הרומן האוטוביוגרפי מוקדש לכל המוזכרים בו, כולל אלה שבין
השיטין.



                                                  1

השנה שנת 1952, ואני בסך הכל ילד בן חמש, כשהורי מחליטים לעזוב
את מושב "נבטים" (שנמצא שמונה ק"מ דרומית לבאר-שבע). לפי מצב
רוחם של המבוגרים, חוץ מהבאר ומהבתים שבנו במו ידיהם, אין להם
נחת. כל כמה לילות הבדואים גונבים מהמושב, מכל הבא ליד. אפילו
השמירה שכולם לוקחים בה חלק, לא מצליחה להתמודד עם התופעה
(לאחד השומרים שנרדם, גנבו גם את הסוס וגם את הרובה).
החקלאות קשה בחום המדברי המעיק, בעיקר לעולי הונגריה שמורגלים
למזג אויר קריר. באחת השיחות הליליות בין הורי, אני שומע את
אבי לוחש: "מוכרחים למכור גם את הרדיו. הכסף ממכירת הפרה,
החמור וכל הירקות, שנמכור עד סוף החודש, לא יספיק לקניית הבית
בבאר-שבע." הצטערתי לשמוע את הדברים, כי אני אוהב מאד להאזין
למוסיקה שרדיו משמיע. אני אוהב גם לשבת על העגלה הרתומה לחמור,
על מנת להעביר את כדי החלב לנקודת האיסוף. השם של החמור,
דוקטור. אני לא יודע מה פירוש השם דוקטור וגם לא אכפת לי.
מבחינתי זה שם יפה מאד לחמור, והכי חשוב שהחמור יודע שזה שמו.
בנוסף, אני אוהב להתרוצץ בשדה בין שורות ארוכות של בצלים,
ולראות את המבוגרים שואבים מים מהבאר. אני יודע שהם בעצמם חפרו
את הבאר, וגאוותם על כך רבה, כי כל יום העניין מועלה
בשיחותיהם.

אבא שלי מוכר את המשק והבית שבנה במו ידיו, ובכלל זה גם הרבה
נקניקים. כלל לא ידעתי שיש לנו כל כך הרבה נקניקים.
(טוב שלא ידעתי. הנקניקים המעושנים היו מעשה ידי אבי, ומקור
הבשר להכנתם היה דוקטור המסכן, שאף אחד לא רצה לקנות, בגלל
גילו המתקדם).



                                                  2

הבית שהורי קונים בבאר-שבע נמצא ברחוב ששמו רחוב החלוץ. הבית
מוקף חומה התוחמת חצר גדולה ומרובעת, אשר באחת מפינותיה עומד
מבנה בן חדר אחד. הכל בצבע האדמה. אל החדר הבודד צמודה תוספת
עשויה עץ ופח, והיא משמשת כמטבח. אין מעבר ישיר בין המטבח לחדר
המגורים. לשניהם דלת כניסה נפרדת, ולפני כל דלת, דלת נוספת,
עשויה מסגרת עץ, עליה מתוחה רשת צפופה, למניעת חדירת זבובים
ויתושים.
בחדר מיטה זוגית מעץ להורי (במושב היא הייתה מברזל), ארון
בגדים של ארבע דלתות, שולחן עם ארבעה כיסאות תואמים, וכורסה
רחבה ירוקה. כל ערב אימי דוחפת את משענת הגב של הכורסה, וכמעשה
קסם היא הופכת למיטה מפוארת. זאת המיטה שלי.
כמו שאמרתי,יש לנו בחדר גם ארון, שולחן וכיסאות. הרהיטים חדשים
ומצופים בשכבת פוליטורה מבריקה. קירות החדר עבים מאד ולא
תאמינו - הם עשויים מאבנים, בוץ וקש. הקירות רחבים עד כדי כך,
שאני יכול לשבת על אדן החלון, לצייר, ללא כל חשש שאפול.

בפינה אחרת של החצר, יש מבנה קטנטן. קירותיו עשויים בלוקים
חלולים וגגו פח-גלי. קיר מפריד חוצה את המבנה לשני חלקים. בצדו
האחד יש בית-שימוש ובשני מקלחת. מחדר המגורים מוביל
לבית-השימוש שביל מרוצף פלחי אבנים שטוחות. בימי החורף הגשומים
(לא שיש הרבה כאלה בבאר-שבע), מדלגים על האבנים, להימנע מדשדוש
בבוץ החלקלק. הבוץ של באר-שבע דומה מאד לממרח שוקולד.
אחותי, אולגי שמה, מבוגרת ממני בשלוש-עשרה שנים ונשואה עוד
ממושב נבטים, כבר בגיל תשע עשרה. יש לה תינוקת בת שנה, חוה
שמה, אבל בבית קוראים לה "בבוקה" . אנחנו כולנו שייכים לעדה
ההונגרית, ובהונגרית "בבוקה", זה בובה. אני כמובן הדוד של
בבוקה, למרות שאני רק ילד קטן בן חמש. אמא שלי, "אלוירה",
אוהבת ניקיון ואסתטיקה. היא משיגה שתילי גרניום, ואני שותל
אותם יחד עמה לאורך הקירות הפנימיים של החצר הענקית. בצד אחר
של החומה היא מעדיפה צמח אחר, ואומרת שקוראים לו "ליפה". הליפה
גדלה במהירות עצומה, ומטפסת על החומה כאילו יש לה אצבעות קטנות
ודביקות ומיומנות. עם הזמן מתברר לי, שהליפה הזאת מצמיחה פירות
בצורת קישוא גדול, שמתנפח בצד אחד. לאחר שהפרי מתייבש, הוא
ניתן לקילוף. מתחת לקליפת הדלעת-קישוא, מתגלה חומר דמוי ספוג
גס. אימי משתמשת בספוג הליפה להדחת כלים ולקרצוף הגוף במקלחת.
יש לנו כל כך הרבה ליפות, שלאחר צריכתנו העצמית, אנחנו מוכרים
את הנותרים לשכנים. לפעמים במקום כסף, הם נותנים לנו בתמורה
סבון.

בין מטלות הבית, אני אחראי להשקיית הצמחים. בעזרת צינור גומי
ארוך, המחובר לברז מים שעל יד בית השימוש, אני מתיז עליהם מים
כל אחר-צהרים, כשכבר לא חם.

תוך כדי ההשקיה, אני רואה הרבה חורים וסדקים בין אבני החומה
המקיפה את החצר. אולי אתם לא יודעים, אבל בתוך החומה מתחבאים
נחשים, צרעות, לטאות וכל מיני חיות קטנות, שאני בכלל לא מכיר.
לפעמים אני מסתכל שעות על בעלי-החיים המגיחים מתוך הסדקים. אני
לא נוגע בחיות מפחד נשיכתן (בעתיד, הילדים שלי יראו בעלי חיים
כאלה בטלוויזיה בכבלים. תחליף לגן החיות הביתי, באמצעות ערוץ
המדע).
יש לי בחצר גם עץ קיקיון. אני מטפס עליו כמו קוף, עובר מצמרתו
אל גג המטבח, ומשם אל גג החדר. מעל גג החדר אני צופה על כל
גגות השכונה. רק אני מטפס על העץ הזה, ואני מרגיש שהוא רק
שלי.
(לאחר עשרות שנים, אגלה שפרי הקיקיון נחשב לרעיל ביותר. הרעל
נקרא "ריצין", ומזל שלא עלה בדעתי לטעום ממנו. יתכן שלא קרה לי
אסון, כי בכלל לא אהבתי לאכול כלום. לולא היו מזכירים לי
לאכול, הייתי חי רק מנשימת אויר).



                                                  3

הרחוב שלנו, רחוב החלוץ, לא סלול. יש סתם אדמה מאובקת. אין
מדרכות ואין עצים. יש עמודי עץ וביניהם מתוחים חוטי חשמל, כך
שבבית אפשר להדליק אור, לחמם מגהץ, או להפעיל רדיו (למי שיש).
לאורך שני צדי הרחוב יש חומות חיצוניות של הבתים, בדומה לבית
שלנו.
יש בתים עם שערי כניסה מעץ, ויש כאלה ממתכת צבועה. לנו בינתיים
אין כסף לשער ממתכת. יש כאלה, שגם אין להם מספיק כסף לחשמל.
אלה משתמשים בנפט. הנפט מסופק על-ידי עגלה רתומה לסוס. על גבי
העגלה עמוס מיכל גדול ומלא נפט. העגלון הוא גם מוכר הנפט,
למרות שלפעמים יש לו עוזר. למוכר הנפט יש פעמון גדול, שצלצולו
מודיע על הגעתו. גם אנחנו קונים נפט. אנחנו מבעירים בעזרת הנפט
את מנורות התאורה, שיש להן מיכל ופתיל מוגן ע"י מעטה זכוכית.
אבא שלי אומר שמנורות הנפט היו יוצאות מכלל שימוש, לו הגנרטור
של חברת-החשמל לא היה מתקלקל כל פעם.

