לילות אלול המעיקים מצאו אותי בתוך מערכת יחסים מלחיצה שבעטיה
נסוגותי לפינה מבודדת, מתבוססת בחומר הגלם הראשוני שלי: שכבת
בוץ שחורה ודביקה שהצטמגה במכלי הנשמה. גופי הפך מעטה אבן,
סרקופג לגוויית העבר הנמקה שלי. רגשות הילדות הקדומים העלו אד
של צחנת רקב, כשהם מתפרקים ליסודותיהם הבסיסיים. חומר טוב.
אלכימאי מוכשר יכול היה אולי לעשות איתו משהו. איפה אמצא אחד
כזה באמצע הלילה? בדפי זהב? מפליא, אך תוך כדי עלעול אני מוצאת
סיווג כזה, מסתתר בין "אלטעזאכן" ל"אלקטרודות".
"שלום. אלכימאי? סליחה על השעה הלא סבירה, אבל הייתי רוצה
להפוך רקב לזהב!"
"אך-זו!" עונה לי קולו של זקן, הנשמע כבוקע ממרתף, "היינריך לא
ישן בכלל, אני לעבוד ליד אתנור. לגברת יש בבית קרם טרטר? לא?
גברת ללכת לקנות. אחר כך גברת צריך להכין מים יבש ואש קר, גם
אבן לטחון דק דק, עיסה בסיסה, לערבב טוב, ולשים בחוץ שיתפוס
קצת לחות. זה טוב, ככה גברת עושה מעוגת בוץ - ביצה של
פילוסופים. אחרי זה גברת לצלצל עוד פעם להיינריך."
אני נחושה בדעתי להשיג את המצרכים, מוזרים ככל שיהיו. לא שזה
קל. צריכים לאלתר. אני חוזרת מהפיצוצייה עם שקית גדולה מלאה
בחומרים כמו זיקוקי יומולדת, קוביות קרח כחול, סוגים שונים של
אבקות אפייה, פיסטוקים, שוקולד וקוקה קולה. בשלב זה צריך ללכלך
את הידיים. באחת הדלתות התחתונות של ארון המטבח אני מוצאת קערת
פיירקס עגולה. אני פועלת לפי המתכון של היינריך. מהעיסה עולה
סרחון של סולפור, והיא מתפזרת ובורחת כמו כספית. הצבע הופך
להיות שחור משחור. החומרים הופכים לכוחות הנלחמים ביניהם, קור
וחום מנסים לנטרל זה את זה. הכול מבעבע בצורה מאיימת.
"מר היינריך", אני בטלפון, "מה לעשות? זה קופץ כמעט לתקרה!"
"אך-זו! טוב מאוד. לא לדאוג. עכשיו גברת לקחת טקסי
לפתח-תקווה."
אני יושבת עצבנית במונית ומכרסמת שוקולד, כשהקערה המכוסה בנייר
אלומיניום וסרטי דבק העוטרים אותה על ברכי. הכביש השחור ריק
ממכוניות. אף פעם לא הייתה פתח תקווה כל כך קרובה.
היינריך, זקן ימי-ביניימי נמוך קומה וכפוף, שעיניו חודרות,
שיערו אפור-לבן פרוע ואניצי זקנו הארוך מדובללים בקצוות, מקבל
את פני ומסמן לי לבוא אחריו. אנחנו יורדים בגרם מדרגות אפל
לחדר העבודה שלו שנמצא במרתף.
הוא לוקח מידי את הקערה. "גברת שמעה על פרצאלסוס?" הוא שואל.
"הוא היה אלכימאי גדול. אלכימיה זה לא רק מדעים, זה אמנות! זה
טרנסמוטציה!" מכריז היינריך, "בכל קקה יש פוטנציאל. אנחנו
לעשות מקקה משהו טהור, יפה, זהב! ואת זה צריך לעשות עם אש."
"זה מעניין," אני אומרת לו, להוטה לעזור, "כי אבא שלי סיפר לי
שאצלנו במשפחה עובר מדור לדור דווקא כשרון הפוך: לעשות מזהב
קקה."
היינריך מתעלם מצירוף המקרים המעניין ומגלה את פני הקערה.
החומר שם נרגע קצת. "עכשיו אנחנו עושים ביצה ומכניסים לאתנור.
השלב הראשון, קוראים אותו 'ניגרדו' - עולם שחור. עכשיו אני שם
באש, קצת קצת חום, לאט לאט. מהחומר השחור נפרדים האלמנטים למלך
אדום ומלכה לבנה. אמא ואבא. הם עושים שולם בתוך הביצה. הצבע
נעשה לבן כמו פנינה. זה קוראים אותו שלב ה'אלבדו' - עולם לבן.
