עמדנו במרפסת ועישנו מתחת לכוכבים. חצי ירח רותך למזל תאומים.
צדק זהר גדול כשושן לבן. הגבעה נבלעה בספוג הלילה ורק צ'קלקה
כחולה הבהבה בחושך כמו עין ויקינגית שפלשה למזרח התיכון. מהבית
הדהדו ברבורי טלויזיה ושמעתי קולות שביקשו ממני להפסיק לנשנש
כוכבים ולהכנס. אוף. צרפתית. מי סובל את השפה הפומפוזית
והגנדרנית הזאת. בטלויזיה בשחור לבן - ז'אק ברל, מתהומות
הנשיה. וכשהוא דיבר סולחה מיידית עם הצרפתית הזדחלה לאוזניי
שהזדקרו באופן מוזר. דודו החבר שלי נכנס ונעמד איתי מול המסך.
אפילו לא שמנו לב שלא התיישבנו. נשתלתי מול גווני האפור
הנושנים שצבעו מליוני גווני מבע. "אני הולך להתקלח", דודו חזר
לענייניות. לך, לך, אני בהיפנוזה. ברל חבט בכל פרנסאווי נפוח
שראיין אותו, בלי לפגוע, פשוט הותיר את כולם כלואים בבבסטיליה
וריחף עם גרון חופשי נטול פחד מכל גיליוטינה. לא יודעת כמה זמן
חלף עד שבסוף התכנית, הוא עמד שם בלב המסך, מחופש השד יודע למה
- לספן יווני בספינת אודיסאוס, למלח שיכור, לשטן שירד מכל נכסי
הרוע, בשתי זרועות ארוכות מגוידות נתלה במין תורן, איזשהו מקל
של מטאטא, והוא מזמרר בבכי על המסע שלו בעקבות הכוכב. והוא
בוער יותר מדי ולא כראוי, בוער אחרי תום הבערה. לבבות קטנים
התפוצצו לי באזניים. "פור אטנדרה! לינקססיבלה אטואאאאאל"...
והוא שר כל אות וכל הברה כאילו הוא חצב אותה במכרה של יהלומים
במעמקים. ללכת בעקבות הכוכב הבלתי מושג!!! הרגשתי כמו במטריקס.
הספן הבוכה התפרץ התמקם והתהדק מתחת לעורי. וזה שרף.
התכנית חזרה בלופ והקלטתי אותה בידיעה שאני מקבלת מתנה יהלום
ממעמקים. נו, ממי אני אקבל, מדודו? הוא אמר שזה נחמד אבל שאני
כרגיל נסחפת. מזל שעם כוחות מטריקס החדשים שלי העדפתי שלא
להעיף אותו אל הקיר.
למחרת מיכל באה אלי. קפה, ספה, אמרתי לה שהיא חייבת לראות משהו
בוידאו. הראיתי לה את הספן שלי במסעו. היא צחקה ואמרה שזה נורא
פאתטי איך שהמכוער הזה מתבכיין. ישר החלטתי בלבי - לא חברה.
ומיד ידעתי בידיעה מזהירה, שיש לי מבחן סודי לבחור את חברי. לא
אמרתי לה כלום. רק חיכיתי שתתחפף עם הילד הנודניק שלה. באה
ווילי. אחת הולנדית. "או יופי"! היא מתה על ז'אק ברל ומלמדת
צרפתית בהולנד (חרסון, חרסון!). לחצתי פליי בוידאו. היא הסתכלה
ובאמצע התחילה לפטפט איזה יופי ואיזה יופי, ולא הקשיבה בכלל.
נכשלת ווילי. טוסי לאמסטרדם. ד"ש בנמל. באה אתי. תה עם נענע,
טוב. נקשור אותה לספה. מתבוננת. מתחילה לקלוט, מתחילה להרגיש,
לנשום, דמעה החוצה דמעה פנימה - נעו אמות הסיפים. אתי את איתי.