הנפט מפעיל גם את פתיליות הבישול, ובחורף משמש כדלק לתנורי
החימום. התנור שלנו נקרא "תנור-פרידמן". כמעט בכל בית יש
"תנור-פרידמן" ואפילו יש עליו שיר שנקרא "שיר הפטנטים".

בנוסף לפעמון היד של מוכר הנפט המכריז בכך על בואו, נשמע גם
צלילו של פעמון החלבן (כמובן בעל צליל שונה), ונשמעת גם תרועת
"הזמבורה" (מין צופר הפועל על לחץ אויר, שאופן הפעלתו דומה מאד
להפעלת מכשיר חוקן), שמכריזה על הגעתה של עגלת מחלק הקרח.
העגלות רתומות לסוס, וסוסים כידוע לפעמים מחרבנים. חיפושיות
גדולות ומוזרות מופיעות השד יודע מאיפה, והן עושות מגללי
הסוסים כדורים עגולים להפליא. החיפושיות מגלגלות את הכדורים
השד יודע לאן, אבל הן עסוקות בכך במלוא המרץ כי כדוריהן הרבה
יותר גדולים וכבדים ממשקל גופן.

עשרות ילדים משתרכים אחרי העגלה האהובה ביותר, זאת שמחלקת קרח.
כולם מנסים לזכות באחד משברי הקרח הניתזים בכל פעם שהמוכר שובר
בלוק קרח לרבעים, כי למגירת הקרח במקרר יש מקום רק לרבע בלוק
(בלוק שלם גדול כל כך, שרק מבוגר חזק יכול להרים). אין תחושת
תענוג גדולה יותר ממציצת שביב קרח כזה ביום קיץ לוהט. המבוגרים
צועקים עלינו: "יש בקרח חומרים לא בריאים!" אנחנו לא מאמינים
להם, כי מבוגרים תמיד רוצים למנוע מהילדים את הדברים הטובים.
רוכלים אחרים, הפחות עשירים, גוררים או דוחפים את עגלות
מרכולתם לאורך הרחוב, בכוח שריריהם בלבד. הם מכריזים על בואם
בצעקות רמות. מוכר התירס צועק במחזוריות בלתי נלאית "תירס-חם,
תירס-חם...", ואיש אחר מכריז "גרעינים-בוטנים, גרעינים-בוטנים,
גרעינים-בוטנים".
יש מוכר פלאפל, יש מוכר דבלה# ואי אפשר לשכוח את
ה-"ארטיק-קרטיב, שוקולד-לימון, קאסאטה-קאסאטה". למוכר הזה יש
חבר שמוכר ארטיקים במיוחד רק בתחנה המרכזית. הוא עולה על
האוטובוסים, עובר בשדרה שבין המושבים ומוכר סחורתו לנוסעים
המזיעים באוטובוס הלוהט. לפני שהאוטובוס יוצא לדרכו, הנהג מגרש
את רוכל הארטיקים, וזה ממשיך לרדוף אחרי האוטובוס, משתדל
להחזיר עודף לידי הנוסעים המושטות דרך החלונות הפתוחים. לא
תמיד כולם מספיקים לקבל עודף, אבל ההפסד הכספי מתקבל ברוח
טובה. העיקר שיש משהו קר ללקק בחום הכבד.

---------------------------------------------------
# דבלה= מין בצק בצורת הספרה שמונה, שצוף דביק ומתוק ממלא את
הפה בטעם גן-עדן.
---------------------------------------------------



                                                  4

פעם בשבוע מגיע משחיז הסכינים. עגלתו היא מין מכונה ידנית
(ליתר דיוק מכונה רגלית). אבן משחזת מסתובבת על צירה מכוח
דוושה שהמשחיז מסובב עם אחת מרגליו. הוא יודע גם לסתום חורים
בסירי מתכת בלויים. עליזה, הבת של אחד השכנים, מביאה אליו סיר
לתיקון. היא ילדה יותר גדולה ממני.
"כמה עולה לתקן את החור הזה?" היא שואלת.
"עשרים וחמישה גרוש", הוא עונה וממשיך כאילו חצי מדבר אליה
וחצי לעצמו, "הייתי ברצון מטפל לך בעוד כמה חורים בחינם."

היא לא מבינה על מה הוא מדבר, וגם אני לא. מחיוכו החסר כמה
שיניים, ומצחוקו המהול בשיעול, ניתן להניח שלפחות הוא יודע מה
הוא שח.

לבסוף יש את ה"אלטע-זכן". ה"אלטע-זכן" (מקצוע שכנראה יתקיים
לעולמי-עד), קונה מהדיירים חפצים ישנים (עד היום אין לי מושג,
למי מצליח האלטע-זכן למכור את הגרוטאות שעבר זמנן).

כל ילד שואף לגדול ולהיות או מחלק נפט או מחלק קרח (יותר מאוחר
השאיפות משתנות לנהג אמבולנס, או שוטר). אף אחד לא רוצה לגדול
ולהיות חלבן, כי לחלבן יש הרבה שונאים. אפילו אימא שלי, הנוחה
לבריות רוטנת: "אני בטוחה, שהוא מוהל את החלב עם מים."
אבי מתקן אותה:
"הגנב הזה? הוא לא מוסיף לחלב מים. הוא מוסיף למים חלב!"
(באותם ימים אני לא קולט את ההבדל הדק)

הגוון החום צהבהב של אדמת הנגב שולט גם במבנים, והעיר משתלבת
בנוף המדברי כאילו התכוונו להסוותה. בחומות, שגובהן כשלושה
מטרים, פתחים חסומים בשערי עץ או מתכת, דרכם נכנסים אל החצרות
הפנימיים. על חלק משטחי החצרות נבנו חדרי המגורים. כל הבתים חד
קומתיים ("צמודי-קרקע" יכנו קבלני הבניין בתים כאלה בעתיד
הרחוק).



                                                  5
                                                  1953
יום אחד עברתי עם אבי ליד התחנה המרכזית של אוטובוסי "אגד".
התחנה כוללת בודקה למכירת כרטיסי נסיעה. בחזית הבודקה יש אשנב
מסורג, שמגונן על פרצופו המיוזע של מוכר הכרטיסים. מוכר
הכרטיסים מתפקד גם כמנהל התחנה, וגם כמפעילה. מול הצוהר משתרך
מקבילון עשוי צינור מתכת, שמסדיר את תור רוכשי כרטיסי הנסיעה.
מקבילון מתכת נוסף מתפתל כמעי הגס, ומסדיר את תור אלו,
הממתינים בעמידה לבוא האוטובוס. אני שומע מהאנשים, שהם ממתינים
לאוטובוס לתל-אביב.

"מה זה תל-אביב?" אני שואל את אבי.
"הו", הוא עונה, "תל-אביב זאת עיר מאד גדולה. צריך לנסוע
באוטובוס שעתיים עד שמגיעים לשם."
"אנחנו גם ניסע פעם לתל-אביב?"
"בטח", הוא מבטיח, "יש שם המון חנויות, המון אנשים, ויש שם
ים."
"ים? מה זה ים?"
"ים זה המון מים, שטים עליו אוניות ויש בו מיליונים של דגים.
תל אביב זה ממש מרכז המדינה."

מרכז המדינה? מבחינתי באר-שבע היא מרכז העולם, והתחנה המרכזית
שלה, היא ממש המרכז של מרכז.

כבר למחרת אבין מה זה דגים. אני מצטרף שוב לאבי, הפעם לעריכת
קניות בשוק. השוק צפוף ורועש, ואנחנו מפלסים דרכנו בין המעברים
הצרים, שבין דוכני הסחורות. סוגים מסוגים שונים של ירקות
ותבלינים מציפים את האף בשלל ניחוחות. בדיוק כשאני מתחיל
ליהנות מהריחות, חלה בהן תפנית רעה.
"מה כל כך מסריח?" אני שואל בשעה שאנו חולפים ליד דוכן עמוס
חיות בלי רגליים, ששוכבות על משטח גרגרי קרח. "דגים", עונה
אבי, ומיד עובר לי החשק לראות את הים של תל-אביב, שבטח מסריח
מאד.
הראש שלי מסתחרר מהריחות ומהצעקות של בעלי הדוכנים. הסוחרים
מנסים לשכנע את הקונים, שלא ימצאו סחורה דומה במחיר יותר זול
אצל אף אחד אחר.
"בעל הבית השתגע - ומוכר הכל בלירה!" מהדהדות עדיין באוזני
צעקותיו של אחד הרוכלים.

