זה היה חודש אוגוסט והחום היה פשוט בלתי נסבל. פתחתי את המקרר,
לא כדי לאכול אלא כדי להתקרר וראיתי קופסא של גבינה בולגרית.
מיד חשבתי מה הולך טוב עם גבינה בולגרית ויצאתי החוצה. למזלי,
בדיוק עבר במקום מנשה עם החמור והאבטיחים. מוזר שמוכר האבטיחים
הזקן תמיד נמצא מתי שצריכים אותו.
קניתי אבטיח אחד נאה במחיר סביר למדי ומנשה אפילו הוסיף לי טיפ
- "אבטיח זה כמו החיים, ירוק מבחוץ, אדום מבפנים ויש אנשים
שאוהבים לאכול אותו עם סכין ומזלג".
אם הבנת אותן, העצות של מנשה היו הופכות אותך לעשיר. פעם היה
לי שכן, שעכשיו מנהל חברת הייטק ענקית, בוחטיונר רציני. והוא
קנה הרבה אבטיחים.
מנשה המשיך לנסוע עם החמור ואני חזרתי הביתה. בדיוק באתי לחתוך
לי חתיכה מהאבטיח כששמעתי חריקות גלגלים ישר מחוץ לדלת הכניסה.

רצתי מהר אל החלון. בחוץ חנתה לה הונדה כסופה יפהפייה ומצוחצחת
ואני תהיתי, שמא שכני המנכ"ל חוזר לשכונה הישנה. פתאום נפתחה
הדלת.
"אני המשיח", הוא הכריז והתיישב בסלון.
הגבר שישב בסלון שלי ונעץ מבטים נוקבים באבטיח היה בעל שיער
ארוך גולש וזקן לא ארוך אך כזה שניכר בו שבא מכוונה תחילה.
לא שאלתי אותו שאלות. אני פשוט אחד מהאנשים שחושב שאם גבר זר
עם חולצת הוואי מתפרץ לך לדירה, מכריז שהוא המשיח ואתה לא
מאמין לו, ובכן, אז משהו דפוק באמונה שלך.
"אכפת לך?" הוא שאל והצביע על האבטיח. "לא אכלתי כזה שנים".
"בטח", אישרתי לו אך לא בהתלהבות רבה, " מר...?"  
" המשיח", הוא ענה לי, "אבל אתה יכול לקרוא לי סתם משיח".

משיח נשאר אצלי. נתתי לו כרית ופיניתי לו מקום לדברים במקלחת.
השיער שלו נזקק לשלושה סוגי מרככים, ככה הוא אמר.
בהתחלה היה כיף, משיח לימד אותי לגלגל צינגלה וגם היה לו חומר
טוב, חומר אלוהי. היינו משחקים שח וכשהוא היה מפסיד, הייתי
מרשה לו להקים את כל החיילים שלו לתחייה.
אבל לאט לאט, זה כבר נהיה מעצבן. משיח החל לתפוס את המקלחת עם
השיער שלו שהיה זקוק לשלושה סוגי מרככים. הוא השתלט לגמרי על
השלט וראה רק תוכניות שהוא רצה. ואתם יודעים מה, המשיח כן
מטלפן, והוא אפילו עושה שיחות לחו"ל.
"מה זה החשבון הזה?" שאלתי בתקיפות, מנפנף מולו בחשבון הטלפון
המנופח, "למי אתה מתקשר?"
"לאח שלי בהודו", הוא ענה.
"מה אח שלך עושה בהודו?" שאלתי, "ואיך זה שיש לך אח?"
"אחי, אתה רציני, ההורים שלך אף פעם לא הסבירו לך איך העניין
עובד? זיונים וכאלה, אחי?"
"עזוב", עניתי, "מה אח שלך עושה בהודו?"
"אחי, תירגע, רק אמרתי לו שידחוף עוד חבילה לתחת כי אני ואתה
סיימנו פה אחת", הוא ענה בקלילות.
"אהה, הבנתי", אמרתי למרות שלא הבנתי כלום. לא רציתי לצאת
מטומטם בפני המשיח.

חלפו שבועיים וכבר התרגלתי למשיח. הוא היה מתקלח בבוקר ואני
בערב וקבענו תורות לשלט. משיח הוא אחלה של שותף לדירה.
יום אחד צלצל הטלפון. משיח דיבר כמה דקות בשקט וניתק. הוא קם
והחל לאסוף את הדברים שלו.
"משיח, מה אתה עושה?" שאלתי.
"אני הולך", הוא ענה בטון שלא הבנת אם הוא עצוב או סתם אדיש.
"אתה נוסע לירושלים? להקים את המתים? ליצור עולם טוב יותר?"
שאלתי אותו.
"אחי, אני צריך לספר לך משהו", משיח אמר, "עדיף שנשב".
הוא הושיב אותי על הספה.
"אני לא באמת המשיח, אחי".
"מה?" שאלתי בתמיהה, "אז מי אתה?"
"קוראים לי דודי", הוא ענה.
"אז אם אתה לא משיח, מה אתה עושה?"
"אני מייבא."
"אני מבין", אמרתי, "מאיפה אתה מייבא?"
"מקולומביה. ורק בשבועות האחרונים התפתחנו גם להודו", הוא ענה.

"אני מבין". הנהנתי.
"תשמע אחי, פשוט הייתי צריך מקום לגור בו כמה זמן אתה מבין,
חבר שלי סיפר לי על הבית פה, עליך..."
"איך קוראים לו, לחבר שלך?" התעניינתי.  
"אלוהים", הוא אמר.
"אני זוכר אותו", עניתי באדישות, "בחור נחמד, חליפה יפה."