תמיד כשאתה בא, אני מסרבת לך. קשה לי להסביר למה. אני באמת לא
יודעת איך אתה עושה את זה. אבל תמיד, כשאתה בא, פשוט טוב לי.
לפעמים נדמה לי שאתה צופה בי איך שהוא, וכשאתה רואה שטוב לי
אתה מגיע, יודע שאני אסרב לך. כנראה שזה בגלל היצר ההרסני
ששולט בך, או בי.
לפעמים מתחשק לי לברוח מכאן רחוק. הכי רחוק שאפשר. מתחשק לי
לרוץ למקום שבו אף אחד לא ימצא אותי. למקום בו אבא ואמא לא
יוכלו להציק לי. למקום בו אני ארגיש חופשיה מכל הסטיגמות
שנדבקו אלי. למקום בו יהיו רק אנשים שיבינו אותי, ואני לא
ארגיש מתוסכלת, ואני לא ארגיש לבד. למקום בו אני לעולם לא
ארגיש צורך לבכות. למקום בו לאן שאלך יהיה מסביבי חוף מרגיע
והגלים יתנפצו לרגלי. למקום בו האוויר יהיה צלול, נקי וטהור,
ואני אוכל לקחת נשימות עמוקות בלי סוף ולהרגיש טוב עוד יותר,
להרגיש טהורה, זכה.
אני יודעת שרק אתה יכול לקחת אותי לשם.
תמיד, כשמגיעות התחושות הרעות, ואתה, כמובן, לא נמצא בסביבה,
אני אומרת לעצמי שבפעם הבאה שתבוא, אני חייבת ללכת איתך. נכון
שיהיה לי טוב באותו רגע והכל יראה מושלם ולא תהיה לי שום סיבה
ללכת אחריך, אך אם אני אלך איתך, התחושה הזאת, השלמות, יישארו
לנצח, והתחושות הרעות לא יחזרו לעולם.
אתה יודע מה הבעיה שלי? לפעמים נדמה לי שיש בי פיצול אישיות.
לפעמים אני מרגישה, בעצם בטוחה, שיש בי שתי 'אני'. 'אני' אחת -
של התחושות הטובות, של האושר והשלמות, ו'אני' שנייה - של
התחושות הרעות, העצב, הכעס והבלבול. אף אחת מהן אינה יכולה
להבין את רגשותיה ותחושותיה של השנייה, לכן כשטוב לי, איני
הולכת איתך, אפילו שזה הדבר הנכון ביותר לעשות.
אבל למה אתה אף פעם לא מגיע כשאני צריכה אותך? למה אתה אף פעם
לא מגיע יחד עם התחושות הרעות? למה אתה לא מסתדר עם העצב
והכעס?
ל'אני' של התחושות הטובות - זאת שתמיד מסלקת אותך - יש השערה,
אבל ה'אני' השנייה, של הכעס והעצב - זאת שצריכה אותך כאוויר
לנשימה - לא מסכימה. ה'אני' הראשונה טוענת שזה בגלל שאתה חלש
ולא מסוגל להתמודד עם עצב ופחד, עם כעס ובלבול. שזה בגלל שאתה
לא מסוגל להתמודד איתי, עם כל התסביכים, לכן אתה מגיע רק כאשר
אתה יודע שתשלח בידיים ריקות. אתה נותן לי את האשליה שאתה רוצה
שאני אבוא איתך, אבל בעצם אתה לא. היא אומרת שזה בגלל שגם לך
עמוק בפנים יש תסביכים, והיצר ההרסני שבך לא נותן לך להגיע אלי
ברגע המתאים וללכת איתי לעבר המקום ההוא. אבל ה'אני' השנייה
יודעת שהיא טועה. היא טועה. נכון? תגיד לי שהיא טועה. בבקשה.
אני צריכה שתבוא עכשיו. עכשיו! מהר! לפני שהיא תשתלט עלי,
ותוכיח לה שהיא טועה. אני יודעת שהיא טועה.
השאלה היא רק אם אתה יודע...
אור לכ"ט סיוון תשס"ה
6.7.05
[איפשהו בין חצות ל-1 בלילה...] |