בשוק יש גם מראות מאד לא נעימים. לא קל לצפות בתרנגולת, שעוברת
תחת ידו של שוחט. בסמוך לשוחט ניצבת חבית גדולה וריקה, שלתוכה
הוא זורק את התרנגולת מיד לאחר השחיטה. לפעמים השוחט מפספס,
והתרנגולת נופלת ליד החבית, ומתחילה פתאום לעוף בזיגזגים,
כשראשה המשוסף בקושי מחובר לגרונה.

(אני יודע שבמשחטות ובשווקים, עדיין אפשר גם כיום לראות מחזות
כאלה, ולכן ההורים מעדיפים לקחת את ילדיהם למרכול. הרבה יותר
קל לקנות עוף, או חלקי עוף, נקיים וארוזים. הילד המודרני לא
מקשר כלל בין הבשר בצלחת ליצור שעד לא מזמן פיזז בעליזות, בלול
או ברפת).

בהמשך השוק הססגוני מגיעים אל כלי-בית, פריטי לבוש וכל מיני
דברים, שאיני יודע מה תכליתם. אפשר להושיט יד, אפשר למשש ולא
לקנות.

אבי מנצל את ההזדמנות לדחוס לראשי ידע.
"אף פעם לא משלמים להם כמה שהם מבקשים. תמיד צריך להתמקח,
אפילו אם המוכר יישבע לך באמא שלו שהוא מפסיד", מסביר לי אבי
את תורת הקניה, "בטח ילמדו אותך את זה בבית הספר."
אחרי התענוג שבמסע הקניות, צריך לעזור לסחוב את הסלים העמוסים
הביתה. כמובן שיש עגלות מיוחדות לצורך כך. רבים מהאנשים
ממשיכים לסחוב את המצרכים בסלים למרות המאמץ הפיזי, ואני לא
שואל מדוע. אני ילד סקרן, אבל לא חטטן. אני מעדיף למצוא את
התשובות בעצמי. באותם ימים, תופעה נדירה היא לראות מישהו מבוגר
הולך בידיים ריקות, וגם לכך אין לי תשובה.



                                                  6

עוד מעט תסתיים השנה, ובמקום הגן אתחיל ללמוד בבית הספר. הדבר
החשוב ביותר שאני לומד בגן (חוץ מעברית), הוא שכל המבוגרים
שקרנים. גם הגננת וגם האחות שבאה להזריק חיסון, ואפילו ההורים
שלי. כולם שקרנים.
"אל תדאג", הם אומרים, "הזריקה ממש לא כואבת. בקושי תרגיש, וזה
כבר עובר."
שקרנים!!! כולם שקרנים!!!
(כשאגדל ואהיה אבא, יהיה זה מתפקידי לשקר לילדי)

בית הספר רחוק מהבית מאד, אבל יש רק בית ספר אחד, אז מכל
הכיוונים באים אליו ילדים, ואם אני יוצא מהבית בזמן, אני תמיד
פוגש ילדים בדרך.
הורי מתקשים ללמוד את השפה העברית, והעברית שאני סופג
בבית-הספר, מהרחוב ומהרדיו, משמשת אותי בתפקיד המתורגמן של
הורי. בבית אני ממשיך בלית-ברירה לדבר הונגרית. הורי לא יכולים
לעזור לי בהכנת שעורי הבית, כי אפילו חשבון שהם יודעים, אולי
הם כן יודעים, אבל בהונגריה עשו הכל בצורה אחרת.
אבי מנסה ללמד אותי לנגן על הכינור שלו. אני אוהב את צלילו של
הכינור, אבל אני לא מצליח לנגן עליו. אבי שולף את כינורו בכל
הזדמנות חגיגית ומנגן נעימות הונגריות, ואימי מצטרפת לנגינתו
בשירה. לקול שלה יש צליל גבוה ודק, ואני שונא את זה. רק צליל
הכינור ערב לאוזני. הכינור מתקשר לאבי גם בהקשר מצער, והדבר
נודע לי מאוחר יותר (בהמשך אספר על כך).



                                                  7

גם אחותי וגיסי עוזבים את המושב ורוכשים בית דומה לשלנו, ממש
בהמשך מורד הרחוב שלנו. גם להם יש רק חדר מגורים אחד וחצר
גדולה.
באותה התקופה, אף אחד מהעולים החדשים "המלומדים" לא מצליח
למצוא תעסוקה בתחום מקצועו. מחלק הנפט היה בחוץ-לארץ עיתונאי,
מחלק החלב היה פעם מורה לספרות, וכך גם האחרים. גיסי, שלמד
בהונגריה כלכלה, נאלץ לנסות את כוחו בייצור בלוקים לענף
הבנייה. תהליך ייצור הבלוקים די פשוט. יוצקים בטון עתיר חצץ
לתוך תבנית, הופכים את התבנית, מניחים על הקרקע ומרימים את
התבנית. צורת הבלוק יוצאת מהתבנית בדיוק כמו בתהליך אפיית
עוגה. כל מה שנותר לעשות זה להניח לבלוק להתייבש בשמש, ומדי
פעם להתיז עליו מים כדי שלא ייסדק. הבעיה של גיסי היא שברוב
הפעמים השקיית הבלוקים גורמת להם להתפורר, והוא מקבל כסף רק
עבור הבלוקים שמצליחים לשרוד. כל העבודה מתבצעת תחת קרני השמש
הקופחת, וגיסי חוזר הביתה עייף, שזוף, ויבלות על כפות ידיו.
"אם לא תלמד עברית, תישאר פועל דפוק כל החיים", גוער בו אבי
בכל יום מחדש.
אני חושב שגיסי שומע בקולו רק בגלל שנמאס לו מהנדנוד.

יום אחד, כשהכסף של הורי אוזל, אימי מציעה לאבי: "בוא נפתח
מכבסה."
"זה רעיון לא רע", הוא משיב לה תוך כדי חיכוך כפיים, "אפשר
להתחיל בצורה פשוטה, כמו שעושים בהונגריה."



                                                  8

בפינת החצר אבי בונה בכוחות עצמו צריף, שעד מהרה הופך להיות
המחסן של המכבסה. כשאני אומר מכבסה, אל תחשבו חלילה על מכונות
או משהו דומה. מדובר בסירי אלומיניום ענקיים, שמתחתם מונח מבער
אש, שנקרא "פרימוס", אשר כמובן פועל על נפט. למעשה, הפרימוס זו
מהדורה קטלנית של הפתילייה, והוא מסוגל להפיק להבת אש חזקה,
בגוון סגול, תוך השמעת צליל בערה מפחיד. לפרימוס יש גם משאבה,
שצריך לפמפם בה מדי פעם, כדי להעלות את חום הלהבה. בסירים
הענקיים מכניסים מים, מרתיחים אותם, מוסיפים סבון כביסה שנראה
כמו גוש חום מרובע המדיף ריח חריף, ולבסוף מוסיפים את הכבסים
המלוכלכים, שעברו לפני כן מיון. כלי נוסף שמשמש למלאכת הכביסה
הוא מין כף עץ גדולה, בעזרתה בוחשים את הכבסים המהבילים. אני
צופה בעבודה הקשה של הורי, ורואה את הזיעה ניגרת מהם, גם בעת
הבחישה, וגם בעת העברת הכביסה מסיר לסיר. בכל סיר יש חומר
ניקוי אחר, ולבסוף יש סיר עם מים קרים, לשטוף מתוך הכבסים את
שאריות הסבון. הסחיטה כמו כל שאר הפעולות, נעשית באופן ידני.
השיטה פשוטה. יש לאחוז בבד ולסובבו בכל יד לכוון הנגדי, עד
שהבד נראה כמו בורג שהולך ומתהדק, והמים נפרדים מהאריג. כשצריך
לסחוט סדין, אימי אוחזת בו מצד אחד, ואבי מהצד השני, ומסובבים
כל אחד לכיוון הפוך מהשני. אני יכול לעזור רק בפריטים קטנים,
כמו תחתונים וגופיות. מרוב החום אימי עובדת בלי חולצה.
בכל שטח החצר הענקית מתוחים חבלים, שעליהם תלויה הכביסה
לייבוש. בעיני החצר נראית כמסדרונות ארוכים, שקירותיהם מצופים
במיני בדים שונים ומשונים.
כל התהליך מתחיל ומסתיים במחסן. בתחילה ממוינת הכביסה בהגיעה,
ובסוף, לאחר שאימי מסיימת לגהצה, היא מסודרת על מדפים בסדר
מופתי, כשאל כל חבילה מוצמד פתק עם שם הלקוח. שעות על גבי שעות
אימי מגהצת, מזיעה, ושרה. תמיד שרה. השירים הם שירים הונגריים,
שבדרך כלל איני מבין ממש את משמעותם, ולמעשה איני יודע אם היא
שרה משמחה, או רק כדי לשכוח את כאבי הרגליים והגב העייפים. אני
לא מצליח להבין איך הורי עובדים כל כך קשה, ובכל זאת הכסף
מספיק רק לדברים הנחוצים ביותר. על קניית כדור-רגל אמיתי, אין
מה לדבר.



