הייתה שקיעה עכורה
בה התחבאה השמש מתחת לענן שחור ונורא
ואני כלואה במחשבות וכמיהה
לראות את אהובי במהרה;
שוכבת על המרצפות בטיילת
ובים החיים מתבוננת-
אנשים חולפים על פניי
ואני לבד מול שמיים
נודדת עם מחשבותיי למקום שכבר נשכח
בהם שר לי אהובי בקול של מלאך
אך עכשיו אני פצועה מהזמן האבוד
ומנסה להתאושש מפצעי הבדידות.
הוא בא...
אני משתחררת קימעה
ממנגינה שבטייפ מכוניתו נשמעה,
צועדים ביחד בין יאוש ותקווה
מתרסקים על אותה הבמה
כי חולמים על אותו החלום
אך הלילה הוא שחור משחור.

רציתי בלילה זה לשמוע שוב:
"אהובתי, את שייכת לי
גם אם בגוף אישה אחרת נגעתי
בצורה בוגרת לא וויתרתי"
רציתי לשמוע את האמת במערומיה
זו שכל כך הרבה ימים פחדתי מפניה
כאשר בלב רק התפילה
להתעורר איתך לאור זריחה,
לרקוד את ריקוד האהבה
אך נוקשה היה לבך
ושוב חיצים נזרקו אל תוך לבי
והביסו את תקוותי,
עצבות ובדידות חלחלו אל נימי נשמתי
ואז הבנתי שידך היא כיד זרה הנוגעת בגופי,
נשיקתך אינה שייכת לשפתיי
גופי לא יכל להתמסר אליך בכלל
לטיפת היד "הלא אוהבת"
המאוד מנוכרת
הכאיבה לי עוד יותר
ופרצתי בבכי מלב דואב;
לא רציתי לראות,
לחוש,
לשמוע...
רק הרגשתי שאני גוף
ואתה היד ללא לב...

לא היתה זו פרידה ממך
אלא פרידה מאהבתך אליי;
פרידה מן השבי בו הייתה נתונה אהבתי-
אהבת אישה לגבר אחד על פי הכרתי,
כאישה שנולדה לאהבה
ולאו דווקא מן התשוקה.
לא מהתשוקה גופי לך רינן
ולא מאצבעות בערוותי גופי פירכס
אלא, ממבטך האוהב שהתעמעם
וממילות האהבה שהשמעת לי ועכשיו אין;
מאלה הייתי מגיעה לאורגזמה שמיימית
ובהיעדרם - משתלטת עליי שממה תהומית.

06/07/05