'גוויד, גווידיון! התעורר!'
עיניו של גווידיון נפקחו לאט, מבעד לקורי השינה הוא הבחין
בפניו של אותר, אביו, רוכנים מעליו. "קום כבר!"  הוא אמר, 'אתה
תאחר, שוב!'
'אוף... עוד חמש דקות... ' פלט גווידיון ומשך את השמיכה עד מעל
לראש.
'או, לא, אתה יודע שהמורה שלך אמרה שאם תאחר עוד פעם אחת...'
' אוף... טוב, אני קם, אני קם.' תוך מאמץ עילאי עזב גווידיון
את המיטה החמה והחל להתלבש, הוא עוד הספיק לשמוע את קולו של
אביו במורד המדרגות, 'ארוחת הבוקר מתקררת, תמהר.'
הוא סיים להתלבש והלך לשטוף פנים ולצחצח שיניים, 'אוף,  כרגיל
הכול הפוך...' רטן לעצמו כשהיה צריך להחליף את החולצה,
שהתלכלכה ממשחת השיניים. הוא שירך את דרכו במורד המדרגות,
החביתה כבר הייתה קרה, והשוקו כבר מזמן איבד את טעמו, אבל לא
היה לו זמן או כוח להכין משהו אחר, אז הוא אכל מהר, חטף את
התיק ויצא.
כאשר עשה את דרכו לתחנת האוטובוס, הוא שמע לפתע רעש של מנוע
מתקרב. אוי לא! חשב, האוטובוס! הוא רץ מהר ככל יכולתו, אבל
כאשר הגיע לתחנה, כל מה שהוא ראה זה את העשן מיתמר מאחורי
האוטובוס המיושן שהתרחק לאיטו. פעם חמישית השבוע! חשב לעצמו
כשהחל ללכת ברגל לכיוון בית הספר, אני חייב להתחיל לקום מוקדם
יותר! הוא הלך בדממה עוד כמה רחובות, אנשים עוד לא יצאו
לעבודה, והרחובות היו ריקים ושקטים, הוא דווקא נהנה מהאוויר
הקריר, מהשקט. היה זה אז כשהוא שמע את הקול, הייתה זו שירה,
יפיפייה, שמימית כמעט, לקח לו כמעט עשר דקות להבין שהוא עצר.
היה משהו מוזר בשירה הזאת, הוא לא יכול היה להבין בדיוק מה זה,
להצביע על הבעיה. ואז זה הכה בו. המוזיקה, כך נדמה היה, לא
עברה דרך אוזניו בדרך למוחו, היא פשוט הייתה שם. הוא ניסה
להתרכז, להקשיב, ואז, הכול הפך שחור...

'גוויד, גווידיון! התעורר!'
או, רק חלום. הוא פקח את עיניו וחיפש את הבגדים על הכיסא ליד
המיטה שלו. הם לא היו שם. גם לא הכסא. גווידיון קפץ מהמיטה
בבהלה. ואז הסתכל עליה, זאת בכלל לא המיטה שלי! המיטה הייתה
עשויה עץ והמזרן היה בעצם קש, מכוסה בחתיכת שק ישן, גם השמיכה
הייתה שק. הוא הביט מסביב לחדר. החדר היה קטן, וחוץ מהמיטה היה
דרגש עץ קטן ליד הקיר הרחוק, וחלון בלי זגוגית, הכול עשוי עץ
לא מלוטש. במקום דלת הייתה תלויה חתיכת בד גס, מעין וילון.
איפה אני לעזאזל? איך הגעתי לכאן? קריאה מעבר לוילון קטעה את
מחשבותיו המבוהלות, 'גווידיון! בוא! אנחנו נאחר!' גווידיון
הסיט את הוילון. החדר מעבר לוילון היה גדול יותר מהחדר שבו
התעורר אבל עדיין קטן. הייתה בו אח קטנה, שולחן עץ ושלושה
כסאות, שניים מהם היו תפוסים ומול השלישי היו ערוכים כלי
נחושת. בכסא אחד היה נער, מעט יותר מבוגר מגווידיון, אולי
בשלוש שנים, ובשני ישב, זה אפשרי?
'אבא?'
'כן, גווידיון, מה הבעיה?'
'אממ.. כלום, כלום, לאן אנחנו מאחרים?'
'אתה לא זוכר? עוד שבוע מתקיים בעיר הבירה הטורניר הגדול! אחיך
משתתף בו השנה, שכחת?'
'אחי?'
'כן... מארק, אחיך' אמר אביו והצביע על העלם הזר שישב ליד
השולחן, 'תגיד אתה מרגיש טוב?'
'כן, אמ... כן.'
'טוב, תפוס משהו לאכול ונצא, אתה יכול להיות נושא הכלים של
מארק, אם אתה רוצה.'
לאחר ארוחת הבוקר, שהורכבה בעיקר מירקות וביצה אחת ששלושתם
חלקו, הם יצאו החוצה. גווידיון ניצל את ההזדמנות ובחן את המקום
בו הוא נמצא. זו הייתה עיירה קטנה, אולי כפר. הרחוב שלידו נבנה
הבית היה שביל עפר לא סלול, אנשים הלכו או רכבו על סוסים,
גווידיון ראה גם כמה כרכרת רתומות לסוסים. עשן עלה מארובות בתי
העץ הקטנים, בעלי גגות הקש. איפה אני לעזאזל? חשב גווידיון
בשנית. הם הלכו למבנה עץ קטן מאחורי הבית, המבנה מבפנים היה
מכוסה קורי עכביש ואבק, אביו הוציא החוצה תיבה גדולה ומשך
מתוכה מספר שקים ושני אוכפים. לאחר מכן הם חזרו אל הבית,
וגווידיון עזר לאביו להכניס אוכל וצידה לשקים.
'תגיד אבא, כמה רחוקה עיר הבירה מכאן?' שאל גווידיון
'בערך שלושה, ארבעה ימי רכיבה, למה?'
'סתם. תגיד, איפה מארק?'
'הוא הלך לסדר את הסוסים, תגיד, אתה בטוח שאתה מרגיש טוב?'
'כן, כן, פשוט קצת... מבולבל'.
מארק נכנס, 'סיימתי עם הסוסים. גוויד, תעשה טובה ותביא את
הדברים שלי.'
'אמממ... איזה דברים?'
'אתה יודע, הרומח, השריון, נו, הדברים שאבא הכין לי לטורניר.'
'אמממ... איפה הם?'
'אוף! אני אלך כבר בעצמי.' אמר מארק ויצא בעצבנות מהדלת. כאשר
הוא חזר, גווידיון ואותר כבר היו מוכנים. 'אוף, השריון הזה
כבד, אולי תעזרו לי קצת?' רטן מארק.
גווידיון ואותר יצאו עם השקים ועזרו למארק להעלות את השריון
ושאר הציוד על הסוס שלו.
'אבל אבא,' אמר גווידיון, 'יש רק שני סוסים.'
'כן, גווידיון, אתה רוכב איתי.'

גווידיון התכווץ על האדמה הקרה, מנסה להתקרב עד כמה שהעז
למדורה הדועכת לאיטה. מה לעזאזל הולך פה? חשב, איך הגעתי לפה?
ויותר חשוב, למה?
היה זה הלילה השני למסעם לעיר הבירה, גווידיון לא התרגל לאדמה
הקשה וכל גופו היה מכוסה חבורות מהלילה הקודם. אותר שמר חצי
לילה ומארק את החצי השני. מסוכן היה להסתובב בדרכים לבד ככה,
אבל מארק ידע להלחם, הייתה לו אפילו חרב משלו, והוא התאמן בה
כל יום לפני שהלך לישון. גם אותר, למרות היותו נפח, כך ניחש
גווידיון, ולא לוחם, ידע להשתמש בפטיש בצורה לא רעה, בלשון
המעטה. עדיין, גווידיון רעד בלילה, ולא רק מהקור. מחשבה רדפה
מחשבה בתוך ראשו,  איך הגעתי לכאן? איפה זה כאן? איך תהיה עיר
הבירה? איזה מן טורניר זה שאבא מתרגש ממנו כל-כך? האם זה בכלל
אבא שלי? ואיך נהיה לי פתאום אח גדול? כל כך הרבה שאלות, ואף
אחת מהן לא פתורה...