                                                  9

אני כבר בכיתה ד'.
ריח מלחמה נישא באוויר, והכנות ננקטות בתחומים שונים. ברחובות
חופרים שוחות מזוגזגות. בבית הספר ובבתי עסק ממלאים שקים בחול
ומניחים אותם זה על גבי זה, כחומת מגן למקרה של ירי או הפצצה.
ברחוב הראשי, אני רואה משאיות מובילות עליהן לוחות קרטון,
שמצויר עליהן טנק, או מטוס. השמועה אומרת שמציבים אותם
כדחלילים, כדי שתצפיות האויב יחשבו שיש לנו הרבה יותר כלי
מלחמה, ממה שיש באמת. אני יודע כבר מה זאת מלחמה, מצפייה בסרטי
המלחמה בקולנוע. כמעט כל סרט בקולנוע, זה על מלחמה. אני כבר
מתאר לעצמי את ההפצצות וההרוגים, שיהיו מוטלים ברחוב שלנו.
מצב רוחי משתפר, כשברחוב הראשי עוצרות משאיות גדושות חיילים.
הם עוצרים כדי לאכול ולשתות במסעדה שברחוב הראשי. אני רואה
הרבה חיילים בעלי כובעים משונים, שקוראים להם אוסטרלים, והם
מדברים באנגלית. הם באו את כל הדרך מאוסטרליה, רק בשביל לעזור
לנו.

המלחמה פורצת, ואני מקשיב כל הזמן לחדשות ברדיו החדש שאבי קנה
לרגל הארוע. הקריין אומר, שארצות רבות עוזרות לנו, ושניצחוננו
מובטח. כעבור זמן לא רב משאיות עמוסות חיילים צוהלים ומאובקים
חולפות ברחוב הראשי בכיוון ההפוך. על חלק מהמשאיות מתנוסס דגל
ישראל, ויש כאלה עם תוספת של דגלים מצריים, בצרוף תמונות
ממוסגרות של "גמל-עבדול-נאצר", שליט האויב המובס. כל העיר צהלה
ושמחה, ואני מתאר לעצמי, שכך הדבר גם בשאר הארץ. עכשיו כולם
מתחילים לפזר את שקי החול, שאין בהם צורך.
המבוגרים אומרים, שעד שאני אגדל להיות חייל, כבר יהיה שלום עם
שכנינו הערבים (תחזיתם לא תתגשם, ועם הזמן יוענקו לי שלוש
אותות מלחמה).

הגג של הבית שלנו, כמו גם שאר הגגות, מצופה בשכבת זפת עבה,
למנוע חדירת הגשם המועט שיורד בחורף. מעל הזפת מרוחה שכבת סיד
לבנה, שמחזירה את קרני השמש הקופחת, וכך מגינה על הזפת לבל
תימס.
הזפת לפעמים בכל זאת נמסה, ונוזלת על הקירות החיצוניים, ומשמשת
אותנו הילדים לייצור חצים. תהליך עשיית החץ די פשוט. לוקחים
מהזפת חתיכה שגודלה ככף יד, מעצבים אותה לצורת קונוס ובתוכו
מסמר. המסמר בולט מקדקוד הקונוס, ובצדו השטוח תוקעים נוצות
תרנגולת, לשם איזונו בשעת מעופו. כשזורקים אותו כלפי מעלה
במלוא הכוח, בשלב כלשהו כוח המשיכה הופך את כיוון טיסתו כלפי
מטה, עד שהוא נתקע בקרקע, בדשא, או בכל דבר העומד בדרכו. יום
אחד אני משחק עם חץ כזה, והוא כנראה מרגיש שאני יחף, ומוצא את
רגלי כמטרה. המסמר חדר לתוך שורש כף הרגל, והדם ניגר. עם דבר
כזה אני מפחד לחזור הביתה, כי בטח אקבל עונש של מעצר בית. אני
רץ צולע לשכנים, לקבלת טיפול. השכנה שולפת את החץ, שופכת יוד
לחיטוי, ולמזלי יש לה גם תחבושת אמיתית כי היא אחות בקופת
חולים. ככה לפחות היא אומרת לי . אחר כך אני חוזר הביתה,
ומשתדל לא לצלוע למרות הכאב.
"מה קרה לך?" שואלת אימי, שמבחינה מיד בשינוי.
"זה שום דבר", אני מסביר, "עקצה אותי דבורה, אז השכנה ראתה
אותי, ושמה לי קרח ותחבושת." אני משקר. אימי מקשיבה ולא שואלת
לאיזו שכנה אני מתכוון, ואני מרגיש שהפעם ניצלתי מעונש.
גם שאר המשחקים שאנחנו משחקים בשכונה די מסוכנים ולא תמיד
מסתיימים טוב. לפעמים יש מי ששובר יד או רגל, ויש שכמעט מאבדים
עין. כמובן שזאת לא סיבה מספקת להרתיע אותנו מלהמשיך לשחק.

השכנים שלנו התקבצו מכל קצוות העולם. חוץ מאתנו יש רק עוד שתי
משפחות יוצאות הונגריה, השאר יוצאי רומניה, גרמניה, צרפת,
ספרד, תורכיה, מצרים, פולניה, יוון, עירק, טוניס, מרוקו, הודו,
ומה לא.
שעות העבודה הרבות שהמבוגרים עובדים מאפשרות לנו, הילדים,
להיות ללא פיקוח ממשי. לאחר שעות הלימוד המועטות (כארבע),
אנחנו חוזרים הביתה לארוחת צהרים, ואחרי הכנת שעורים מהירה,
יוצאים לרחוב. לאחר שמתקבצים מספיק ילדים מתחילים לשחק. יש
משחקים עם כדור, ויש בלי. יש משחקים לשעות האור, ויש מיוחדים
לחושך.
משחק מיוחד יש בחצר של אפרים. יש בחצר שלו שלושה עצי אקליפטוס
ענקיים, שצמחו בקלות משום ששורשיהם מקבלים מים מהג'ורה של
הבית. "ג'ורה", למי שלא יודע, זה בור תת קרקעי גדול כגודל חדר.
כל מי-השופכין של הבית מנוקזים בעזרת צנרת אל אותה ג'ורה, שיש
המכנים אותה "בור-ספיגה".
אפרים קצת יותר מבוגר משאר ילדי השכונה, והוא בעצם המנהיג
הבלתי מוכתר. על-פי תכנונו אנחנו בונים על צמרת האקליפטוס
המרכזי צריף עשוי קרשים, מסמרים, חבלים וסמרטוטים. על הגזע,
במרווחים שווים, ממוסמרים חתיכות קרשים, שמשמשים סולם לטיפוס
אל בית חלומותינו. כמובן שהכל נעשה בהשראת "טרזן".
בין העץ שעליו בנינו את הבית ובין חומת האבן הפונה אל הרחוב,
עמד העץ השני. על ענף חזק שליד פתח בית-הצמרת, קשרנו חבל עבות
שהשתלשל כמעט עד לאדמה. אל קצהו התחתון של החבל קשרנו מוט עץ
עליו ניתן היה לשבת. את קצה החבל הזה, משכנו למעלה, ושם היינו
מתיישבים על קצה החבל המתוח, אוחזים בו ביד אחת, ובשניה באחד
הענפים, על מנת להתייצב. אחר כך לוקחים נשימה עמוקה, עוזבים את
העץ וטסים למטה וקדימה. החבל וגופינו בקצהו פועלים כמטוטלת
ענקית. תחילה עולה הקיבה כשמהירות התנועה צוברת תאוצה לכיוון
הקרקע, וצריך לקפל ברכיים כדי למנוע התנגשות בקרקע. אחר כך
באופן טבעי מתחילה ההתרוממות לכיוון החומה, אשר מאלצת להישאר
כפופי ברכיים, כדי לחלוף מעליה בשלום. תנועת המטוטלת מביאה
אותנו עד מעל מרכז הרחוב.
כשמבחינים במישהו פוסע ברחוב לכיווננו, היינו לוקחים עמנו כלי
מלא מים, ומתזמנים את הנדנדה-מטוטלת, שהולך הרגל יחטוף על ראשו
את "הגשם". עד שהקורבן המופתע היה מסתכל למעלה, רק שמי הנגב
התכולים נראים מעליו, ואנו כלוליינים מיומנים, נמצאים כבר
במרומי בית ה"טרזן" שלנו.
לאפרים יש תחביב. הוא בונה דגמים של אוניות מפרש, שאת תרשימיהן
שולחים לו קרובי משפחה בחו"ל. לפעמים הוא מרשה לנו לעזור לו
בבניה.

