בין התקופה שבה אנחנו ילדים לבין התקופה שבה אנחנו זקנים יש
תקופה אחת ממש ארוכה שבה אנחנו עצמנו. אנחנו לא חייבים, אבל
בואו נודה בזה, שאין ברירה.
כי הרי מתישהו אנחנו שמים לב שאנחנו די תקועים עם עצמנו,
ולמרות זאת אנחנו רוצים להיות חופשיים. אנחנו רוצים לדעת לדבר,
כל הזמן ובכל מיני שפות ובכל זאת, גם אחרי שלמדנו לדבר, אנחנו
שותקים.
אנחנו מחליטים מה נחשב בעינינו חכם, ומה מצחיק אבל לא תמיד
מבינים ולא תמיד צוחקים. אנחנו מתחילים לזכור דברים, ועוד יותר
גרוע - לא לשכוח אותם, מה שגורם לנו לחשוב הרבה יותר ממה שמותר
ולעשות דברים שאסור.
ככה עוברות שנים רבות בחיפוש אחר עצמנו כשבעצם אנחנו כל הזמן
מתחת לאף שלנו, ושנים רבות עוד יותר עוברות עד שמצאנו מישהו
שיאהב את האף הזה שלנו.
ותמיד אנחנו מתגעגעים למה שהיה אבל רוצים שיהיה משהו חדש
להתגעגע אליו. ובין לבין אנחנו משתנים ושוב מחליטים מה נחשב
בעינינו לחכם, ומה מצחיק אבל לא תמיד מסכימים ולא תמיד
מחייכים.
ובכלל,
אנחנו לא תמיד מרוצים ולא תמיד מרגישים ולא תמיד רוצים ולא
תמיד מראים ולא תמיד מתמידים
בלהיות אנחנו.
אבל לפעמים, בין התקופות, אנחנו כן.