"אבא הגיע!", צעק סבא חנוך לעומרי הקטן שבאותו הרגע התלבט אם
לנטוש את הקרוסלה הירוקה לטובת המגלשה המסולסלת. עומרי הקט חדל
מהתלבטויותיו כאשר הסית ראשו במהירות לכיוון סבו ונכח לגלות את
אביו עומד לצידו. באותו הרגע בו הביט לאביו בעיניים נמלא גופו
חיל ורעדה, גוון פניו התחלף לירוק וללא התראה מראש הקיא את
נשמתו הישר למרגלות רגליו של אביו ההמום. עוד לפני שהספיק האב
לעכל את המתרחש נשפכה על נעליו כמות נוספת של חומצות קיבה מפיו
של עומרי, וכך קרה גם בפעם השלישית והרביעית. האב נמלא כלימה
למראה הנתעב אך מייד התאושש  "זה...זה נורמלי אצלו,
חנוך...אה...אל תדאג! הוא פשוט קצת חושש לחזור הבייתה
כי...המ...יש לי המ...כלבה! כלבה חדשה אני מתכוון..." כך אמר
ופנה לקחת בזרועותיו את עומרי הקטן, אך הילדון החל לבעוט
ברגליו ולצרוח בהתנגדות. "זו הכלבה, אה?" אמר הסב בספקנות "האם
יורשה לי להאמין כי הילד פשוט מבועת מלחזור לבית אביו?"
"מבועת?! שיהיה מבועת! עם חינוך כמו שלי כל תינוק מבועת בסוף
ישתחווה לרגליי ויודה לי! הילד ילמד לישון לבדו, גם אם הדבר
יאלצני לנעולו בחדר חשוך מהשעה שמונה בערב! הילד יפטר מן המוצץ
גם אם יילקח בכוח מפיו! אולי כך יפסיק להתפנק! והוא ילמד והוא
ישכיל והוא ילמד והוא ישכיל והוא...חנוך? ...עומרי?...חנוך?!!"