(לימים חלום חייו יתגשם, והוא יעשה חיל כקצין בכיר בחיל הים
הישראלי. הישג נאה לילד באר-שבעי שלא ידע עד גיל עשר איך נראה
ים).

חוץ מ"הבית על העץ", יש את משחקי הרחוב. יש את הכדור-רגל,
שבע-אבנים, ג'ולות, מחבואים וכל השאר. מה שטוב, שברחוב שלנו
עדיין אין לא כביש ולא מדרכה, כך שכל שטח הרחוב משמש לנו מגרש
משחקים אחד גדול. לפעמים עובר מישהו מבוגר, וצריך להפסיק לשחק
כדי לא לעצבן אותו, או לא לפגוע בו.
כשיורד החושך של הערב, מתחילים משחקי הלילה, בעיקר המחבואים.
תענוג לשחק בשעות בהן יורד החושך. האויר נעשה צונן. העטלפים
יוצאים ממחבואם ומחליפים את הציפורים והדבורים. פנסי רחוב
בודדים מרכזים אותנו סביבם, ואפשר לשחק בתנאים אלו עד הבוקר,
לולא צעקות האמהות, שכבר רוצות את הילדים בבית. בסוף, כשאני
נשאר לבד, גם אני חוזר הביתה.



                                                  10

אחר צהרים אחד, אבי לוקח אותי לחנות "אב-נעל" וקונה לי נעליים
חדשות. " עוד כמה ימים יגיע לארץ אבא של אמא, זאת אומרת סבא
שלך", אומר אבי, "ואני רוצה שתקבל את פניו בנעליים חדשות".
אני יודע, שאסור שהנעליים החדשות ישרטו, לכן ברור שבינתיים לא
אלך איתן לבית הספר, ובודאי לא אשחק בהן כדור-רגל. אבל מה
לעשות שאני מוכרח להראות לחברים שלי שיש לי נעליים חדשות?
למחרת אני נועל אותן להתפאר בפני חברי. אני הולך בהן בזהירות,
ומוצא את חברי משחקים בטיפוס על אחד מעצי האשל הענקיים שהיו
ברחוב סמוך (הסמל של העיר זה עץ אשל). אני מבין שאף אחד לא
יפסיק לשחק רק כדי להתרשם מהנעליים החדשות, ומחליט להשוויץ
יותר מאוחר. בינתיים עדיף לי גם לטפס על העץ. אני חולץ את
הנעליים, ומניח אותן בצד, כדי שלא ישתפשפו.
אחרי זמן מה, אני יורד מהעץ, ונדהם לגלות שאין זכר לנעליים.
אני שואל את כולם, אבל אף אחד לא ראה כלום. חזרתי הביתה יחף
ומפוחד, מצפה לגרוע מכל. להפתעתי אבי נועץ בי את עיניו
הכחולות, ואומר בקול שקט: מחר נלך לקנות זוג חדש. אם תאבד גם
אותו, תלך כל השנה ככה". ומצביע על רגלי היחפות.



                                                  11

אני פוגש גורת חתול רחוב שחורה, שכנראה איבדה את משפחתה,
ומאמצה. אני נותן לה שם "כושי" (איני מתייחס לעניין המין),
והיא הופכת לכוח עזר רב תועלת. היא נלחמת עד חרמה בנחשים,
שמופיעים מדי פעם מבעד לחרכים, שבחומות החצר. היא מצליחה לקטול
אותם במלחמת חורמה, ומניחה את הגוויות מול מפתן חדרנו כמתנה.
בזכותה הבית מוגן מנחשים, עכברושים, ושאר מיני מזיקים.
כשהחתולה נכנסת להריון וממליטה את גוריה בחדר הכביסה, היא לא
מרשה לאף אחד להתקרב, אפילו לא לי, ומגוננת על צאצאיה ללא
פשרות. כשנעבור דירה, כושי תסרב להצטרף אלינו. עד היום אני
יכול לראותה בדמיוני בבהירות מפליאה, כאילו נפרדנו רק אתמול.



                                                  12
                                                  שכנים
נוספים.

בצמוד לביתנו יש שני שכנים מכל צד. מצד אחד גר חבר גדול ממני.
אביו קבלן בניין ואמו עקרת בית, שתמיד חיוך על פניה. אני בן
בית אצלם, ועם החבר הזה אחווה לראשונה עישון סיגריה והצצה
בתצלומים של נשים ערומות. אבא שלו הוא המפרנס היחיד אצלם, ובכל
זאת מרוויח יותר משני הורי גם יחד. זה לא כל כך מובן לי. אבא
שלו בנה בביתו עוד שני חדרים, וחברי מקבל חדר פרטי, וגם
אקורדיון גדול וחדש. אין בלבי קנאה, אבל אני נחשף לכך, שיש
מקצועות שמרוויחים בהם יותר, ויש כאלה שפחות.
אחרי הבית שלו יש בית נוסף, שמתגורר בו בגפו איש ממוצא עירקי.
כל יום הוא פותח רדיו בעוצמה שנשמעת בכל השכונה. הוא משמיע רק
מוזיקה ערבית, והדבר מוציא את האבא של חברי מדעתו. יום אחד אני
רואה אותו תופס קלשון, ורודף אחרי השכן הטורדני. שכנים מבוהלים
מונעים ממנו לשפד את השכן שלא מבין למה השכן הרומני לא סובל
מוסיקה ערבית יפה (בסוף כמובן יש סולחה).

מהעבר השני של הרחוב גר עוד חבר. אבא שלו מהנדס של משהו,
וברחוב סמוך גר ילד צעיר יותר, שלאבא שלו יש גם משאית, וגם
אופניים של מבוגרים. בסוף הרחוב יש משפחה מרובת ילדים, שאצלה
אני למד לדעת שיש אנשים שאוכלים אוכל כל כך חריף, שאני מתקשה
אפילו לטעום. יש עוד משפחה מרובת ילדים שאביהם הוא הוא מוכר
ה"תירס-חם". ילדיו מייבשים גרעיני דלעת ואבטיח, ממליחים אותם,
וקולים. כל הילדים מגויסים לעבודה, במטרה שיום אחד תהיה להם
חנות לפיצוחים (כך אכן יהיה).
יש להם מתחרה בשם "אברהם אמריקה". גם הוא כמובן מתחיל רק עם
בסטה ניידת. כדי למכור ביתר הצלחה, הוא צועק לעבר העוברים
ושבים שהסחורה באיכות אמריקאית, וכך הוא זוכה לתואר הבלתי
רשמי: "אברהם אמריקה". בנוסף לתואר זה הוא הופך לאוהד מספר
אחד, הבלתי רשמי, של "הפועל-באר-שבע", שכישלונה או ניצחונה
במשחק השבת, קובעים את מצב הרוח בעיר למשך כל השבוע.

יש ילד בשכונה, שאנחנו מכנים אותו "תלווה-לי". הילד הזה מבקש
מכולם כל מיני דברים, כי הוריו לא נותנים לו כלום. גיליתי, שאם
הוא כבר מקבל משהו מאבא שלו, זה מכות רצח. במו עיני ראיתי את
אביו כופת אותו ומרביץ לו עם חגורת המכנסיים עד זוב דם.
"תלווה-לי" שותק, כאילו המכות בכלל לא מכאיבות לו. הוא לא מספר
לאף אחד על מה שאבא שלו עושה לו, ותמיד יש לו תרוץ מאיפה צצו
לו החבורות שעל גופו. לעתים הוא אפילו משבח את אביו. צר לי
עליו מאד, ואני תמיד נותן לו קצת מדמי הכיס, שאמא שלי נותנת
לי, בלי שאבא שלי ירגיש. "בחיי שבשבוע הבא תקבל הכל בחזרה",
הוא מבטיח. למרות שאני יודע שהוא לא יחזיר לעולם, לא אכפת לי.

