזאת. חושבת
שהיא שנונה ומצחיקה אם היא כותבת אחרי כל משפט שני סוגריים,
בעוד היא שוכחת מי האחראית לתכנים. היא כלום בלעדיי. אולי היא
מוצאת נחמה בזה שבאימיילים היא עדיין מצליחה לשזור כמה משפטים
מעוררי גיחוך ויש לה כמה קטעים טובים והזויים שם לפעמים, באמת.
אבל מה לעשות, לכתוב 'פומפדור' ככה סתם באמצע מייל זה לא
מספיק. לא בשביל לכתוב סיפור, על כל פנים.

אחרי שאנשים מתים הם לא חוזרים. כנראה טוב להם שם, איפה שזה לא
יהיה, בלעדינו. לי טוב בלעדיה. היחסים שלנו מעולם לא היו
סימביוטים. היא תמיד הייתה איך שאבא שלה מכנה אותה כל הזמן, לא
טמגוצ'י ('את רק אוכלת, שותה ועושה צרכים בבית הזה!') נו... מה
זה היה? אה, כן - טפילה! היא שאבה ממני את כולי, ניצלה אותי
מבלי לתת לי אפשרות להפיק תועלת מכל העניין. ואם לא תועלת
אישית, אז מה כבר ביקשתי? קצת קרדיט?

את הנחמה שלי אני מוצאת בזה, שעכשיו, כשהיא כותבת שורות אלה
ממש, היא מבינה כמה שהיא כלום מוחלט בלעדיי. הכתיבה שלה פתטית.
מי מנסה לכתוב בתור ה'יצירתיות' שלו?! רעיון מאוד אווילי,
מטופש ולא יצירתי בעליל.

היא מושכת את האמצע עכשיו כי עוד אין לה סוף. היא חושבת שתוך
כדי הכתיבה יעלה לה איזה רעיון, אבל היא לא מבינה שכל הרעיונות
נטולים בין אצבעותיי, והרי אני, אינני באמתחתה עוד. היא
מתוסכלת כל כך, יש לה רעיון לסיום אבל הוא ממש רע, לא יאהבו את
זה.
הנה זה מגיע, היא הולכת לעשות את זה - לקטוע את המונולוג שלי
באיבו, לסיים אותו באמצ