ביום קיץ גשום - אכן היה כזה לא מזמן - הגיעה לידי הזמנה
לאירוע חריג.
חריגות זו לא נבעה מתכלית האירוע - הרי הלוויות, לא מחזה נדיר
הם במקומותינו זבי הדם.
גם בשורת מותו של הנפטר לא היא שגרמה להרמת גבה בקרבי, או
בקרבו של איש מהמוזמנים - אדרבה, זרתוסטרא, נזיר פרסי עתיק
שכמותו, מת מזמן (אם בכלל היה חי יום אחד במקום כלשהו מלבד
מוחו הקודח של פ. המטורף שהיה גם פילוסוף גאון). מה שאכן היה
חריג, בעיני לפחות, שאחרי כל אותן שנים רבות בחרו לקברו דווקא
כאן בבית הקברות הצנוע של פרדס חנה-כרכור. אכן כבוד לא קטן
להיקבר באותו בית עלמין שבו קבור המשורר הדגול מ. אריאל. אך
נדמה לי שדווקא זרתוסטרא, ואף לא פ., העריכו את מ. כל כך,
אולי מעצם העובדה שהוא חי לפחות מאה שלמה אחרי שני אלה. בנוסף
לכך, מוזר שיבחרו דווקא במקום כל כך קטן ולא חשוב, מה גם שאיש
לא מדבר כאן פרסית או גרמנית. הייתי חייב לברר את פשר אותה
תעלומה, והתעתדתי לצאת לדרכי כבר כשבדרכי עמדה אשה יקרה ללבי
אך מעיקה עליו לא פחות ודרשה שאצטייד במכשיר שכזה להגנה מפני
הגשם.
"את יודעת שאני שונא מטריות , אמא", אמרתי בביטול, ואף דחיתי
שמועות על לבישת דבר מה סרוג או כסות עור מעובדת. בצעד בוטח
וחסר מורא ניגשתי לדרכי, נושך שיני וסופג את טיפות הברכה
המרעננות ביום קיץ ארור ובוגדני.
כשהגעתי למקום המיועד חיפשתי מקום טוב בין כל הבאים. למצער לא
הכרתי איש מהם, אך נדמה לי שהייתי רוצה להכיר - היו שם כל
הגדולים: ק. ,פ. וש. מהצד הגרמני, ר., וו. וד.
מהצד הצרפתי ישבו לצד הגדר ורבו ביניהם על עוד עניין פעוט של
מרומי העולם. עוד רבים היו שם, אין צורך ב"השלכת שמות" בזויה -
תצטרכו לשאת מבטחכם בי.
בעודי עומד לי שם, מתבייש קצת, מודה, לומר או לעשות משהו
בנוכחותם של האדונים, החלו להיכנס המוני אדם לתחומי המקום,
לצבוא על שולי הקבר. תוך כמה רגעים כמעט לא היה מקום לעמוד,
ואני, שהתמקמתי לי על גבעונת גבוהה שמחתי על כי אוכל לראות את
המתרחש. למצער שמחתי לא ארכה, כשהופנו עיניים רבות לכיווני.
רגע ארוך עמדנו כך נבוכים; אני, ההמון והאדונים הנבוכים עשו
עצמם לא רואים ולא שומעים. לפתע דחק בי פ. המטורף (וכעת
אוסיף גם נוכל!) ובעברית עם מבטא גרמני כבד לחש לי "דבר
בחורצ'יק! הם מחכים!"
בוודאי תשוו בנפשותיכם שנפשי לא עמדה לי, שחששתי מאוד, אך מבטי
הקהל בי לחצו, ולא נותרה לי ברירה,
ואני דיברתי;


בהגיעי מהמרחבים אל מחוזותיכם, רואה אני אתכם, המון אדיר.
מתאספים אתם, אך למה מצפים? מה הוא מאחז העיניים לו אתם סוגדים
כאן ברבבות ואלפים?

איש בשורה אני,
לא בכדי צעדתי ארוכות,
לא בכדי הדהד קולי בנבכי ראשי,
לא בכדי עומד אני כאן לפניכם.

אלמדכם את נפתולי הגורל,
אמסורכם ברחמיו של אב אכזר,
לא אביא נחמתכם בבשורתי,
אמדודכם לסודו של האדם.

מהם אנחותיכם? מה תתייפחו? או שמא זו תודתכם לנביא עירכם?
אכן נביא זעם אני, אך זעם זה אינו זדון, כי אם חרון בערות
אדיר.