אתמול בלילה, כאשר חיפש משהו לאכול בשקים שהביאו, הבחין
גווידיון בדבר מה מוזר, היה זה היומן שלו, היומן האישי, זה
שכתב בו מאז היה קטן. הוא לא ידע איך הוא הגיע לשם, ואיך יגיבו
אבא ומארק לחפץ המוזר הזה, שסביר להניח שלא ראו כמוהו מעולם,
אז הוא לא אמר דבר. עכשיו, כשהיה בטוח שאף אחד לא רואה, הוא
פתח אותו. הוא לא היה בטוח מה התאריך היום, אז הוא פשוט המשיך
מהיום האחרון שכתב בו, היה זה השני לאוגוסט. יומני היקר, כך
פתח תמיד, הוא לא ממש ידע למה, אבל בכל הספרים שקרא, ככה
התחילו לכתוב ביומן.
"יומני היקר", כתב, "אני לא בטוח לחלוטין שהיום באמת השני
באוגוסט, אבל אני גם לא ממש יודע מה התאריך, או איפה אני נמצא
בכלל. לפני שלושה ימים התעוררתי במקום הזה, אני אפילו לא יודע
איפה זה "המקום הזה" נראה פה ממש עתיק, אבל, לא ישן. כלומר, יש
פה כרכרות וסוסים וחרבות, אבל הם חדשים, לא כמו במוזיאון,
והאנשים מדברים מוזר, ומתלבשים מוזר, זה, זה כאילו חזרתי לימי
הביניים, אפילו לפני כן! בכל מקרה, אני מקווה שהכול יסתדר, אני
בטח פה בגלל סיבה כלשהי, רק הלוואי שידעתי מה היא!
שלך, גווידיון."
גווידיון שמע צעדים מתקרבים לכיוונו, הוא סגר מהר את היומן
ונשכב עליו. היה זה אותר. 'שמעתי רעשים מכאן, גוויד, למה אתה
עדיין ער? יש לנו יום ארוך מחר, אני חושב שנגיע כבר לעיר
הבירה. תישן טוב, טוב?'
'בסדר' אמר גווידיון, והוא התכוון לכך, הוא עצם את עיניו,
ונרדם מיד.

שעת צהרים, שני הסוסים הולכים לאיטם בין העצים, נושאים על גבם
את שלושת האנשים שנשאו במשך שלושת הימים האחרונים. הם נכנסו אל
תוך היער. מארק רכב וחרבו שלופה, אותר אף הוא שם את פטישו
הנאמן בהישג יד. באותו בוקר אותר נתן גם לגווידיון פטיש, 'ליתר
ביטחון' הוא אמר, 'היערות מלאים סכנות, ואני מקווה כי לא נצטרך
לישון שם.'
כעת נתון היה פטיש זה בידו של גווידיון.
הוא הסתכל סביב, הצמחייה הייתה עבותה, והוא דימה כל צל להיות
חבורת שודדים, כל ענף להיות חיה טורפת, כל שיח להיות להקת
זאבים, מי יודע  מה מחזיקים בקרבם העצים? אותר היה דרוך,
וגווידיון הרגיש בזאת. ממה יכול אותר, הנפח הגבוה והחסון,
שנראה כאילו יכול להזיז הר לבדו, אם רצונו בכך, ממה יכול הוא
לפחד כל-כך?
צהלת סוסו של מארק קטעה את חוט מחשבותיו, 'מה קרה?' שאלו הוא
ואותר ביחד.
'שום דבר, שום דבר, עץ שנפל חוסם את הדרך.'
'או נהדר, מה נעשה עכשיו?'
'תוכלו להתחיל מלתת לנו את הכסף שלכם.' נשמע לפתע קול
מאחוריהם.
הם הסתובבו לאט. מאחוריהם עמדו כחמישה עשר אנשים. הם היו
מלוכלכים ובגדיהם נראו ישנים ומרופטים, כל אחד מהם החזיק בידו
חרב קצרה, החרבות היו ישנות וחלודות אבל נראה כאילו הן נועדו
למטרה אחת, הרג. 'אני אומר זאת עוד פעם אחת בלבד, הביאו לנו את
הכסף שלכם, עכשיו!' הדובר היה האדם האמצעי, הוא היה גבוה במעט
מהשאר, וחרבו מטופחת יותר, צלקת עיטרה את לחיו השמאלית,
ובעיניו היה נצנוץ של תאבת בצע, או אולי, חשב גווידיון,
טירוף.
'אין לנו כסף', אמר אותר, 'עזבו אותנו לנפשנו, כל רצוננו הוא
לעבור.'
'אין כסף הא? ובכן, החרב הזאת נראית יפה, אתם לא חושבים?'
מלמולי הסכמה מלויים בצחוק עברו בקבוצת האנשים הדוחה, 'וגם
השריון!' אמר אחד.
'זה בשביל הטורניר,' אמר אותר, 'בני משתתף בו', הוא הצביע על
מארק.
'אוווו, אתה יודע, זה ממש, אבל ממש לא אכפת לי!' אמר מנהיג
הכנופיה וצחק, 'אתה יכול לקחת הטורניר שלך ולדחוף אותו! עכשיו
תביאו את הדברים אם אתם רוצים לחיות!'
מארק קפץ מהסוס ונעמד על האדמה עם חרבו שלופה בעמדת התקפה,
'אתם כנראה לא מבינים, אבא שלי עבד קשה מאד על החרב הזאת, ואני
הולך להשתמש בחרב הזאת בשביל הטורניר הנערך בעיר הבירה, אם אתם
רוצים להיות מטרות אימונים, זוהי בחירה שלכם.'
'מארק!' קרא אותר, 'חזור מיד לסוס שלך!'
'לא אבא, אתה לא רואה שהם לא יתנו לנו לעבור אם לא ניתן להם את
הדברים?'
'זה לא חשוב!' אותר פנה לראש הכנופיה, 'אנחנו לא מחפשים צרות,
אנחנו רק רוצים לרכב לעיר הבירה, אתם יכולים לקבל את החרב, רק
תתנו לנו לרכב מכאן.'
'לא נראה לי שאתה במצב להתמקח, זקן.סתם לידע כללי, קל יותר
לקחת חפצים מאנשים אחרי שהם מתים, ונחש מה? לי נגמרה הסבלנות.'
ראש הכנופיה כבר לא חייך, הוא סימן בידו לחבורת השודדים. חבורת
השודדים החלה להתקדם לכיוון הסוסים, אותר ירד מהסוס ואחז
בפטישו, 'גווידיון,' אמר, 'אם קורה לי ולמארק משהו, אל תישאר
כאן, תברח!'
'לא, אבא! אני נשאר כאן!' גווידיון קפץ מהסוס ואחז את הפטיש
שקיבל הבוקר מאביו. הוא לא ידע איך ולמה הוא הגיע למקום הזה,
אבל חבורה מסריחה של גנבים לא הולכת לעצור אותו מלהגיע אל
התשובה, המחשבה הזאת הפתיעה אותו, התשובה? איפה היא נמצאת?
בעיר הבירה? אבל לא היה זמן לחשוב על כך עכשיו. מארק ואותר
הסתערו קדימה לכיוון השודדים, וגווידיון הצטרף אליהם, גווידיון
לא היה גדול או חזק במיוחד אבל הוא היה זריז, השודדים הגיעו
אליהם בחרבות שלופות, קולות מתכת הפוגעת במתכת ומתכת הפוגעת
בבשר מילאו את האוויר, צעקות של שודדים שנפגעו מחרבו של מארק,
שנע במהירות מדהימה, ובחן שגווידיון לא ראה בו קודם, גניחות של
אותם אנשים חסרי מזל שפגשו את צידו הלא נכון של פטישו האדיר של
הנפח, וגם אנקות כאב מצד אותר ומארק, כאשר פצעו את גופם החרבות
החלודות של השודדים,  גווידיון הלם בעיוורון בכל דבר שנקרא
לשדה ראייתו, הוא הלם והתחמק, צעק כאשר חדר להב ברזל אל תוך
רגלו ומיד הלם בראשו המכוער של הנבל, פטישו של גווידיון הסתובב
כמעט מעצמו, מפצח את ראשיהם של שני שודדים המומים שנפלו על
האדמה ללא קול.  הוא הסתובב והבחין בשודד מתגנב אל עבר אביו,
חרבו מונפת מעל לראשו. הוא רץ אליו והוריד את פטישו בעצמה על
מפרקתו. השודד פלט צעקה חנוקה ונפל ללא רוח חיים. אותר הסתובב
וחייך לעבר גווידיון, אבל מיד הסתובב חזרה להלחם בשני שודדים
שרצו לעברו. גווידיון שמע מישהו מתקרב אליו מאחור, הוא הניף את
פטישו ופגש בבטנו של עוד שודד מלוכלך שצעק בכאב וכעס, גווידיון
הרים את פטישו כדי לחסל את  השודד הנאלח, אבל אז הרגיש להב
חלוד מפלח את גבו. הוא נפל לאדמה, וראה את מנהיג השודדים, רוכן
מעליו, פרצופו המכוער מתעוות מחיוכו הזדוני, 'זה סופך, ילד.'
