המעבר מגן עדן לגיהנום היה מאוד מסובך.
"זה רק לכמה חודשים", אמרה אמא. אבל בפנים ידעתי שכמה החודשים
האלה יעברו לאט ויהיו ממש גיהנום.
בבוקר של המעבר הגיע משאית מוזרה מלאת עשן לבן, והסבלים, שהיו
אנשים עם כנפיים, העלו את הארגזים למאחורה של המשאית. נכנסנו
למקדימה של המשאית והמשאית התחילה לצנוח. צנחנו שעתיים בערך עד
שהגענו לשערים של גן עדן. הם היו מצופים עננים מזהב ועננים
לבנים. נהג המשאית דיבר עם השומר והשערים נפתחו. נשארה נסיעה
של עשר דקות עד שהגענו לשערים של גיהנום. לא היה שם שומר
והשערים נפתחו לבד.
הבית החדש שלנו היה ברחוב הראשי, קצת ליד שום מקום. פרקנו את
המטען וישבנו על כורסאות שהיו במרפסת.
"גיהנום נראה מוזר", אמרתי לעצמי.
"כן, טוב, אתה בכל מקרה בגיהנום", אמר קול מוזר.
"ומי אתה?" שאלתי.
"עזוב", ענה הקול. משום מה לא פחדתי. הנחתי שבגיהנום אני אמצא
דברים מוזרים הרבה יותר.
חודש עבר בלי חברים, והיה משעמם. לא קמתי בכלל מהכורסא
שהתיישבתי עליה כשרק הגענו. גם לישון ישנתי עליה. התעצלתי
לקום. כנראה היה זה משהו באוויר.
חודשיים עברו עוד יותר לאט בלי שום שינוי משמעותי. מדי פעם
הקול המוזר הזה היה בודק מה שלומי, איך עבר עליי היום, ואם אני
רוצה לעשות משהו. מתי שהוא פשוט הפסקתי לענות לו. עברו שלושה
חודשים, ארבעה וחמישה ושישה ושבעה ושמונה ושניים עשר חודשים.
שנה אני כבר יושב כאן, בגיהנום, על אותה כורסא, מחכה למשהו
שעוד לא הגיע.
בחודש השלושה עשר, הגיע סוף סוף הזמן לחזור לגן עדן. חזרנו לגן
עדן כשאני מחכה למשהו ספציפי שאני לא מכיר.

"אז איך היה בזמן שלא הייתי פה?" היא שאלה.
"גיהנום", עניתי.
"אבל נסעתי רק לשלושה עשר ימים", היא הוסיפה.