בתוכו לא יכול היה להשתחרר מהקולות שאפפו אותו. הוא הפסיק
להתנגד ונתן להם לעשות בו כבתוך שלהם. הם הדהדו בראשו וסביבו.
אפשר לחשוב שאחרי מפעל מתכות, שם עבד, רעש המתכת חישל את נפשו.
אבל נהפוך הוא, קולותיהם של בני אדם שנשזרים בערבוביה מכל
כיוון קשים לאין שיעור.
טעמם של הסיגריה והקפה מקהה את הקשר שעוד נותר לו בינו לבין
הגוף. הרגש מקבל עוד מידה דשנה של כבדות. במקום כזה אין כמעט
משמעות לזמן. גופו שפוף, ידיו שעונות על ברכיו וכל רצונו הוא
להתמוסס אל תוך ההרגשה החדשה ישנה שנקראה בדרכו. המים הקרים
והלימון רעננים, אך הם אינם מצליחים לעצור את הנפילה החופשית
בה הוא שרוי.
אין בי פחד, חשב לעצמו, הכוח עזב אותו, אך הוא ידע על קיומו
ולכן לא פחד כאשר נטף מכל חלקי גופו ונפשו אל העולם שסביבו.
אחרי שהות ארוכה מנסה להחליט איזושהי החלטה, באמת שלא משנה
איזה, לקום, להישאר, לשלם למלצרית. העניין להחליט כבר עזב
ובמקומו באה שאיפה של אוויר צלול לריאות שנותן בו שלווה. |