אמר והניף את חרבו באוויר למכה המכרעת, גווידיון עצם את עיניו
וחיכה למכה שתסיים את חייו הקצרים.
קול רעם אדיר מילא את ראשו, הוא הרעיד את מוחו, את עצמותיו,
ואף את האדמה הלחה עליה שכב. לפתע נשמע עוד רעם, ועוד אחד,
גווידיון הרגיש דם ניתז עליו, ריח אבק שרפה מילא את האוויר,
אבל הוא לא הרגיש כל כאב, הוא פקח את עיניו, הדם לא היה שלו.
מעליו רכן אדם זקן, לבוש בגלימה אדומה, ועטור זקן צחור. 'מי
אתה?' שאל גווידיון.
'ששש... שכב בשקט, עדיין לא הזמן לדבר', אמר לו הזקן.
נראה שהוא מנקה פצעיו בעזרת מטלית המכוסה בנוזל הדומה באופן
מחשיד ליוד. לאחר שסיים לטפל בו הורה לו הזקן לשכב בשקט עוד
זמן מה בזמן שהוא מטפל באחיו ואביו. 'הכול יהיה בסדר, אל
תדאג'.
גווידיון הרים את ראשו מעט והסתכל סביב, מסביב היו מוטלות
גופותיהם של חמישה  עשר השודדים, מנהיג השודדים היה מוטל
למרגלותיו, אבל הוא לא נראה כאילו נהרג ממכת חרב או פטיש, פעור
באמצע חזהו היה חור עגול, מתחת לגופתו של השודד הוא חשב שראה
דבר מה מתכתי קטן מנצנץ באור השמש שחדר מבעד לענפים. גווידיון
התיישב. מארק ישב ונשען על עץ, לא נראה שהוא נפצע קשה.
האימונים לקראת הטורניר, שלגווידיון היה עכשיו קצת יותר ברור
מה הוא יהיה, ככל הנראה השתלמו. אביו היה שרוע על האדמה עם פצע
פעור ברגלו הימנית. הוא דיבר עם הזקן שרכן לידו וטיפל בו, אבל
גווידיון הצליח לשמוע רק חלקים מתוך השיחה שלהם.
'מה החומר הזה?' שאל אותר את הזקן.
'אל תדאג, אותר ידידי, שכב בשקט'.
'אבל מה זה?'
'גם אם אומר לך לא תאמין לי'
'בכל זאת'
'זה עובש, לאחר תהליך מסוים כמובן'
'עובש?'
'כן'
'צדקת, באמת קשה לי להאמין' צחק אותר.
'טוב, כמדומני סיימתי כאן' אמר הזקן וקם על רגליו, נתמך
במטהו.
הוא הלך לכיוון גווידיון, הוא התקרב אליו ואמר לו, כמעט
בלחישה, 'ומה שמך, נער זהוב שער?'
'גווידיון' ענה גווידיון.
'גווידיון?' הזקן נראה מופתע מעט, 'שם בשפה העתיקה, אתה יודע
מה משמעותו?'
'אמממ... לא ממש, הוא היה במשפחתי דורות רבים, אני מניח.'
'גווידיון פירושו "טהור" בשפה העתיקה,' אמר הזקן, וקולו כאילו
נישא למחוזות הרחוקים של זיכרונותיו, 'ואני רואה ששמך מתאים לך
עד מאד, גווידיון, אך על פי מה שראיתי היום, סבור אני כי צריך
להוסיף לך שם נוסף. לחמת היום כמו גבר בוגר, גווידיון, ואתה
עודך נער,' הזקן הזדקף, פרש את ידיו לשמיים וקרא בקול רם,
'מהיום יקרא שמך גווידיון, ארט אותר! שם זה, פירושו בשפה
העתיקה "הדוב של אותר", ולאחר הקרב שהתנהל כאן, איש לא יוכל
להטיל ספק בנכונותו!'
הזקן פנה ללכת, אך לפני שהגיע לגבול העצים עצר אותו מארק,
'אדוני, סלח לי על עזות המצח, אך האם אתה קוסם?'
אותר, שהרים את עצמו לישיבה ליד עץ הפנה מבט כועס אל עבר מארק,
'מארק!' הוא קרא, 'אין זה מנומס!'
הזקן צחק, 'אין צורך להתרגז, אותר ידידי, ובקשר לשאלתך, מארק,
כן, יש אנשים שיכנו אותי בתואר זה, אף על פי שאיני דוגל בו
בעצמי. ובכן, להתראות, אני מקווה לראותכם בעיר הבירה.'
הזקן החל ללכת לכיוון העצים, אך עצר והסתובב שוב, 'כמעט שכחתי,
הסוסים שלכם מחכים לכם, יחד עם כל הציוד שלכם, בקרחת היער
הבאה, מספר דקות הליכה לכיוון מערב.' הזקן העביר מבט על
שלושתם, ונראה לגווידיון שמבטו נעצר על הכיס בו גווידיון שמר
את היומן, 'גווידיון, המפתח נמצא ב25 לחודש הקיסר' ובזה הזקן
נעלם אל תוך הסבך. משאיר את גווידיון לתהות על המשפט המוזר.

במשך שאר היום הם רכבו בדממה, גווידיון שאל את אותר מספר פעמים
מי האיש הזקן, אבל התשובה היחידה שקיבל הייתה 'חבר'. כבר התחיל
לרדת הערב כאשר לפתע נגמרו העצים ומולם נפרש מישור ירוק יפיפה
ובצידו ובמרכזו, על גבעה ניצבה, במלוא הדרה, עיר הבירה.
חומותיה הלבנות של העיר בהקו בקרניה האחרונות של השמש הנעלמת,
וגווידיון יכול היה להבחין בטירה לבנה, כמו החומות, שניצבה
במרכז העיר היפיפייה. הם רכבו אל שער העיר ונכנסו אליו, העיר
הייתה יפה מבפנים כפי שהייתה מבחוץ, בתי אבן מאותה האבן הלבנה
שממנה היו עשויות החומות והטירה, חצרות מטופחות, רחובות
מרוצפים, ונראה כאילו מכל מקום היה אפשרי לראות את הטירה
המרשימה שניצבה בגאון במרכז העיר. הם מצאו פונדק קטן בשם "כנף
הדרקון", קשרו את סוסיהם באורווה ועלו על יצועם. גווידיון היה
שמח לישון סופסוף על מיטה אמיתית, למרות שהיא לא דמתה בכלל
למיטות שהתרגל אליהם בבית, אה, הבית. מוזר, חשב, נראה כאילו זה
רחוק כל-כך, הייתי במקום הזה רק מספר ימים ואני מרגיש כאילו
אני פה זמן רב מאד. ושוב עלתה במוחו המחשבה על התשובה שחשב
עליה במפגש עם השודדים, האם כאן תימצא הסיבה להימצאותי כאן?
טוב, נראה שאין כל-כך מה לעשות עכשיו, נחשוב על כך בבוקר. ובזה
הוא עצם את עיניו, התמסר למיטה הרכה והחמימה, ונרדם.

קרני השמש שחדרו דרך החלון האירו את פניו של גווידיון. הוא פקח
עיניו, וניסה להיזכר איפה הוא, לאט לאט הדברים חזרו אלי, אני
בעיר הבירה, יצאתי עם אבא ומארק מ... מאיפה? אוף... למה אני לא
מגלה איפה אני?
