זה היה נורא. זה נכון.
לא תיארתי לעצמי שדבר כזה יקרה.
כמעט טבעתי בתוך עצמי, בתוך מה שאני... או בתוך מה שאני לא.
כבר איבדתי קשר עם כל מי שהכרתי, אפילו עם אריקה.
אני לא יודע מה יהיה עכשיו.
זה כל-כך טיפשי... לחשוב שלפני כמה שבועות לא היה לי כוח
לזוז.
אני כבר לא כזה תמים. כמו שאומרים, "לא נולדתי אתמול".
אני נולדתי לפני חודש.

חושך.
השעה מאוחרת.
הדבר היחיד שהפריע את הדממה היה קול התקתוק המתמיד של המקלדת,
וקול אנושי.
"...סגנון S-R-58, צבע B-L-Y-35, תצורה סופית -R-4H, 79%."
התקתוק נפסק.
"זה הכול?" נשמע קול של גבר.
"כן. סוף-סוף." קול של אישה.
"אז מה עכשיו?"
"מעבירים את זה למעבדה."
"למה? מה הם יעשו עם זה?"
"מה זאת אומרת? הם יישמו את זה."
"מה? מה פתאום! אי אפשר!"
"למה לא? חשבתי שהתלהבת מהרעיון."
"מהרעיון, כן. זה די נחמד בתיאוריה, אבל במציאות..."
"מה רע בזה? זאת תגלית מדהימה. אני לא מבינה, למה לא לנסות את
זה?"
"זה באמת נפלא, ובטח יפתור הרבה מאוד בעיות... אבל לא עכשיו...
זה עוד מוקדם מדי."
"ברצינות, אלן, אתה כזה פחדן. מה כבר יכול לקרות? הוא לא יוכל
להשמיד את העולם. הוא בקושי יזוז. אם אף אחד לא יספר לו, אין
שום סיבה שהוא ידע."
"אבל... הוא יהיה חי, נכון? תהיה לו מודעות עצמית. במוקדם או
במאוחר, הוא יתחיל לשאול מאיפה הוא בא. את יודעת את זה, רוז,
את לא יכולה לשנות אותו כך שלא ישאל. המוח הוא הדבר היחיד
שאנחנו לא יכולים לגעת בו. אי אפשר לתכנת לו את המחשבות-"
"אלן. תירגע. כשאתה בלחץ אתה מתחיל לתת הרצאות."
"אבל את לא יכולה לומר שאני טועה, נכון?"
"לא. זה נכון. אי אפשר למנוע ממנו לשאול."
"אז למה את כל-כך מתעקשת להמשיך?"
הייתה שתיקה.
"רוז?"
"כי זאת ההזדמנות האחרונה שלי. אתה יודע שאני לא יכולה ללדת,
בגלל המחלה ההיא... אני לא נעשית צעירה יותר... אני רוצה
ילד."
"אז זהו זה? כל הסיפור הזה, רק כי את רוצה ילד? את יודעת שגם
אם הניסוי יצליח, את תקבלי אותו כילד בן שלוש-עשרה לכל הפחות.
אם יבנו אותו צעיר יותר, הוא לא ישרוד."
"אני יודעת."
"ואת יודעת שיש הרבה סיכויים לכך שיהיו בו פגמים."
"אני יודעת."
"יכול להיות שהוא לא ישרוד זמן רב."
"כן, אבל אפילו אם זה רק לזמן קצר... אני לא מוכנה לוותר."
אלן הביט בה כל הזמן בהבעה משונה שרוז לא יכלה לקרוא.
לבסוף, הוא דיבר. "את באמת נחושה. בסדר. אני לא אוהב את זה,
אבל אני מוכן לתמוך בך."
היא חייכה. "תודה רבה, אלן. אתה החבר הכי טוב שיכול להיות."
"טוב. אבל אני לא רוצה להתערב בזה יותר מדי. כל המחקר הזה
אסור, ואם מישהו יספר, כולנו גמורים."
"אל תדאג. אף אחד לא יספר. טיפלתי בזה."
"טוב. אני לא יכול לחשוב על זה יותר."
"אז תשנה נושא."
"..ראיתי שהקוד שכתבת לתכנון של הילד מאוד מורכב."
"כן, הקפדתי על כל הפרטים. הוא צריך להיראות טוב. אחרי הכול,
מדובר כאן באדם המהונדס הראשון."