בפינת הרחוב ממול גרה אשה ממוצא רומני, שאומרים שדם צועני זורם
בעורקיה. גם אצלה אני ממש בן בית, אולי דווקא משום שאין לה
ילדים. אמי נוהגת לקבל אצלה יעוץ על פי קריאה בכוס-קפה. אני
משתומם הרבה פעמים מהדיוק שלה בחיזוי העתיד. מהתבוננות בכתמים
שנוצרים מהמשקעים שנותרים אחרי שתיית ספל קפה, היא יודעת לנבא
מה יהיה.
"בעוד כמה זמן בעלך ילך לעבוד רחוק מאד. הוא ירוויח שם הרבה,
גם מעבודה וגם מקלפים", אומרת השכנה, ואימי מתייחסת לנבואותיה
במלוא הרצינות. למשפחת "הצועניה" יש כלב תחש, שנביחתו מאחורי
השער הנעול נשמעת כאילו היה כלב זאב אימתני. שני גברים גרים
יחד עם השכנה הזאת, ולא רק אני לא יודע, מי מהם בעלה...
אחד מהם מגדל בחצרם ענבים, והוא גם יודע להכין מהם יין. יש לו
גם חדר עבודה, שמשמש כנגריה. הוא מייצר רהיטים, ובעצם כל דבר
שאפשר לעשות מעץ. המסור שלו וגם המקדחה מופעלים באופן ידני,
ורק הונטילטור (מאוורר) פועל באמצעות חשמל.

יש לנו ברחוב גם עורך-דין, ואני לא יודע מה העבודה שלו (בעתיד
יהיה בעל תפקיד רם בהסתדרות).

יש גם רופא. הרופא, ד"ר גולדנברג, מגיע אל החולים רכוב על
אופניים. הוא מסכים לקבל תשלום עבור הטיפול, רק אחרי שהחולה
מבריא. אם חלילה הוא לא מצליח לרפא את החולה, הוא מסרב בכל
תוקף לקבל תמורה. אני מכיר אשה אחת שהוא מטפל בה כבר יותר משנה
שלמה, אבל הוא לא לוקח ממשפחתה כסף, כי היא לא מצליחה להבריא.

יש לי חבר בשכונה, שאבא שלו עובד בחברת החשמל ואמא שלו פסלת.
היא מפסלת גם באבן וגם בעץ מיוחד בצבע שחור. הפסלים שלה יפים
מאד (לימים היא באמת תהיה אומנית בקנה מידה בין-לאומי). יש להם
בית עם מספר חדרים בנוסף לחדר העבודה שלה, ובחצר הפנימית יש
מרצפות צבעוניות, מזרקה קטנה. הם ממש עשירים.

ככל שהתקרבת ברחובנו אל הרחוב הראשי, הלכו ורבו הבתים שהפכו
לבתי עסק. בקטע הקרוב לרחוב הראשי, שהוא רח' קק"ל, יכולת למצוא
את משרדו של המתווך, שמכיר את שמות כל תושבי העיר בעל-פה; את
הטכנאי שמתקן מכשירי-חשמל; את החנות הפינתית, שמוכרת בגדים לכל
המשפחה. בפינה השניה ממוקמת מסעדה. היא מפורסמת הודות למאכל
עשוי מבצק וביצה בשם "פריסקה". בכל אזור המסעדה, שולט ריח עז
של טיגון, ובערב נשאר סרחון ממאות קליפות ביצים, הפזורות לאורך
שולי המדרכה.
לרחוב הראשי (קק"ל) מדרכות עשויות מרצפות בטון גדולות, וסלול
בו כביש עם מעטה זפת. לפעמים הזפת נמס קצת בימי הקיץ הלוהטים,
ונדבק לסוליות הנעליים...
בערב החום מתפוגג, ואויר קריר משנה את מצב הרוח באופן דו
משמעי. בערבי השבת, כמו גם במוצאו, לא תמצא באר-שבעי אחד, שלא
מגיע לטייל ברחוב הראשי, ורצוי בלווית כל המשפחה, ובלבוש
חגיגי. כולם אומרים שלום לכולם. ילדים מתרוצצים בין המבוגרים,
משחקים מחבואים ותופסת, ומשתמשים בבני האדם כמחסה. זאת גם
ההזדמנות לראות את המוצרים החדשים, שבחלונות הראוה המוארים.
כמעט אין לראות בחנויות "תוצרת חוץ", וכולם מודעים לחשיבות
רכישת מוצרים מתוצרת הארץ, או "כחול-לבן" כפי שהם נקראים.
תחילת הרחוב הראשי הוא גם המקום הרם ביותר בעיר, ושם ממוקמת
תחנת המשטרה. בצמוד לתחנה, גן ציבורי שבמרכזו ניצבת אנדרטה
לזכרו של גנרל אלנבי. בגן ספסלים הנהנים מצלם של אשלים עבותים.
צמחים נוספים, ששורדים בתנאי מזג האויר המדברי, מקשטים את השטח
שבין העצים.
בצמוד לגן, כביש הכניסה הצפונית של העיר, ומעברו השני יש עוד
גן עם משטחי דשא. בגן זה נמצאים שני בניינים גדולים ומיוחדים.
אחד בעל חזית מהודרת והוא בניין העירייה, והשני מסגד מוסלמי
בעל צריח גבוה, שמשמש כמוזיאון לממצאים ארכיאולוגיים שנתגלו
בסביבת העיר.
באחת הפעמים שאני וחברי מטיילים אל הגבעות שמחוץ לעיר, אנחנו
מגלים חפירות נטושות. אנו נוברים בהן, ומדי פעם מגלים בתוך
אדמת הלס מטבעות שנראים עתיקים. האחראי של המוזיאון משלם לנו
בעבורן פרוטות, ואני בטוח שהוא מרמה אותנו. לפחות, כחלק
מהעסקה, אנחנו מורשים לעלות במעלה המדרגות הלולייניות של
המסגד, עד למרפסת שבראש הצריח. ממרום הצריח רואים את כל העיר
ומחוצה לה, עד להרים האפורים בקצה האופק.



                                                  13

העיר ממשיכה להתפתח, וסמוך לתחנת המשטרה הממוקמת בתחילת הרחוב
הראשי, נפתח קפה "כסית" המהודר. לא רחוק ממנו נוסדת תחנת
המוניות הבין עירונית "יעל-דרומה", ולא רחוק משם נפתח קפה
"ערבה", שאפילו יפה ירקוני באה להופיע בו. לנו הילדים יש
אפשרות להאזין לה מבחוץ.
מעברו השני של הכביש מוקם "הקולנוע" של באר-שבע. השם שניתן לו
אינו מקורי במיוחד, אבל בהחלט ראוי לו: "קולנוע באר-שבע".
לקולנוע הזה אין גג (משום כך בחורף קוראים לו "הפריג'ידר"),
והמסך שעליו מוקרנים הסרטים זה רק קיר מסויד בצבע לבן.
הקולנוע הפך להיות מיד למקום הכי חשוב. חוץ מהשורות ראשונות
שעשויות מספסלים, היו גם תאים מוגבהים, מופרדים על-ידי מחיצות
נמוכות. לתאים אלה קראו "לוג'ה". בלוג'ה היו כיסאות עץ
מתקפלים, ומחיר הכרטיס, לשבת שם, היה יקר (כמו מחלקת עסקים).
בקולנוע הזה פגשנו את "קינג-קונג", "שמשון ודלילה", ו"אלביס
פרסלי". לפעמים היו חסרי כסף שהתפלחו לקולנוע. הם טיפסו על
הקיר ששימש כמסך, וקפצו מעליו פנימה. כך היינו רואים את הסרט
מוקרן גם על גופו של המתפלח האמיץ.
על המדרכה שלפני הקולנוע, עמדה מדי ערב עגלת הפלאפל הטובה
ביותר בעיר. ללכת לקולנוע בלי לקנות לפני זה חצי-מנה פלאפל
בתוספת טחינה וחריף, לא נחשב לבילוי מושלם (בעתיד מרכז הרחוב
הראשי יתאפיין בדוכני פלאפל רבים, ועשן טבול ריח בשרים על
האש). המושגים כולסטרול או דיאטה אינם מקובלים באיזור זה.