גווידיון קם, שטף את פניו בגיגית שהייתה מונחת בפינת החדר,
ויצא החוצה, אותר ומארק כבר היו שם, הם טיפלו בסוסים. 'בוקר
טוב!' קרא גווידיון.
'בוקר טוב!' ענו שניהם, נראה שהם היו במצב רוח מרומם, אותר
עדיין צלע מהמפגש עם השודדים, אך מארק, שלא נפגע באופן רציני,
לא הראה סימנים כלשהם של מוגבלות, הוא היה במצב מצוין
לטורניר.
'תגיד מארק, מה זה בעצם הטורניר הזה?'
'אתה רציני? אני מדבר עליו חודשים, לא יכול להיות שלא שמעת.'
'אמממ, כן, פשוט שכחתי את הפרטים, אתה יכול להזכיר לי?'
'אוף, אתה כזה נודניק לפעמים.' אמר מארק בחיוך, 'טוב, לטורניר
מגיעים לוחמים מרחבי המדינה, להתחרות על כסף, פרסום, וכבוד.
הכפרים שמשתתפים שולחים את הלוחם הטוב ביותר שלהם לטורניר כל
שנה, והשנה נבחרתי אני. זה לא היה קל, אם אתה חושב כך.'
'לא, לא, בוודאי שלא, המשך.'
'ובכן, הטורניר הוא טורניר קרבות רמחים, כמו זה שיש לי כאן.'
מארק הצביע על הרומח שהיה חגור לצד סוסו.
'והמנצח מקבל פרס מהמושל עצמו!'
'אמממ... מה זה קרב רמחים?'
'מה?! אבא, אני חושב שגווידיון חולה, אולי כדאי להשכיב אותו
במיטה...'
'מה? לא! אני מרגיש מצויין, סתם צחקתי...'
הם סיימו לטפל בסוסים ויצאו החוצה, העיר הייתה שוקקת חיים
אנשים התקבצו מכל המדינה כדי לחזות בטורניר. הרחובות היו מלאים
באנשים, וגווידיון מצא שקשה לו לעקוב אחרי אותר ומארק. לאחר
זמן מה גווידיון כמעט התנגש בהם כאשר הם עצרו בפתאומיות.
'הגענו', אמר אותר.
'הגענו? לאן?'
'כאן רושמים את המתמודדים בטורניר, כאן אחיך ירשם לתחרות.'
הבניין שמולו עצרו היה בנין אבן, גם הוא מאותה אבן לבנה. הם
דחפו את דלתות הכניסה הכבדות ופסעו פנימה, האולם היה יפה מאד,
עמודים תומכים עשויים שיש עמדו בשתי שורות לצדי החדר, מעוטרים
בתבליטים של מלחמות ואבירים. על הקירות היו תלויות יריעות משי
אדומות ועליהם סמל עיר הבירה- דרקון זהוב נושא את ראשו אל על.
הוא ראה טור ארוך של אנשים צעירים, רובם מעט יותר מבוגרים
ממארק, מחכים בסבלנות לתורם להגיע אל שולחן העץ הכבד שעמד בקצה
האולם, גווידיון יכול היה רק בקושי לראות שלושה אנשים יושבים
מאחורי השולחן ומדברים עם הצעיר אדום השיער שעמד מולם. מארק
הלך לתפוס את מקומו בתור וגווידיון ואביו יצאו החוצה לחכות
לו.
'כמה אנשים!' אמר גווידיון, 'מארק אמר שבאים נציגים מכל
המדינה, אבל לא תיארתי לעצמי...'
'כן, השנה יש הרבה מאד אנשים, יותר מהשנים שעברו, הבנתי שזה
קשור לכך שצבאות המושל סיפחו אל בריטניה חבל ארץ כלשהו, ומשם
מגיעים הנציגים הנוספים.'
אם כך, אני עדיין בבריטניה, חשב גווידיון, לפחות את זה אני
יודע. לאחר שעה ארוכה, יצא מארק מהבניין, 'ובכן, נרשמתי
לתחרות. כמה אנשים יש שם! אני חושש שאין לי סיכוי, אבא...'
'אל תדבר שטויות, אתה הלוחם הטוב ביותר בכפר! אני בטוח שחצי
מהאנשים כאן לא מגיעים לקרסוליים שלך.'

בוקר, היום הראשון של הטורניר. גווידיון ירד מהמיטה לאיטו, הוא
התחיל להתרגל כבר לרעיון שהבגדים שלו עשויים מבד שבעתיד ישמש
לשקים, אם בכלל, שהדרך היחידה להתרחץ היא בתוך חבית,
והשירותים, אמממ... אין ממש שירותים. אבל כל זה הטריד אותו
במיוחד, למה הוא כאן? זו הייתה השאלה שטרדה את מוחו, ומה פירוש
"המפתח נמצא ב25 לחודש הקיסר"? הוא כבר עבר ביומנו על כל ימי
ה25 בחודשי השנה, ולא מצא שם שום דבר שיכול היה להועיל לו ולו
במעט. לפתע נזכר, היום הטורניר! הוא התלבש במהירות וירד לקומה
התחתונה של הפונדק, שם מצא את אביו ומארק יושבים בשולחן פינתי
ומשוחחים בהתלהבות. מארק הפנה את מבטו וראה את גווידיון, 'היי
גווידיון, בוא הנה!' קרא. גווידיון ניגש אל עבר השולחן
והתיישב.
'אז איך אתה מרגיש, מארק?' שאל.
'או, מצויין, אני מלא התרגשות! אני רק מקווה שהכול ילך חלק.'
'מתי מתחיל הטורניר?'
'אמממ...' חשב מארק לרגע, מסתכל בשמש דרך החלון, 'עוד מעט!'
אמר בהכרה פתאומית, קפץ מן השולחן, והחל ללכת במהירות לכיוון
האורוות.
אותר קפץ אחריו, 'בוא גווידיון, נלך לעזור לו.'
הם עקבו אחרי מארק לאורווה, שם הוא כבר הספיק להלביש על הסוס
את האוכף ובדק את כשירותו.
'קדימה, בואו נזוז.'
מארק הוליך את הסוס כדי לא לעייף אותו, ואותר וגווידיון עקבו
אחריו עם שקי הציוד. גווידיון אז גילה שקשה מאד ללכת עם רומח
באורך ארבעה וחצי מטרים באמצע רחוב עמוס. בסופו של דבר הם
הגיעו אל מקום הטורניר.
בניין הטורניר היה עצום בגודלו ומרשים באותה מידה. המבנה היה
פתוח לשמיים כעין זירה, ומעוטר מסביב בתחריטים של מלחמות
אדירות, קרבות בין חיות טורפות לאנשים חצי עירומים, ואף קרבות
של אבירים רכובים על סוסיהם. גווידיון ראה שני שערים, האחד
עצום בגודלו, דרכו, כך נראה נכנסו האנשים שבאו לצפות בטורניר,
אך גווידיון, מארק ואותר הלכו לכיוון השער השני, הקטן יותר. הם
נכנסו דרכו ומשרת הראה להם את דרכם. הם הלכו במסדרונות
האפלוליים, אשר קירותיהם היו אף הם מעוטרים בתחריטים ותבליטים
מרהיבי עין. גווידיון סונוור כאשר לפתע הם יצאו לאזור פתוח,
לאחר שהתרגל אל האור הפתאומי, הוא ראה שהם נמצאים ברחבה עגולה.
מסביב הוא ראה עשרות מחיצות עץ כאשר בכל תא כזה הוא ראה מתחרה,
כולם בערך בגילו של מארק, וסוס. המתחרים טיפלו בסוסיהם, סירקו
אותם, נתנו להם לאכול וחלקם אף החל להרכיב על הסוסים שריון
מיוחד, שגווידיון ניחש נועד להגן עליהם בזמן קרב הרמחים. המשרת
הצביע על אחד התאים והם פסעו לכיוונו. הם קשרו את סוסו של מארק
אל עמוד העץ שניצב בתא, והחלו לטפל בו. מתוך הרחבה לא היה אפשר
לראות את הזירה המרכזית, וכל מה שגווידיון הבין ממה שקרה שם
היו קולותיהם את מאות האנשים שנהרו את תוך המבנה ותפסו, ככל
הנראה את מקומם.

