יושבים על ספסל שכוח באמצע העיר, מקום חשוך ואפל שילדות קטנות
מפחדות להסתובב בו. הוא מוציא את הסיגריה האחרונה בקופסא, שם
אותה בפיו ואת הקופסא מקמט וזורק מלפניו. היא מתחילה להיות
מסוחררת - החיים מתחילים להשפיע עליה, או שזה סתם עוד התקף
חרדה. תוחבת את פניה בתוך חזהו, בתוך חולצתו עם הריח שהיא
מריחה כאוויר לנשימה. הוא שואף את הסיגריה הלבנה שלו ומוציא
עשן שחור במין כפייתיות מעוררת חלחלה. היא תופסת את חולצתו
בעוצמה, סוגרת את עיניה חזק ומתחילה למלמל ולבכות לעצמה
"שיעבור, שיעבור" בקול פנימי שהוא לא שומע.
איש שיכור עובר ומרים בדלי סיגריות מעוכות מהאספלט, הולך לו
בזיגזג, מימן לשמאל, משמאל לימין, נזהר לא ליפול.
היא מתחילה לנשום במהירות הולכת וגוברת, ההיסטריה לא תאחר
לבוא... המכוניות שעוברות לצידם, בכביש, מכניסות אותה לאטרף
וגורמות לקצב פעימות הלב שלה לגבור. היא מצמידה את עצמה אליו
עוד יותר ומקשיבה לפעימות לבו הרגועות. הוא אוחז בידה, מנשק
אותה ואומר לה שהוא אוהב אותה. לא, הוא לא אוהב, הוא מרגיש רגש
עמוק יותר, גדול יותר, תלות נפשית הוא אמר, או משהו כזה, היא
בין כה וכה לא הקשיבה, רק הנהנה בשקט ואמרה שגם היא. היא רצתה
שהרגע יעבור אבל לא רצתה שיעבור לעולם, היא שונאת את ההרגשה
הזאת ואוהבת אותו כל כך. חושבת לעצמה שעוד מעט היא תהיה בבית,
והוא ילך לו.
היא נעלמת והוא אף פעם לא היה שם. |