                                                  14

בצד אחד של הרחוב שלנו ניצב הרחוב הראשי, ובכיוון השני בסוף
הרחוב מפריד שטח ריק בין העיר למעברת "ממבו". במרכז המעברה
עומד בית זונות, המכונה "הנגריה". אין לי מושג מי המציא הכינוי
הזה, אבל לביישנים, שמחפשים את בית הזונות, יותר נוח לחפש
נגריה, מאשר בית-זונות.
הזונות נראות כמלכות יופי, והסרסורים כשחקני קולנוע. לסרסורים
תסרוקת חלקה ומבריקה. ובגדים כמו של חתן.
אנחנו, הילדים, נהנים לראות במורד הרחוב זונה צעירה וחטובה,
שכולם קוראים לה "התימניה". היא תמיד הולכת לבד במעלה הרחוב
שלנו אל הרחוב הראשי, וחוזרת כשחבורת חיילים צוהלים נגררת
אחריה. הם תמיד נראים קצרי-רוח לנוכח ההנאה הממשמשת ובאה,
לכשיגיעו ל"נגריה".
חלק מהפעילות ב"נגריה", מובן לנו. השכלתנו נובעת מהקיוסק הסמוך
לבית המרקחת. חוץ מחוברות "טרזן", עיתונים וכתבי עת הגונים, יש
בתוך הקיוסק מסתור חוברות תועבה, תוצרת חוץ. הקיוסקאי לא עושה
הרבה בעיות, ולמרות גילנו (תמורת תשלום מופקע), מוכר לנו
חוברות עם "תצלומים". הוא גם מוכר סיגריות בודדות, למי שלא
יכול להרשות לעצמו לקנות חפיסה שלמה, וזה בדרך כלל אנחנו,
ש"מתים" לנסות הרגלי מבוגרים.
עסק נוסף שמשרת אותנו הוא בית החרושת לקרח. יש בו מכונה גדולה
ומסובכת, שיודעת לעשות קרח. במשך השבוע העגלון משווק את הקרח,
עד לפתח הבתים, אבל לא בשבת. בשבת, מי שזקוק לקרח, שיבוא לקנות
מבית החרושת בעצמו. שיבוא ויסחוב. זה בכלל לא קל לסחוב בלוק
קרח. שני מבוגרים בקושי יכולים להרים דבר כזה. אני שמח לעזור
להורי בעניין הזה. יש ילדים, שנעזרים בעגלת תינוקות ישנה. ויש
כמוני, שבונים עגלות מיוחדות מארגז עץ. לעגלה שלי ציר אחורי
קבוע, וציר קדמי המתכוונן ע"י מושכות. במקום גלגלים יש מסבים
של מכוניות. בירידה, העגלה מסוגלת לסחוב את הקרח וגם אותי. בכל
שבת בבוקר משתרך תור ארוך מול בית החרושת. כל הזמן יש מריבות
וקטטות. "הייתי הרבה לפניך", ו"אתה לא תגיד לי איפה לעמוד",
אלה הצעקות הרגילות. לא אחת קורה שיחד עם חצי בלוק הקרח, אנחנו
חוזרים הביתה חבולים מאותה התכתשות בתור. כמובן שהמאמץ שווה,
משום שכל הדרך הביתה, אני נוגס בקרח, כאילו היה שלגון (שבטח
היו בו חומרים שלא למאכל). כמות הקרח שמשפחתי צורכת גדלה
בהרבה, כאשר הורי מחליטים לנטוש את העבודה הקשה של המכבסה
ולעסוק בייצור גלידה. כסף לקניית מכונה לייצור גלידה אין, וגם
לא למקרר שפועל על חשמל, אבל אבי יודע להמציא דברים. הוא מתכנן
מכונה ידנית, והנפח שבדרך כלל מייצר מרזבים, מצליח להפוך את
ההסברים למכונה. המכונה פשוטה. היא עשויה סיר בעל דופן כפולה,
שניתן לסובבה על צירה. באמצעות "מנואלה" וגלגלי שיניים מומר
הכוח הידני, והופך לסיר המסתובב במהירות גדולה סביב צירו. לחלל
שבדופן הכפולה מוכנסים שבבי קרח בתוספת מלח, ובסיר הפנימי
מתערבבים חומרי הגלם מהם עשויה הגלידה. לאחר כמה ניסיונות,
יוצאת הגלידה הראשונה. היא צבעונית, קרה וטעימה... ללקק
ת'אצבעות.
בשעה שאבי עושה מאמצים להשיג חומרי גלם במחיר סיטונאי, קונה
אימי שולחנות וכיסאות מתקפלים מעץ. היא רוקמת על מפות צחורות,
לתת לשולחנות מראה אקסקלוסיבי. אני מסייע לה על ידי ציור קווי
מתאר לרקמה. מאז שאני מכיר את עצמי, אני מצייר. כולם יודעים
שאני מצייר, וכולם אומרים "הילד הזה עוד יהיה צייר מפורסם".



                                                  15

אבי מותח חוטי חשמל מעל החצר, ומתקין לאורכם נורות חשמל
צבעוניות, והמקום מקבל מראה חגיגי. ללא כל שילוט, רק עם נורות
צבעוניות גם בכניסה, חצר ביתנו הופך לגלידריה הראשונה של
באר-שבע. המקום מתמלא מדי ערב עד שאין יותר מקומות ישיבה. אבי
מסובב במרץ רב את המנואלה, ואימי ממלצרת בין הלקוחות הממתינים.
אנשים מוכנים להמתין ברחוב, ובלבד שיוכלו ללקק את המעדן
המופלא. אני עוקב אחרי עבודת אבי, ואיני מבין כיצד אינו
מתעייף.
דווקא כשההצלחה מאירה לנו פנים, וכסף מתחיל לזרום, מגיעים
השלטונות. השלטונות זה בעצם פקיד של משרד הבריאות (גם הוא
ממוצא הונגרי), ויש לו דרישות. מבחינתו חסרים תנאי תברואה
הכרחיים, כמו בתי שימוש נפרדים ללקוחות, כיורים לנטילת ידיים,
אישור של מומחה להכנת מזון, ועוד כהנה וכהנה.
באותו הזמן נפתחת "גלידה-באר-שבע" במבנה חדש, עם מכונות
חשמליות לייצור גלידה. יש להם רשיונות ואישורים לכל דבר, כולל
אפשרות רכישת חומרי הגלם במחיר סיטונאי. "גלידה-באר-שבע" הופכת
להיות מיד למקום המבוקש ביותר לבילוי בעיר, למעט הקולנוע.
והלקוחות שלנו מעדיפים ללכת למקום היותר מפואר, והגלידה בו גם
יותר זולה.
שוב אין לנו פרנסה.
אבי לא מצליח למצוא עבודה בבאר-שבע, וגם אין לו חשק להתעסק שוב
עם כביסה. בלית ברירה הוא עוזב את הבית, ומדרים עד מצפה-רמון.
"אמרתי לך?" אומרת השכנה הצועניה לאימי. "אבל אל תדאגי, בעוד
כמה זמן יהיה לכם עסק עם כל הרשיונות וכל האישורים, כמו שצריך.
הקפה לא משקר."



                                                  16

אחרי חודש אבי בא הביתה לחופשה קצרה.
"אני מבשל אוכל לאנשים שמחפשים נפט", הוא מספר לי, "עד עכשיו
הם הצליחו למצוא רק מים, וזה גם משהו" (אבי היה משוכנע עד יום
מותו, שבנוסף לנפט ימצאו גם יהלומים).

אבי חוזר למצפה-רמון. אימי חוזרת אל קרש הגיהוץ. היא לא מכבסת,
רק מגהצת, ואני עוזר במלאכת הקיפול.

הלימודים בבית הספר בסדר, אבל מספר מורים ומורות מתחילים לא
לאהוב אותי בגלל שעורי-הבית. אני שונא להכין שעורים, ועושה
אותם, אם עושה, על רגל אחת. אני אוהב את בקבוק החלב הקטן
שמחלקים לנו כל יום בארוחת העשר. אני אוהב את המנהל, שיודע
לספר סיפורים באופן יוצא מהכלל.
המקצוע היחיד שאני גם אוהב, וגם מכין בו שעורים, זה חשבון. אני
יודע שהחשבון יכול לעזור בחיים מאד, למרות שאף אחד לא אומר לנו
את זה. אבל הכי חשוב בבית הספר זה ההפסקות בין השעורים. אני
יודע להרוויח במשחקי הג'ולות, ואם מישהו מביא כדור-רגל,
הלימודים ממש יכולים לחכות.