מארק סיים להרכיב את שריון הסוס המיוחד על סוסו, והחל לבדוק את
הרומח, כאשר נשמע פתאום קול הכרוז קורא מתוך הזירה המרכזית.
'הקשיבו, הקשיבו! טורניר המושל לקרבות רמחים עומד להתחיל, אתם
מתבקשים לתפוס את מקומותיכם ולשבת.'
'טורניר המושל מתקיים בכל שנה כאן, בעיר הבירה של בריטניה,'
גווידיון ניסה לשמוע את השם אבל תשואות הקהל הבליעו את קולו של
הכרוז.
'המושל נכנס ברגעים אלו ממש אל מקומו,' קרא הכרוז, מה שהסביר
את התשואות הפתאומיות, 'ברוך הבא, אדוני המושל!' הקהל הריע
שוב.
'לטורניר השנה הגיעו יותר משתתפים מכל טורנירי המושל עד עתה!
השנה יתחרו 64 מתחרים נחושים בכדי לזכות בפרס הנחשק, 10,000
מטבעות זהב בחותם המושל, וכמובן הסמכתו של הזוכה לאבירות!'
תשואות רמות עלו שוב מן הקהל.
'וכעת, לאחר הקדמה זו, אדוני המושל, התיתן את האות לפתיחת
הטורניר?'
שקט השתרר בזירה, ואז נשמעו, שוב, תשואות רמות.
'אם כך, הבה נעבור את המתחרים הראשונים שלנו, אורווין בנו של
בורנר, המייצג את העיירה וולטאון, ומולו יתחרה אמרלד בנו של
רונלד, המייצג את העיירה גרייווטר!'
אחד המתחרים נכנס אל תוך חליפות השריון שלו, הורם אל הסוס,
חיזק את הרומח בתושבתו  ויצא אל עבר השער המוביל אל הזירה
המרכזית. גווידיון ניחש שרחבה כמו שלהם ממוקמת גם בצדה השני של
הזירה, ומשם יוצא המתחרה השני ברגעים אלו ממש. המתחרה הרכוב
יצא דרך השער לקול תרועות הקהל, האנשים שבאו איתו עקבו אחריו,
גווידיון צפה בהם נעלמים מאחורי שער העץ. בזה אחר זה נקראו
המתחרים, חלקם חזרו, חבולים וחפויי ראש, ואכזבתם נראתה בבירור
על פניהם. לעומתם, חזרו האחרים, אף הם חבולים ומדממים, קורנים
מאושר כאשר קשרו את סוסיהם לעמודי העץ בתאים, והחלו מיד לטפל
בהם. גווידיון גם שם לב בדאגה לכך, שחלק קטן מהמתחרים, לא חזר
כלל. לאחר צפייה ארוכה, גווידיון שמע בהקלה מהולה בהתרגשות
עצומה את הכרוז קורא: 'המתחרים הבאים בטורניר הם אולכן בנו של
נרדו המייצג את הכפר שאלוהיל ומולו יתמודד מארק בנו של אותר
המייצג את העיירה בראונווד!'
'זה הסימן שלנו', לחש אותר לגווידיון.
הם עזרו למארק להיכנס אל תוך חליפת השריון המגושמת, שקסדתה לא
אפשרה כל תנועה של הראש, 'כדי שהצוואר לא ישבר כשאתה נופל
מהסוס' אמר אותר. לאחר מכן הם עזרו לו לעלות על הסוס, קיבעו את
הרומח בתושבתו, ולבסוף חגרו את חרבו של מארק על מותניו. אותר
לקח את מושכות הסוס והחל להוביל אותו אל עבר השער. ליבו של
גווידיון חישב להתפקע כאשר שמע את קול הקהל מתקרב, הופך חזק
יותר ויותר. הם הגיעו אל השער ועברו דרכו. הקהל הריע כאשר הם
נכנסו אל הזירה, הרעש היה מחריש אוזניים, וגווידיון היה לרגע
המום מעוצמת הרעש כל-כך שלא הספיק להסתכל סביבו. אותר גרר אותו
אל ספסל שניצב על החול בצד הזירה, והם תפסו את מקומם. גווידיון
הסתכל סביבו. המבנה היה יפיפה מבחוץ, אך הוא היה עוצר נשימה
מבפנים. גווידיון מצא את עצמו בתוך מבנה עצום בגודלו! הזירה
הייתה בנויה בצורה אליפטית, ורצפתה הייתה עשויה חול רך. מסביב
לזירה ניצב היה קיר אבן ועליו תבליטים של חיות טרף אדירות
ומפלצות דמיוניות נלחמות באבירים אמיצים. עמודי שיש ניצבו לכל
אורך הזירה, מעוטרים אף הם בתבליטים אלו, מראש כל עמוד נפרשה
יריעת משי אדומה, ועליה סמל עיר הבירה, שגווידיון ראה קודם לכן
בבניין בו נרשמו לתחרות. מעל לקיר ישבו על מדרגות אבן כל
האנשים שהגיעו לצפות בטורניר, המושבים היו גדושים! אלפי אנשים
הצטופפו על מדרגות האבן, הריעו והניפו דגלים עם סמל עירם.
גווידיון הסתכל בתדהמה על כמות האנשים העצומה שהתגודדה בזירה
וכמעט לא שם לב אל מושב הכבוד, שם ישב אדם שמנמן על כיסא עץ
ומשרתים פיזזו סביבו למלא את כל בקשותיו ורצונותיו, גווידיון
הניח, בצדק, שזהו המושל. לאחר שבחן את המבנה התפנה גווידיון
לבחון הזירה עצמה, ואת מארק. גווידיון ראה שבאמצע הזירה נוצר
מעין מסלול מאורך שבאמצעו גדר עץ. מארק חיזק את אחיזת הרגליים
שלו בתושבות האוכף, והתכונן בצד הקרוב אל גווידיון. בצדו השני
של המסלול ראה גווידיון מתחרה נוסף עושה את אותו הדבר, הוא שם
לב שהרמחים מכוונים מעבר לאוזנו השמאלית של כל סוס, כך
שקצותיהם פונים אל עבר הצד השני של הגדר. מארק התמקם במקומו על
המסלול, ויריבו עשה זאת גם כן, בצד השני, אדם עם דגל אדום עבר
במרכז, ידו מורמת. כאשר היה בטוח ששני המתמודדים מוכנים, הוא
הוריד את הדגל בתנועה חדה, התחרות החלה!
'דיו!' קרא מארק, וסוסו החל לדהור לכיוון המתמודד השני, שאף
הוא החל לרכב לכיוון מארק. גווידיון צפה באימה כאשר שני הסוסים
התקרבו אחד לשני במהירות הולכת וגדלה. הסוסים התקרבו עוד ועוד
ואז, קראאאאש! שני הרמחים פגעו ישירות בשריון של היריב והתנפצו
בקול שבירה מחריד! שני הלוחמים ניסו להתאושש מן המכה האדירה,
הסוסים המשיכו לרכב הלאה, אף אחד מהמתמודדים לא נפל.
מארק סובב את סוסו כאשר הגיע לסוף המסלול, מוכן לרכב שוב. משרת
הגיש לו רומח חלופי, והתחרות החלה  מחדש! מארק ואולכן דהרו זה
לכיוונו של במהירות הולכת וגלדה, הסוסים שוב התקרבו, עוד, עוד
קצת, ואז, בוווווווום! גווידיון צפה בחרדה כשאר שני המתמודדים
עפו מעל גבי הסוס. מארק עשה כמעט סיבוב שלם ונחת, למזלו, על
הבטן, ליריבו לא היה כל-כך הרבה מזל, הוא עף מהסוס ישירות
אחורה ונחת על הגב. מארק נאבק לעמוד, משימה לא פשוטה כשלובשים
שריון מלא. הוא העיף את הקסדה הלא נוחה מראשו, שלף את חרבו ורץ
לכיוון המתמודד השני. אולכן גם הוא הוריד את הקסדה, והספיק
לשלוף את החרב בשנייה האחרונה בכדי לחסום את התקפתו חסרת
הפשרות של מארק. קול מתכת פוגעת במתכת נשמע, כאשר חרבותיהם
נפגשו באוויר. מארק צעד צעד אחד אחורה ומיד קפץ חזרה, מנסה
לתפוס את יריבו לא מוכן, אבל אולכן, ככל הנראה, לא היה חובבן.