ואז," מתלהב היינריך, "הם עושים אהבה כמו אש. הכול אדום
וקוראים את זה 'רובדו' - עולם אדום. גוף עם גוף, הכל נמס ביחד
ומתחבר, ונולד מהם אבן חכמים! וזה כל מה שנוגעת, עושה זהב!"
הוא קורא בניצחון.
"זה בטח כבר קרה לך?" אני נדבקת בהתלהבותו.
"ניין", הוא עונה לי ומשפיל את עיניו, אך מיד מתעשת. "אבל
היינריך מרגיש שהפעם - כן יצליח!"
אנחנו מתכופפים להתבונן מבעד לשבכה של האתנור (כך קוראים לתנור
האלכימאים, אני לומדת לדעת; אין זו המצאה פרטית של המבטא של
היינריך). האש יוצרת דמויות להבה. אריה ירקרק ומתולתל רעמה
בולע שמש אדומה, נחשים מסתלסלים כלפי מעלה, גבר ואישה באקט של
איחוד מיני אולטימטיבי.
"זה קורה!" אני צועקת.
"נטורליך!" עונה לי היינריך בגאווה.
"מתי אני אקבל את אבן החכמים שלי?"
"או, אוהו!" מרים היינריך את עיניו לתקרה.
"למה מה? היא לא תהיה מוכנה היום?" אני מתחילה להיות מאוכזבת
מתגובתו.
"זה צריך הרבההה זמן, הרבה הרבה זמן. על אש קטנה, לוקח לאט
לאט. כמו שעכשיו יש לך איש? יש לך. כן? והאהבה שלך יש בלב
בשבילו, זה כמו האש של אתנור. צריך לשמור שלא יכבה האש. ומצד
שני -  שלא תהיה חזק מדי ותשרוף. לא צריך שיהיה לוחץ עד
שמתפוצץ הכול. אם ימשיך ככה לאט, הכול ביחד, אולי נולד מזה
משהו גם יפה, חדש, אולי מושלם, אולי..." הוא נאנח בשקט.
"אבל כמה זמן צריך לחכות?"
"אולי כל החיים", הוא עונה לי, "אולי יותר."
"ואם זה לא יצליח?"
"גם גוט עושה את העולם שוב פעם ושוב פעם, ולא תמיד מצליח לו,
עד שבסוף יצא לו משהו כזה, אפילו לא פרפקט - זה אנחנו שצריכים
עוזרת לו לגמור את העבודה."
אם צריך לעבוד על זה כל החיים, אז אפשר ללכת לישון. מה בוער?
האתנור על אש קטנה וגם מחר יום. אני נפרדת מהיינריך. הוא מספיק
לומר לי: "אל תשכחי לחפש מה כתב הקולגה שלי קרל גוסטב יונג. זה
עם הארכיטיפים שמרכיטיפים שלו. אולי הוא הבין משהו בסימבולים,
אבל אם הוא יגיד שאני סימבולי, אל תאמיני לו. ועכשיו תסלח לי
הגברת, אני הולך לאכול את המוזלי שלי."
אחרי חודשיים, כשהזוגיות שלי התפוררה במגע קל. החלטתי שזה הזמן
לראות מה עלה בגורלה של אבן החכמים שלי. כשהגעתי להיינריך
גיליתי שהאש כבתה, הלחות גברה והשתלטה על הכל. ללא איוורור,
החומר שבתהליך האלכימי, בדיוק כמו האהבה, החל להעלות עובש
ולהסריח. מהביצה נותרו רק כמה גושים ירוקים וחסרי צורה.
"שמוץ!" קרא היינריך כשבחן את הקערה, "לזרוק הכל ולהתחיל
מהתחלה."
"מה, שוב מהמאטריה פרימה?"
כך גיליתי את סודו המקצועי הכמוס ביותר של היינריך. כדי להיות
אלכימאי, עליך להיות בעל שתי איכויות נדירות, שאינני בטוחה אם
הן קיימות אצלי: תקווה והתמדה -  היכולת לנסות שוב ושוב
מההתחלה, על אף הכישלונות, מתוך אמונה שבפעם הבאה זה יצליח.
בכל מקרה, במקום להתאכזב דווקא התעודדתי. נשמתי נשימה עמוקה
ויצאתי בצעד קל ל"בליינד דייט" שקבעתי לאותו ערב.