הביאו לי את זקניכם, את מיטב אנשי הכבוד והבינה.
הביאו לי את עמודי התווך, את מנהיגי השררה.
הביאו את נשותיכם הפקחיות, לשונן החדה אינה מפחידה אותי.
הביאו את ילדיכם הנבונים, תום ילדות רואה כל שקר.

לא שקר ולא תחבולה,
לא תכסיס ולא תרמית,
מילותיי יקרות הן,
אל לי לבזבזן לשווא

כל מומחה או מזור שתטיחו בי לא יקל את כאב הדקירה
לא מיצג הוא כי אם רצח נורא ואיום - או שמא מוות בטרם עת?

בטרם עת אמרתי?! לא, כי אם מאוחר כעת.

מה הוא ניד הראש הזה? מה אלו המילים שתטיחו בקירות אטומים?
מהן אותן אדרות יפות שתלבשו לערב חג? מהי אותה כסות חצופה?
מהו אותו גוש מתכת ערירי השוכב בכיסכם כאבן שאין לה הופכין?
השכר עמלכם הוא או תכלית חייכם?
מה רבות מלטפים אתם אותו? מה רבות מדברים בשבחו?
בבואכם ובלכתכם,
בקומכם ובשכבכם,
עבדיו אתם!

ובאתם לאדמה, גם קראתם לה אדמתכם.
שלכם היא?! שלהם היא?!
כמה צוחקת היא וודאי לשמעכם

דם רב תשפכו עוד - דם אחיכם,
רצח, עוני, שנאה הם מנתכם
את כל מקניכם תשרפו במו ידיכם
בשביל אותה אחת - המתה מזמן עליכם

כן, זה הוא יום, יום יאושכם
היום בו תקברו את אהובת לבכם
את אותה האחת שהיא מפלטכם
היא צדקכם, היא ישועתכם

אך אין היא ולא הייתה היא לכם!
אותה גברת שבדיתם מלבכם
היום אכריז את סופה וסופכם
ומוטב הדבר, כי שפר מזלכם

גם אם מתה יקירת לבבכם
או אולי בכלל לא חיה בקרבכם?
הייתה היא מידת העמים של כולכם!

כולכם חיבקתיה
כולכם אימצתיה
כולכם דרשתיה
כולכם לימדתיה

ולא שכניכם
ולא אחיכם
כי אם רק בחיריכם היום נתיניה

מיצג שווא הייתה היא
ערפל מעל נהרותיכם
אך היום אני מפזרה, ואתם?
אתם תצפו מעיניכם,
אולי תכמהו לעברכם
אך לא אניח ליבבותיכם

היום אני מכריז על מותה של יקירתכם
ולא מתה מידי כי אם מידיכם!
אותה מסכה נלוזה שלכם -
תרבות תקראוה בלשונכם

כמה היללוה, כמה טענוה
"שלנו היא! אנחנו היא! ולא אתם!"
שוטים!
איננה עוד, כעת בכו את מר גורלכם!

כך סיימתי את דברי, הורדתי את עיניי ולא נותרה נפש חיה מסביבי.
בושתי. כל דברי היו לחינם?!
לפתע נגיעה בכתפי הסבתני. היה זה וו. המשועשע שחייך אליי
וקרץ לי.
"בטח סוטה מין המנייאק", חשבתי לעצמי, אך וו. אמר לי במבטא
צרפתי מצחיק - "נו, עכשיו רק נשאר לך לנסוע לאל-דוראדו!" צחוקו
המהדהד ליווה את לכתו ממני.
"על מה הוא מדבר לעזאזל?!" חשבתי ואז הוא הוסיף משער היציאה
קול פעיית כבשים, והסתלק בעודו מגחך.
רטוב למחצה ומדוכדך צעדתי לביתי.
בלבי גמלה ההחלטה.
בביתי,
רחצתי גופי,
סעדתי נפשי,
ולבסוף הגעתי אל הנחלה.
על המסעד ישבתי, מסעד נוח ופרוותי, בידי האחת קולמוס ובשניה
גליון עליו שגעונו החדש של מ. הרוצה להפכו לשגעוננו שלנו.
ישבתי וחשבתי ואז בחרתי בדרך הקלה ביותר, כי למרות ששיגעון חדש
הוא, ולהיכנע לו בחרתי, עדיף טירוף שכזה שיבוא לו על מי מנוחות
ולא ברוגזה ובקצפה.


נכתב לסדנה ה-57, סדנת הספדים. קישור:
http://stage.co.il/forum/read.php?f=13&i=16833&t=16820