הוא הצליח לחסום את המכה של מארק וניסה גם הוא לתקוף, אבל מארק
היה זריז יותר. מארק זז הצידה, ושלח את  חרבו קדימה, מנסה
לתקוע אותה בצידו של אולכן. גווידיון צפה באימה, 'אל תדאג,'
לחש לו לפתע אביו, שראה את הבעתו, 'זה לא קרב עד המוות.'
'אה? מה? אמ, כן.' אמר גווידיון, ונרגע מעט, במוחו ניקרה כל
הזמן המחשבה על אותם מתמודדים שלא חזרו.
קלאנג! קול חרב פוגעת בשריון קטע את מחשבותיו. הייתה זו חרבו
של אולכן, שהצליח לחדור, ככל הנראה את הגנותיו של מארק. מארק
פסע אחורה, אך לא נראה שנפגע קשה, הוא זינק חזרה על אולכן בחמה
שפוכה, מנופף בחרבו במיומנות של סייף אומן. אולכן ניסה לחסום
את התקפותיו החוזרות ונשנות של מארק, אך נראה שהן עושות את
עבודתן, אולכן החל להתעייף. מארק חסם התקפה איטית של אולכן,
וניצל את ההזדמנות, הוא נתן מכה לחרבו של אולכן, ושיחרר בעיטה
לכיוון בטנו, אולכן פסע מספר צעדים אחורנית, ונראה כאילו הוא
מאבד את שיווי המשקל. מארק לא חיכה שהוא יחזור, הוא רץ אליו,
חרבו מונפת, אולכן ניסה לחסום אותו, אבל מארק המשיך עם תנועת
חרבו, סובב את חרבו שלו סביב החרב של אולכן, ובתנועה חלקה העיף
אותה מידו. החרב עפה דרך האוויר בדממה, הקהל השתתק, בקול חבטה
קל החרב ננעצה בחול הרך של הזירה, מארק כיוון את חרבו לכיוון
חזהו של אולכן. אולכן ירד על ברכיו, 'ניצחת.' אמר.
תשואות רמות נשמעו מהקהל,
'ובכן רבותי, איזה קרב!' קרא הכרוז, 'זאת הפעם הראשונה בטורניר
השנה שיש לנו קרב כל-כך מותח, שליפת חרבות, רבותי!' הקהל הריע.
'הבה נקווה שזו לא הייתה הפעם האחרונה. ובכן, המשתתפים
הבאים...' אבל גווידיון לא שמע את ההמשך, הוא ואותר רצו אל
מארק כדי לברכו על הזכייה, תשואות הקהל הקיפו אותם, כאשר הקהל
הריע למארק. אולכן הוביל את סוסו אל מחוץ לזירה, אבל לפני כן
עצר מול מארק, 'אתה לוחם טוב, לא הרבה אנשים מסוגלים להביס
אותי, לא אופתע אם תגיע למקום הראשון, בהצלחה.' אולכן הסתובב
ופנה לכיוון היציאה. אותר הגיע אל מארק וחיבק אותו, 'מזל טוב
בן! השלב הראשון מאחורינו!' צעק אותר כדי להתגבר על קולות
הקהל, 'אני כל-כך גאה בך!' מארק הסתובב מחויך, גווידיון, 'נו,
מה דעתך?' שאל.
'מדהים!' ענה לו גווידיון, 'זה היה הדבר הכי מגניב שראיתי!'
'מגניב?'
'עזוב, בואו נצא מכאן, המתחרה הבא כבר נכנס.'
'כן, וחוץ מזה צריך להתחיל לעבוד על השריון שלך, תראה, הוא ממש
הרוס.' אמר אותר, בוחן בדאגה את הסדק שנוצר בשריונו של מארק.
'אה, זה שום דבר.'

במשך שלושת הימים הבאים נערכו קרבות השלב הראשון בטורניר,
ואותר עבד בלי הרף על תיקון השריון של מארק, ושיפוצו. מארק לא
הפסיק לדבר על הקרב שהיה, וגווידיון לא רצה שיפסיק.
'ואז, הוא בא אלי עם החרב, אבל הייתי מהיר יותר, צללתי למטה
ועליתי עם מכת חרב ישר לחזה! פאו! בום!' התלהב מארק והדגים את
תנועות החרב עם כף המרק בארוחת הערב.
'אתה צריך לאכול,' אמר אותר. 'מחר השלב השני.'
'אוי, אבא, אתה דואג יותר מדי, ראית אותי בקרב ההוא, ממש
כיסחתי אותו!'
'אל תכנס לאופוריה, אתה צריך להישאר מרוכז.'
'אוף, אבא אתה כזה הורס שמחות.'
'אם אתה רוצה לשמוח אחר-כך, כדאי שתתחיל להתרכז עכשיו.'
'כן, אני מניח שאתה צודק.' אמר מארק וקם מהשולחן, אפשר היה
לשמוע אותו משחזר את הקרב כל הדרך לאורוות.

השלב השני הגיע, מארק הכין שוב את הסוס, והמשרת הראה להם את
הכניסה לתא שהיו בו בשלב הקודם. לאחר שעה ארוכה, הם שמעו שוב
את הכרוז, 'הקרב הבא, הוא בין אולגר, בנו של ראנלו, המייצג את
הכפר סילברסטאג ומולו יתמודד מארק, בנו של אותר, המייצג את
העיירה בראונווד!' הם פסעו את תוך הזירה והקהל הריע לכבוד מארק
וראנלו. המתחרים התמקמו במקומותיהם והדגל הונף. מארק החל לדהור
לכיוון ראנלו וראנלו וכיוון מארק, טראאח! קול נפץ ושבירת עץ
הדהד בזירה, ענן האבק שעלה מן המסלול הסתיר את מקומם מפגשם של
שני המתחרים, ומתוך האבק פרץ, מתנשם בכבדות, סוסו של ראנלו, לא
היה עליו אף-אחד. מצידו השני של הענן הגיח מארק, רכוב רק בקושי
על סוסו, מחזיק בכל כוחו את בליטת העור של האוכף כדי לא ליפול.
הקהל הריע! 'איזה ניצחון מהיר! תוך סיבוב אחד בלבד!' קרא
הכרוז, 'ומארק עולה לסיבוב השלישי!'
מארק, רכב לעברם לאט, גווידיון ראה שסדק נפער במקום פגיעת
הרומח. כאשר מארק התקרב, הוא ראה שהוא מדמם.
'מארק!' קרא גווידיון.
מארק הגיע אליהם, רומחו היה שבור לשניים ודם ניגר מחזהו המקום
שבו חדר הרומח. מארק ניסה לרדת מהסוס לאט, אבל פספס את הארכובה
ונפל לקרקע בחבטה.
אותר מיהר אליו, והוריד ממנו את השריון במהירות, הפצע לא היה
עמוק, אך הוא היה במקום גרוע. מארק גנח מכאב כאשר אותר נגע
בפצע. 'זה רק נראה רע, אל תדאג, אתה תהיה בסדר בזמן לשלב
הבא.'
מארק חייך והושיט את ידו לאותר כדי שיעזור לו לקום. אותר תפס
את ידו ותמך בו. גווידיון תפס במושכות הסוס, והוביל אותו
אחריהם.
כאשר הם הגיעו לפונדק, אותר השכיב  את מארק על המיטה, ניקה לו
את הפצע בעזרת מטלית לחה וחבש אותו. 'אני רוצה שתנוח, שני
השלבים הבאים מתרחשים מחר, ואתה צריך להחלים.'
מארק לא התווכח, הוא הניח את ראשו על הכרית ועצם את עיניו.
גווידיון ישב על ידו והסתכל על פניו הרגועות, שהתעוותו בכאב
מדי פעם כאשר עשה תנועה שכאבה לו. אט אט גווידיון הרגיש את
עיניו נעצמות, עפעפיו נעשו כבדים ובסופו של דבר הוא נרדם על
הכיסא.
