אני כל כך מתגעגעת אליך.
הייתי רוצה שתשים את ידך על כתפי.

אלוהי, יש כאב רב בעולם. יש צער ויש סיפוק. יש כוחות אדירים
ויש ידיים ענוגות המלטפות את קימורי הגוף. אין לי הרבה. אני
מתמלאת ומתרוקנת בפרץ אדיר של רגשות. אולי יש הסבר טכני. אולי
לא.
פרוסט אומר שזה כבר לא קשור אליך, מ'. פרוסט כנראה צודק.
אני אוהבת אותך, אבל 'אותך' כבר אינה מתייחסת אליך, מ' שלי.
עוד ועוד שכבות מלופפות עלי, על גופי, על עיניי, וכבר אינני
רואה אותך ברורות, מ' שלי. כבר אתה, המקור לכל זה, האבן שבאבחה
אלימה יצרה אדוות רבות מספור על מימי נפשי - אינך.

דרך האהבה מבקשת נפשי לגעת במציאות עצמה. אין מדובר רק באהבה
רומנטית כי אם במכלול של רגשות ומצבים רגשיים שהעולם מביא
לפניי. הכל מתרכז בידך, עד כמה היא רחוקה מגופי הלילה.
בהעדר. הכל מתרכז. אשב על ספסל, לפתע תופיע לפניי, תשב לצדי.
ידך הענוגה תשוב ללטף את עורפי אשר תוך רגע יתעורר לחיים ולובן
המוות יוחלף בלובן הפנינה הנאווה. תקרב אלי ותנשקני.

כן, אתה כבר לא קשור לכל זה אלא בקשר רופף בלבד. ובכל זאת, אתה
הדבר הקרוב ביותר שיש לי למימוש הזיותיי וכמיהות נפשי המיוסרת,
המהלכת במדבר המראות.
אם תופיע לפני תהיה זו בתחילה התגלות. עד מהרה, תפגוש התגלותך
אשר בהזיותיי בנוכחותך הממשית ותאלץ לפנות לזו האחרונה, בצער
מסוים יש לשער, את מקומה. לא תהיה זו הזיה כלל ועיקר.
להוזים נתנו הזיותיהם. אני חפצה בממשות. פרוסט מנחם אותי שכן
הוא מצביע בצורה מדויקת על תהליך ההדמיה שעשה לי מוחי שלי
והשתמש בך למטרה זו.
כל כמה פסקאות, מבקש הדובר ב"אלברטין איננה", ללא קשר למיקומו
המדויק של הלך מחשבתו, את נוכחותה של אלברטין. אני קוראת את
פרוסט בתקווה אדירה. אולי יצליח לשכנע אותי בקיומה של אילוזיה
מבריקה שרקח לי מוחי, כך שאהיה מסוגלת להפריד את הכאב הנגרם לי
מהעדרך - מכנותה של הווייתי, ולא לשוב ולכרוך אותם זה בזה.
פרוסט, אני סומכת עליך שתעזור לי.
אם אכן רקחו לי סם שטני במיוחד והשקוני בו, כך שהגיע אותו יום
מקולל בו פקחתי את עיניי ולא יכולתי לראות עוד דבר מלבד הדרך
אל ביתך, אזי אולי יש דרך להפסיק את פעולתו הנוראה ולשחרר את
נפשי המתייסרת - מכלאה.

הנה, וכבר תכננתי להקדיש לך שבע אגרות כפי שרק נפש צלולה
וטוטאלית כשלי יכולה לחבר. אבוי, אם רוב מכתבי האהבה נכתבו
בידיהם של שבורי הלב, כי אז היו אלה מצויים באותו מצב חסר
תקווה כשלי - מסוממים לחלוטין!
צריכים אנו, שבורי הלב, לחבור יחדיו ולחפש אחר אותו בן בליעל
שטפטף אל שפתותינו את הרעל המשוקץ, טיפה אחר טיפה, ולנקום בו
ללא דיחוי!
בניגוד לאהבה, ההתאהבות היא רמייה וכוחה בא לה מריחוק שבין
הסובייקט המאוהב אל מושא אהבתו.
כוח זה מניע אנשים טובים לאבד את שפיותם ביום בהיר ולהביא על
עצמם ימים של סבל וכאב במידה  שמושא אהבתם לא משיב להם את
אהבתו. והלא דבר זה, שליטתו המוחלטת של מושא אהבתם בגורלם
ובמידת האושר והסיפוק שימצאו בימיהם כל עוד שבויים הם
ברגשותיהם, דבר זה הוא אבסורד.
בניגוד לאהבה, שבסיסה בקרבה, בהכרה ובפשרה בין התפיסה
הערטילאית שמדמה לה הנפש לבין מה שמצוי (או בין הרצוי למצוי),
ההתאהבות הולכת ומתחזקת ככל שרחוק הסובייקט המאוהב מאהובו.
המרחק הוא הוא הדבר החשוב ביותר, הן לעצם היווצרותה של התאהבות
(שכן התאהבות עונה על קיומו של וואקום, בין אם מודע ובין אם
לא, אצל המאוהב) והן להתחזקותה ולהמשכיותה.
אם ישבו המאוהבים זה לצד זה ימים כלילות, עד מהרה תפוג התאהבות
ותוחלף ברגש אחר. בין אם אהבה, בין אם אדישות. אך ההתאהבות
כרגש יכולה להמשיך ולהתקיים רק כשמיצוי זה איננו מתקיים.
על כן, בבסיסה של ההתאהבות מצוי אבסורד. שכן כוח זה מניע ככל
יכולתו את המאוהבים לעשות כל שביכולתם על מנת לחסלו.
במובן זה, התאהבות חד סטרית היא מצד אחד ההתאהבות האותנטית
ביותר, שכן גם במהותה, כמו במהותו של רגש ההתאהבות עצמו, מצוי
אבסורד. מצד שני, מכיוון שהתאהבות חד סטרית היא מצב נמשך
(כלומר מצב יציב), פוטנציאל הנזק שלה אדיר. שכן, במהותה היא
מבוססת על שקר. אדם שמאוהב באדם שלא מאוהב בו בחזרה, עסוק
ברמייה עצמית. בניגוד להתאהבות דו סטרית שחותרת למימוש ולאחר
מכן להמרת רגש ההתאהבות ברגש אחר (למשל אהבה), התאהבות חד
סטרית שואפת לייצב עצמה בנפשו של הסובייקט המאוהב, ותוך כדי
לשלוט בו לערפל את חושיו ואת תבונתו ולשעבדו אליה - ובכך לרוב
גם מצליחה.

מן הסתם בכל סוגי ההתאהבות מצויה רמייה. מקורן של התאהבות
הדדית וחד צדדית דומה. ולשניהם דרוש המרחק על מנת לשרוד.
מכיוון שבהתאהבות חד צדדית נטוע המרחק כחלק אינטגרלי שברגש,
היא גם זו השורדת יותר וביתר שאת מחוללת נזקים בלב המאוהב.


אולי תנחם נפשי ואקום יום אחד, אנפץ את כבלי וטיפות הרעל אשר
בדמי יחדלו מלשעבדני ושפתיי יחדלו מלחישתן, עת שמש אדומה תלויה
אילמה מעל למים הזעים באינספור כיוונים כמניין גורלות
האהובים.
שמש אדומה מלבה את ייסורי האוהב בציירה לו באור דמדומיה את מתק
השפתיים אשר מעבר להן מצוי אושרו.