כשאני במצב של עשייה חברתית, אני מרגיש סיפוק על היותי תורם
לחברה. באהבה. וכל הזמן חושב רק מתי כבר אגיע הביתה.
כשאני מגיע הביתה, אחרי שסיימתי את שלב העשייה האישית, אני
מתמלא ריקנות... בדרך כלל זה קורה כשאין לי אוטו. עצוב... (?)
סיגריה ועוד סיגריה, וסבא שלי נפטר זה עתה מריאותיו הלבנות.
ואני מחפש את עצמי, בלי בושה של הזמן הזה,  לעומק. סורק את
הסביבה הקטנה שלי כמו בז רעב. לא באמת כי הוא רעב, סתם כדי
להרגיש תחושה של שובע. אז אני מכין קפה ומעשן עוד אחת. לא באמת
צדתי משהו.
אז אני בז. בז לעצמי. אם רק יכולתי לעוף גבוה גבוה. וגם אז היה
מגיע שלב מסוים בו לא הייתי מעריך עוד את יכולתי לעוף. כמו
שכמעט ואיני מעריך את יכולתי לחיות. זכות שנלקחת מאדם ואישה לא
פעם וגם לא אלפיים.
לפני שלושה שבועות ירדנו לים המלח. ים המוות קוראים לו. אבל זה
לא קשור, נראה לי. נסעתי עם זוג חברים. במשך זמן מה הייתי בטוח
שנישן באוהל מגניב כזה, שנמות מחום לפני שנצליח להתעורר אחרי
שבע בבוקר. בסוף הסתבר שהסתדר לנו חדר זוגי במלון חמישה
כוכבים. אני תמיד העדפתי מלונות של מליון כוכבים. בסיני היה
נהדר, לא היה להם סוף.
אז אחרי שעישנו ג'וינט או שניים, התחלתי שוב להיאבק בשאריות
מצפוני. במשך כמה שנים ניסיתי להתחשל מול כוחו האיתן של אבא
שלי, שתמיד מנסה לפנק אותי ואני תמיד כועס עליו שהוא אינו יודע
לאהוב ושכל הנתינה שלו היא חומרית. כסף ודלק. תודה. וכשחשבתי
שאני ממש חזק, אז נשברתי. הוא קונה לי בית מלון, ואני יושב
בחדר ומתמסטל... לא ידעתי אם לדרוך על רסיסי המצפון שלי ולהגיד
'קיבינימט', או לזרוק את הג'וינט מהפה ולהתחיל לאסוף אותם...
בסוף עישנתי. ואין לי שמץ של מושג איפה המצפון שלי עכשיו.

יש כל כך הרבה דברים שרציתי לומר, ואינם.
אבל מילותיי הן מאום, כמו אדם בישראל שכבר אינו קיים.
שיגרה.