כאשר התעורר מצא את עצמו במיטה, השמש כבר הייתה גבוה בשמיים
ומארק לא היה בחדר. גווידיון קם בבהלה, התלבש ורץ החוצה לכיוון
זירת הקרבות, שם הטורניר היה בעיצומו. הרחובות היו ריקים,
וגווידיון שמע בבירור את תשואות הקהל עולות מהמבנה העצום, שומר
ניסה לעצור אותו כאשר ניסה להיכנס לאזור השמור למתחרים, אבל
לאחר שכנועים רבים השומר נתן לו להיכנס. כאשר הגיע לרחבת
המתחרים, שהייתה כעת כמעט ריקה, הוא ראה את אותר ומארק נכנסים
אליה דרך שער הזירה. הוא רץ אליהם, 'מה קרה? מה פספסתי? למה לא
הערתם אותי?'
מארק חייך, 'עליתי לחצי הגמר! מחר אני אתמודד על מקום בגמר
הטורניר!'
'באמת?! זה מצוין! אבל למה לא הערתם אותי?'
'היית מאד עייף אתמול, הגיעה לך שינה טובה. חוץ מזה, ניסינו,
לא הצלחנו.'
גווידיון חייך 'אז מתי אמרת שחצי הגמר?'
'מחר'.
'תעירו אותי!'
'בסדר', צחק אותר.
'דרך אגב, מה שלום הפצע שלך מארק?'
'או, הוא מחלים, אני רק מקווה שאני אהיה בכושר מלא לקראת חצי
הגמר.'

חצי הגמר, להפתעתו הרבה של גווידיון, היה די משעמם יחסית
לקרבות האחרים, מארק עלה בקלות רבה, יריבו לא הצליח לפגוע בו
אפילו פעם אחת. נראה שמארק עלה על דרך המלך, אך אפילו כאשר
מקומו היה מובטח בגמר, חששותיו רק הלכו וגברו. הוא לא ידע מי
יהיה יריבו, ופצעו עדיין לא החלים לחלוטין. למזלו היו עוד
יומיים עד לגמר, על מנת לאפשר ללוחמים לנוח ולהתכונן. לבסוף,
הגיע היום הגדול. יום הגמר היה יום יפה, השמיים בהקו בכחול
בהיר, ורק עננים מעטים נראו בשמיים. מארק החלים כמעט לגמרי
מפצעו, והוא נראה נרגש כמו שלא היה מעולם. רגליו רעדו כאשר
אותר עזר לו לעלות על הסוס ברחבת המשתתפים, שהייתה כעת ריקה
פרט למארק, אותר וגווידיון. קולו המוכר של הכרוז נשמע מהזירה
המרכזית.
'אדוני המושל, קהל נכבד, ברוכים הבאים לשלב הגמר של טורניר
המושל לקרבות רמחים!' הקהל הריע בקול. 'לאחר חמישה שלבים
מפרכים, הגיעו היום לגמר שני הלוחמים הטובים ביותר, היום הם
יתחרו על הפרס הנחשק, תואר אבירות, ו10,000 מטבעות זהב!'
תשואות רמות נשמעו שוב. המתחרים של היום הם: מהעיירה בראונווד
הלוחם האמיץ מארק, בנו של אותר! ומולו, מהעיירה גולדנהיל הלוחם
הנועז אנדרוס, בנו של ארכון!' מארק פנה ללכת לכיוון הזירה, אבל
אותר עצר בעדו, 'חכה,' אמר, 'יש משהו שאני רוצה להביא לך.'
אותר פנה אל תיקו והוציא משם יריעת משי ירוקה מקופלת. הוא פרס
אותה והראה אותה למארק, על היריעה היה רקום עץ, וחרב הייתה
רקומה מאחורי הגזע. 'זהו סמלה של בראונווד, שא אותו בכבוד.'
אותר השחיל את היריעה על מוט עץ וחיבר אותו לאחורי האוכף של
מארק. 'תהיה בטוח שכך אעשה.' ענה מארק ברצינות. והחל לרכב
לכיוון הזירה המרכזית, אותר וגווידיון עקבו אחריו. הזירה הייתה
מלאה עד אפס מקום, הקהל הריע וצעק, בקצה השני של המסלול ראה
גווידיון את המתחרה השני לובש את הקסדה, היה זה אותו בחור אדום
שער שראה בבנין ההרשמה. הוא הביט אל עבר יציע הכבוד, וראה שם,
לצד המושל, אדם זקן. לקח לו רגע לזהות אותו, היה זה אותו אדם
שפגשו ביער, אותו אחד שעזר להם עם השודדים. אבל לא היה לו זמן
לתהות על כך, מארק העמיד את סוסו במקום, וחיכה להנפת הדגל.
'ברשותך המושל, הנתחיל בשלב בגמר?' שאל הכרוז.
המושל החווה בידו והדגל הונף!
'דיו!' צעק מארק מתוך הקסדה המגושמת, והחל לדהור במהירות אל
עבר יריבו, שעשה את אותו הדבר.
הסוסים התקרבו במהירות, קצף עלה מקצוות פיהם, פרסותיהם מעלות
אבק. קראאאאש! שני הרמחים פגשו בשריונות ונשברו לרסיסים בקול
נפץ עז. הסוסים המשיכו לרכב הלאה. המתחרים הגיעו לקצוות
המסלול, שם ציידו אותם ברמחים חדשים. גווידיון ראה שהשריון של
אנדרוס פגוע, אבל לא שבור, הוא לא נראה כאילו נפגע קשה. הם
הכינו את הסוסים, הדגל הונף בשנית. שני המתחרים דהרו אחד אל
השני, ושוב, שני הרמחים נשברו לרסיסים, אף אחד לא נפל. בפעם
השלישית רכבו שניהם אחד אל השני, רמחים פגשו בשריונות, וקול
נפץ עז נשמע, אך לא נראה שלאחד מהם יש כוונה ליפול. גווידיון
ראה ששריונו של אנדרוס נסדק מעט, אך לא באופן רציני. המתחרים
העמידו את סוסיהם בצידי הגדר והדגל הונף בפעם הרביעית. שני
הסוסים דהרו במלוא כוחם לכיוון המרכז, זעתם נוצצת על פרוותם
הקצרה, שני הגופים נפגשו, הרמחים פגעו בשריונות. הקהל עצר את
נשמתו כאשר שני המתחרים עפו ביחד אחורה מסוסיהם.
'אוי לא!' קרא לפתע אותר.
'מה קרה?' שאל גווידיון בבהלה.
'החרב של מארק!'
גווידיון הפנה את מבטו אל החרב, הנדן שלה היה עקום. מארק שלף
את החרב, אבל רק חצי מהלהב שרד את הנפילה.
'הוא לעולם לא ינצח עם חצי חרב! חייבים לעשות משהו!'
'אבל לא הכנו חרבות נוספות!' אמר אותר וקבר את פניו בידיו.
'אל תדאג, אני אמצא משהו.' צעק לו גווידיון ורץ לכיוון השער
הראשי.
'תמהר!'
גווידיון רץ במהירות לכיוון השער, הוא עבר דרך השומרים
המופתעים ויצא אל הרחוב. השקט הלם בו כמעט כמו הרעש בפנים.
הרחובות היו ריקים לחלוטין, כל אנשי העיר היו, ככל הנראה, בגמר
הטורניר.
גווידיון הסתכל מסביב, מחפש משהו שדומה אפילו לחרב, הוא חייב
לעזור למארק! הוא החל לרוץ במורד הרחוב הראשי, מסתכל שמאלה
וימינה תוך כדי הריצה. שם! הוא ראה לפתע, בחצר הכנסייה הראשית
בעיר, אבן שחורה גדולה, מרובעת, בתוכה הייתה נעוצה חרב אדירה!
הוא רץ לכיוונה ונעצר. איך הוא אמור להוציא אותה? הוא טיפס על
האבן וניסה למשוך את החרב, היא לא זזה.
