יושב לי בחדרי הקט ומביט דרך החלון הרטוב, שטוף הגשם שנראה
כאילו הוא זועק אליי, לוחש לי, מדבר אליי בשפת אדם, בעצב
אנושי. דמעות.
אני רואה יונה שחורה שמצאה מקלט מהגשם על עדן חלוני, הרכינה את
ראשה וכיסתה אותו עם הכנף שלה. נרדמה. ואני מוטציה, מצורע,
מפלצת, יושב לי בצללים. מסריט בראשי את כל הרגעים הטובים
שעברתי בחיי, את כל החברים שהיו לי, את צחוק הילדים שצחקתי
כאשר מצאתי מתנת יום הולדת ליד מיטתי, את בכי התינוק כאשר לא
נתנו לי את מה שרציתי, את אי הידיעה. מסריט את הרגעים הכי
גרועים בחיי, הצעצוע הראשון שנשבר, המכה הראשונה שקיבלתי,
אסיפת ההורים בכתה ז', מוות של קרוב משפחה, אובדן חברים, לעבור
רחוק, האי ידיעה. חושב על הדברים שיכולתי להספיק ולא הספקתי.
אהבה ראשונה, גיוס של חבר, חתונה שלי, חתונה של חבר, לחיות.
זה מתחיל - אני חושב לעצמי. הסוף מתחיל. הגשם התחזק כאילו
מסכים איתי, כאילו שהוא קורא מחשבות. ליצן. כבר 10 שנים אני
יושב לי בחדר החשוך, מצורע, מוטציה, מפלצת. חלול מבפנים, רדום
מבחוץ, האור היחיד שאני רואה מגיע מבחוץ, מהעולם, דרך חלוני,
וגם הוא ענוג ויגע. מה נותר לי? זכרונות. עצמים דוממים.
מזכרות. תמונות. חריטות במוח. זה מכבר 10 שנים שאני יושב לי
בחדר החשוך, מצורע, מוטציה, מפלצת. ופתאום ברגע אחד הכל
נגמר. ככה סתם. בלי סיבה. בלי קטליזטור. בלי כלום. חשכה נפלה
על העולם. חשכה נפלה על חלוני. חשכה נפלה על היונה השחורה
הרדומה. הגשם, חברי היקר, יקיר ליבי, אהוב נפשי, כבר לא יזעק
אליי, כבר לא ילחש לי, כבר לא ידבר אליי בשפת אדם, כבר לא
יקשיב, כבר לא ישמע.
ואני? מה אני... מצורע, מוטציה, מפלצת. אני אמשיך לשבת בתוך
החושך המוחלט. בלי קרן אור אחת עד קץ ימי. בשקט. ואסריט במוחי
את הרגעים הטובים בחיי, את הרגעים הגרועים בחיי, ואת כל מה שלא
אספיק אף פעם. בחשיכה המוחלטת.
ובדיוק כמו שהסוף התחיל, כך הוא גם נגמר... |