בשמלה לבנה שטוותה לעצמה
מחוטים של הרס עצמי
היא רוקדת כמו שבוית מלחמה
מדיכאון אחד לשני

כמו ציפור בכלוב מזהב
היא שוכבת לה בחוסר אונים
החופש בחוץ קורא לה לצאת
אבל היא כלואה שם בפנים

שקט לה מדי - כי הלכה אהבה
והזמן אצלה בקושי עובר
ובמקום שהשקט יזכיר לה שלווה
הוא מזכיר לה שאתה כאן חסר

השמש מלטפת את פניה העצובות
כמו שפעם ליטפת אתה
אך במקום לשאת עיניה לאור
היא שרויה לה בתוך עלטה

קושרת הווה ועתיד עם עבר
מתנתקת לאט מהלב שנדם
מחברת אתמול עם היום ומחר
ונותנת לאושר לטבוע בדם