באה אחותי. חוטפת מכת ברק וגם צוחקת מהתחפושת. "הוא דומה
ללוטרה", הכריזה. מתי ראית לוטרה בחיים שלך, יא קורעת ספות? כל
כך מדויק. בדיוק לוטרה. אחותי איתי מעל ומעבר. וכך, כל מי שבא,
בלי ידיעתו, עבר מבחן. אתי, רחל, אילן, אביחי, מנו, נגה - אתם
איתי. מיכל, שלומית, מאיה, סמדר - לא. והרשימות הלכו והתארכו.
בלילה במיטה הרגשתי שהזרועות של דודו נורא התארכו, שנפשו
עדינה, שרגשותיו מתפרצים מכל איבר. הוא בכלל לא ידע על כך...
והוא נורא שמח, השמנמנצ'יק.
אבל לא יכולתי יותר. השיר הזה הפך ללופ במוח שלי. בעבודה בבי"ס
פתאום כל הילדים שאהבתי עצבנו אותי. שלא לדבר על המורות. מה
אתן יודעות על האולימפוס. לכו תכנסו לעגלות באיקאה ושיארזו
אתכן מפורקות. הקאתי הכל.
לא יכולתי לסבול את המחשבה שהוא לא פה. שהוא מת. מת. מת!
לילה אחד שטפתי כלים. חשבתי על יום המחר העמוס בישיבות עם
המורות והמפקחות שנראו לי יותר ויותר כאילו התבוננתי בהן דרך
עדשה מרוחת וזלין. דודו, שגם ממנו הלכתי והתרחקתי כי השמנמנות
והענייניות שלו הציקו לי יותר ויותר, כבר ישן. היתה סופה
איומה. הרוח, הרעמים והברקים דוקא סיככו את נפשי המרוטה. יש
לנו אח בבית השכור - זה הדבר שאני הכי אוהבת בבית. רק בגלל זה
שכרנו אותו. באמצע מושב כורדי אח של האחים גרים. הרוח ליבתה את
האש בפראות, וקולות נפצוצי הגיצים ליוו את הדיסק של ז'אק
שהתנגן ,כמו חריקות תקליט ישן. לא, אל תבכה! נו, מה קיטה פה,
מי הפריירית המטומטמת המתאבדת שנטשה ככלב אל כז'אק ברל. שמתחנן
להיות ולו הצל של הכלב שלה... מוות לצרפתיות. איתי זה לא היה
קורה. ז'מה. ז'מה ז'אק. מעבר לבערה הייתי הולכת איתך. מעבר
לאפר. מעבר לארובות. יודע מה? לא מאמין לי? זהו. ידעתי באחת
שאני חייבת להגיע אליו. שילך הכל לעזאזל. חייבת. האח הבוערת
הבהירה לי את הדרך. נכנסתי לתוכה מוכנה למסע. לא שרף מי יודע
מה. בערתי עד תום הבערה ועליתי לשמיים. עוד ראיתי, כשנשמתי
ריחפה מעל הגג, את דודו  מרחרח בשר בגריל בשנתו וחולם על מנגל.
ואז הכל נשכח. הרחק הרחק בשחקים נשמתי היתה צוננת ושלווה.
התחלתי להבחין בכל מיני נשמות. קשה להסביר. לא בדיוק ראיתי
אותן אבל היתה להן דמות. ומי בא לקראתי, נשמה טריה שאך הגיעה
למרומים? אלביס פרסלי... נו באמת. בשביל זה הגעתי עד הלום? הוא
ניסה להתחיל איתי. נשמה עטופה נצנצים בלתי נראים, ממש הצטרכתי
לנפנף אותו. פתאום הבנתי שאני יכולה לראות אינספור רוחות.
טורים טורים יקרים של נשמות! הסבים שלי, מוצרט, גוגול ומי לא.
רגע. אל תיסטי. שכחת בשביל מה את פה?
אבל לא הבנתי איך להתחיל לחפש. היו שם רבבות רבבות ישויות
אלמוניות. חלל רב מימדי רווי בחומר אנושי היולי, הכל רוחש
בבהירות בלתי נראית.
בקיצור. הרי זה היה ברור -
לא חלף זמן רב וז'אק הגיע אלי. לנשמתו לא היה מראה אך ריח של
ז'יטאן ומלח ים אפף אותה. התחברנו מיד. הוא לקח אותי חזק ועפנו
אל הכוכבים. רק חבל שכבר לא היה לנו גוף.