הוא קפץ חזרה למטה. ובחן את האבן, היא נראתה מוזר, חלקה מידי,
שחורה מדי. אבל מה זה אומר? 'המפתח נמצא ב25 לחודש הקיסר.' הוא
נזכר לפתע. אבל מה הפירוש?! הוא שלח את ידו אל כיסו והוציא את
היומן, ה25 לחודש הקיסר... איזה קיסרים היו? אה! אוגוסטוס! הוא
פתח ב25 לאוגוסט, אבל העמוד היה ריק. הוא עוד לא הגיע אליו,
נזכר. חודש הקיסר, חודש הקיסר... אולי, יכול להיות, יולי?
כמובן! יוליוס קיסר! איך יכול היה לשכוח? הוא פתח ב25 ביולי,
התאריך נראה רחוק כל-כך עכשיו. הוא החל לקרוא: "יומני היקר,
היום פגשתי חבר חדש! קוראים לו מארק. שיחקנו כל היום, ישבנו על
גג הבית שלי וסינורנו אנשים ברחוב! אף פעם לא חשבתי שאפשר
לעשות כל-כך הרבה כיף עם מראה!
שלך, גווידיון."
מראות? איך זה קשור? אבל, מארק... הוא הביט שוב באבן. הוא נזכר
ביום ההוא, הם ישבו על הגג, על קולטי השמש של הדוד. קולטי שמש!
הכתה בו לפתע המחשבה, ככה בדיוק האבן הזאת נראית! אבל חצר
הכנסייה מוצלת כל הזמן, היא מוקפת בניינים! הוא הביט סביב, על
אחד הבתים היה תלוי סיר, מראה... גווידיון רץ ולקח אותו, אחר
כך רץ אל אזור מואר, וכיוון את קרני השמש כך שפגעו באבן
השחורה. לא קרה דבר. אני לא מבין, זה חייב לעזור! אבל עברו
מספר שניות ועדיין לא קרה כלום. גווידיון הוריד את הסיר והחל
ללכת חפוי ראש חזרה אל האבן. באותו רגע, הוא שמע קול מוזר. מן
המהום חלש שבקע מכיוון חצר הכנסייה. ההמהום גבר וגבר עד שלבסוף
נעשה לנהמה מחרישת אזניים. לפתע, גווידיון ראה נקודת אור בוקעת
מהאבן, ואז עוד אחת, ועוד אחת, ועוד, ועוד עד שהנקודות יצרו קו
שלם שחצה את האבן לשניים בדיוק במקום בו הייתה נעוצה החרב.
ההמהום גבר עוד, אבל גווידיון לפתע שם לב לקול אחר, קול שהיה
חלש בהתחלה והלך וגבר, הייתה זו המוזיקה, אותה מוזיקה שמימית
ששמע כאשר היה בדרכו אל בית הספר. האבן החלה להיפתח. בתחילה
היה זה רק סדק, אבל אט-אט החל הסדק להתרחב, עד שבסופו של דבר
האבן השחורה הייתה פתוחה לחלוטין. בתוכה גווידיון ראה את החרב
היפיפייה ניצבת בתוך כן זכוכית שהיה מעוצב כמו יד שהחזיקה את
החרב בלהבה. גווידיון נדהם מהמראה עוצר הנשימה, אבל במהרה
התאושש. הוא רץ, תפס את ניצב החרב ושלף אותה מהיד שהחזיקה בה.
החרב יצאה בקלות. גווידיון ציפה שהחרב תהיה כבדה מאד, מכיוון
שהייתה גדולה כל-כך, אבל להפתעתו הרבה הוא יכול היה להניף אותה
בקלות, אפילו ביד אחת.  הוא עמד שם לרגע, מתפעל מהחרב, ואז
נזכר, מארק! הוא החל לרוץ לכיוון הזירה, השומרים בהו בחרב
שבידו וזזו הצידה בדממה. הוא נכנס פנימה בלי לשים לב לכך. הוא
ראה, לרווחתו, את מארק עדיין נלחם בעוז. הוא רץ לכיוונו והניף
את החרב באוויר. 'מארק!' קרא, מארק הפנה את מבטו, וכך גם
אנדרוס. שקט השתרר בזירה. גווידיון הסתובב וראה שעיני כל הקהל
מופנות אליו. 'מה עשיתי?' שאל. הוא הסתובב חזרה וראה את האיש
הזקן מהיער עומד מולו, מחייך. 'ארט אותר, ידעתי שזה יהיה
אתה.'
'מה? על מה אתה מדבר?'
'החרב שאתה מחזיק בידך, אתה יודע מהי?'
'לא, אני רק הוצאתי אותה מהאבן בכנסיה כדי להביא אותה למארק,
אני מצטער אם זה אסור! לא ידעתי!'
האיש חייך, 'אין לך ממה לחשוש, אתה הוא הנבחר.'
'מה?'
'החרב שהוצאת מהאבן, ראית את הכתובת על לוח המתכת המרוקע?'
'לא, לא שמתי לב.'
'אני יכול להגיד לך, מכיוון שאני כתבתי אותה. כתוב שם, "הוא
אשר יוציא את החרב מן האבן, הוא מלך בריטניה הנבחר." '
'אבל, אני לא עשיתי שום דבר! רק כיוונתי את האור! זה לא קסם או
משהו, כל אחד יכול לעשות את זה!'
'אה, אבל אתה עשית את זה, לא כל אחד. בוא איתי.' אמר האיש
הזקן.
'חכה רגע!' צעק לפתע גווידיון, 'מי אתה?'
'יש המכנים אותי, מרלין.' ענה הזקן והסתובב.
גווידיון הלך אחריו לבימת הכבוד, כאשר הם הגיעו, גווידיון נדהם
לראות את המושל מרכין את ראשו בכבוד למראהו. מרלין הורה לו
לעמוד לידו, ואז פנה אל הקהל.
'אנשי העיר קאמלוט! עיניכם הרואות שנער זה מחזיק בידו את החרב
אקסקליבר! חרב זו נוצרה למטרה אחת ויחידה, היא הוצבה בחצר
הכנסייה בתוך אבן גדולה, ועל פי החוק, האדם שיצליח להוציא אותה
משם הוא מלך בריטניה החוקי! לוחמים מכל קצוות המדינה הגיעו
לנסות את מזלם, אבל, כפי שאתם וודאי יודעים, אף אחד מהם לא
צלח. את הנער הזה, שעומד לצידי היה לי הכבוד לראות בשעת קרב,
ועל פי מה שראיתי, אין מתאים ממנו. את היום הזה, אזרחי קאמלוט,
לא תשכחו במהרה, מכיוון שביום הזה, לאחר שנים רבות של חיפושים,
נמצא לבסוף מלכה החוקי של בריטניה! מכוח סמכותי כקוסם בית
המלוכה, ומתוקף שבועתי למלכה האחרון של בריטניה, אני מכריז
בזאת על ארט אותר, שמעתה יקרא שמו ארתור, כמלכה החוקי של
בריטניה!' גווידיון, ארתור, צפה בתדהמה בקהל העצום שהתכנס
בטורניר, קם על רגליו ומריע! התשואות הדהדו מסביב לזירה, 'יחי
המלך ארתור!'

שלושים שנה עברו מאז.
ארתור היה שרוע על האדמה הקרה, הוא היה חיוור מאיבוד דם, חרב
הייתה נעוצה בחזהו, הוא ידע שלא נותר לו זמן רב. הוא ראה את
פרצופו המוכר של מרלין רוכן מעליו, וחייך. 'אתה זוכר, מרלין,
את הפעם הראשונה שנפגשנו כך?'
'בוודאי, וכמו בפעם ההיא, אני לא אתן לך למות.'
ארתור צחק, 'אני לא כמו האחרים, אתה יודע, אתה לא יכול לעשות
קסמים. היוד, האקדח, זה לא קסם. אין דבר שאתה יכול לעשות
כעת.'
'כאשר אתה מרפא אדם מפצע שהיה הורג אותו, כשאתה שולף חרב מסלע,
ואף אחד אחר לא יכול לעשות זאת, זה קסם. זה שאתה יודע איך זה
עובד, לא משנה את העובדה הזו. אתה לא תמות, ארתור, לא היום.'
מרלין לקח את אקסקליבר שהייתה מוטלת מספר מטרים משם, ושם אותה
בידו של ארתור.
'אתה תישן כעת, וגם תתעורר, כאשר בריטניה תזדקק לך שוב.'
ארתור חייך, 'כן, אתה צודק, זה באמת לא משנה', ועצם את עיניו.