לא על חוויות בית-הספר אני רוצה לספר, ולכן אמשיך לספר על מה
שקורה לאחר שעות הלימודים.
בסוף הרחוב הראשי יש את "ואדי באר-שבע". בקיץ הוא יבש לחלוטין,
וניתן לטייל בו ללא חשש. על קרקעיתו יש אין-ספור חלוקי נחל,
החל מחלוקים קטנים, כמו אבנים לשיבוץ בטבעת, עד אבנים, שאדם
בודד יתקשה להרים. הואדי מתמלא מים בחורף, ללא התראה מוקדמת.
בהתחלה שומעים רעש עמום שבא ממרחקים. הרעש גובר, ולפתע הואדי
מתמלא בבת אחת, בשצף מים עכורים וגועשים, בעלי כוח הדף אדיר.
הם שוטפים עימם את כל חלוקי הנחל, אפילו את אלה שמשקלם כמשקל
בן-אדם שמן. סחיפת האבנים מוסיפה לרעש שטף המים צליל מפחיד. יש
מקומות, שהואדי רחב יותר מעשרה רחובות, ועומקו יותר מכמה
מטרים. את הואדי חוצים שני גשרים. האחד גשר ישן, והוא נקרא
"הגשר התורכי". זה גשר אבנים גבוה, הנתמך על קשתות מקומרות לכל
אורכו. במקור, תוכנן הגשר למעבר עגלות, כך שלמעבר מכוניות הוא
מספיק רק למעבר חד כיווני. שוטר מוצב עליו, כדי לשנות לסרוגין
את כיוון הנסיעה, לפי כמויות המכוניות הממתינות למעבר. הגשר
"התורכי" הישן הופך למאוד חשוב, כשהגשר החדש והנמוך יותר מוצף
לחלוטין. כל אדם או רכב, שמנסה לעבור על גשר מוצף, נשטף כמו
צעצוע.
הואדי, שמתחיל במורדות הר חברון, ממשיך עד רצועת עזה, וכל חורף
הוא גובה את הקורבנות, שטועים בהערכת כוחו ובטיפשותם מנסים
לחצותו. חלק מאלה, שלא צופים את הופעתו הפתאומית, מוצאים את
עצמם בין הקורבנות שגופותיהם נפלטים במבואות עזה. אין כמעט שנה
ללא אסון, אבל עלינו זה ממש לא עושה רושם. חבריי ואני מתכוננים
מבעוד מועד, ומכינים את רפסודת "רובינסון-קרוזו". הרפסודה
בנויה מ"פנימיות"# מנופחות של צמיגי מכוניות, שקשורות ביניהן
עם חבלים. על הפנימיות מונח משטח עשוי קרשים שמחוברים בעזרת
חוטי ברזל, ומסמרים. לאבא של אחד מחברי, יש חנות של
צרכי-בניין, והחבר אומר "תגידו מה אתם צריכים, ואני גונב את זה
מאבא שלי." כך שהוא הספק של חוטי הברזל והמסמרים. את הפנימיות
מביא הבן של בעל המוסך.

זכורה לי במיוחד הפלגה, שכמעט הסתיימה רע. ההפלגה עצמה הייתה
בסדר, אבל הנחיתה על הגדה הייתה בעייתית. אדמת הגדה ספגה לתוכה
את מי הואדי, והפכה לעיסה טובענית. לא הבאנו בחשבון שיש דבר
כזה. אני ועוד אחד ירדנו מהרפסודה, והתחלנו לשקוע בבוץ. אני
זוכר, שמישהו מבוגר עמד על הגדה, וראה אותנו עומדים שקועים
בבוץ עד מעבר לברכיים, ורץ מהר להביא חבל. בלעדיו היינו
טובעים. אנחנו חולצנו, אבל מגפי הגומי שלנו נשארו תקועים
בבוץ.
זה עוד אחד מהמקרים, שאסור להורים לדעת את האמת המפחידה. אבא
שלי מסתכל עלי מלמעלה למטה.
"תגיד, עוד הרבה פעמים תחזור יחף?" הוא חכם ולא שואל מה קרה,
כי הוא יודע, שלא ישמע אמת.



                                                  17

בימי שני וחמישי, מתקבצים הבדואים מכל קצוות הנגב, להציג את
מרכולתם למכירה. הם באים רכובים על גמלים מקושטים באוכפים
צבעוניים, כשמצדי האוכף סלים עמוסי סחורות. הם מביאים עמם בעלי
חיים מכל הסוגים והמינים. עזים, תיישים, כבשים, חמורים, סוסים,
תרנגולות לבנות וצבעוניות, יונים, ארנבות ומה לא. כולם מתקבצים
בשטח מישורי שנמצא מחוץ לעיר, בפאתי הואדי. המקום השומם הופך
כבר בשעת בוקר מוקדמת ל"שוק הבדואי".
כל משפחה בדואית תופסת לה מקום ופורקת את הסחורה. שקים מוצבים
זה בצד זה, שוליהם מקופלים להציג את תכולתן לראווה. בעלי החיים
הגדולים נקשרים ברגליהם, ומעוגנים אל יתדות התקועים בקרקע,
למנוע בריחה או השתוללות. שלא כמו בשוק הרגיל, כאן איש לא צועק
לשבח ולפאר את מרכולתו. הבדואים ממתינים בסבלנות, עד שקונה
יפנה אליהם. אין קניה או מכירה מיידית. המסורת מכתיבה תהליך
מקח וממכר עד שגם המוכר וגם הקונה יהיו שבעי רצון מהמחיר
הסופי. מובן שהודות לסבלנות, ידו של הבדואי תהיה תמיד על
העליונה. יש קסם מיוחד במינו בשוטטות בין בעלי החיים, המפיצים
ריחות עזים שבהתחלה אולי דוחים במקצת, אך משמתרגלים, זה ריח
הטבע במיטבו. חלק גדול ממרכולת הבדואים הם פריטי לבוש עם רקמה
צבעונית, כאפיות (מעטה ראש) לבנות או משובצות בצבעי אדום או
שחור, ומחרוזות המשמשות כמכשיר עזר לספירת פרקי תפילה. כל מיני
כלי נחושת רקועה, שמיועדים בעיקר לתיירים. התיירים אוהבים
להצטלם ישובים על דבשת גמל, ואותי תמיד מצחיק כשהתייר מטפס על
הגמל המנמנם ומתיישב על האוכף. הבדואי פוקד על הגמל לקום,
והתייר כמעט עושה במכנסיו מרוב פחד, כתוצאה מהצורה המוזרה בה
מתרומם הגמל למצב עמידה. החשש הכבד מפני ההתרסקות על הקרקע
באמת שווה צילום. יש כמובן תיירים ותיירות, שבחיים לא יעלו על
גמל, והם מסתפקים ברכיבה סמלית על חמור. כמובן, שצריך לשלם
לבדואי עבור תפאורת התצלום.
מוזר בעיני, שהבדואים, במודע, אינם מעוניינים להיות חלק
מהקדמה. תן להם לנדוד בחופשיות, והם יישארו באוהלים עד קץ
חייהם. כל בדואי בוגר נושא עליו "שבריה"# על כל צרה שלא תבוא.
השמועה אומרת, שהם יכולים להמתין להזדמנות של נקמת דם אלף
שנים, גם אם כבר נשכחה סיבת הנקמה.

חוץ מתחושת החופש הכללית, הבדואים אוהבים את החופש של כפות
הרגליים. רובם מעדיפים את ההליכה ברגליים יחפות. הקדמה בדמות
כבישי האספלט שלוהט בימי הקיץ, מאלצת אותם להשתמש בכל זאת
בנעליים. נעליים כן אבל גרביים לא ולא, ורצוי מאד להמנע גם
משימוש בשרוכים. הכל למען האוורור. יש גם כאלה, שמטעמי חיסכון
ונוחות, מעדיפים סנדלים, שסולייתם עשויה גזיר של צמיג, שיצא
מכלל שימוש. לא משנה עד כמה לבושם יהיה מוזנח או בלוי, הכאפייה
שלראשם תמיד תהיה סופר-נקייה, ומונחת על הראש בתשומת לב
קפדנית.
(כשהילד שלי יהיה בן עשר, אסע איתו מחולון לבאר-שבע, כדי שיראה
בפעם הראשונה את השוק הבדואי. שני שינויים מפתיעים אותי.
הראשון, כמחצית מהבדואים אינם בדואים, אלא עולים חדשים מגרוזיה
ובוכרה. השני, הבדואים באים ללא גמלים. לכל בדואי יש טרנספורטר
דאבל-קבינה מתוצרת פווקסוואגן).

בבית הספר ומחוצה לו אני למד, שמלבד מגוון העדות, יש גם דתיים
וחילוניים, ובאמצע גם מסורתיים. אימי מדליקה כל ערב-שבת נרות,
ואבי הולך כל יום כיפור לבית הכנסת. אני משייך אותנו
לחילוניים. ונהנה מטעמו של בשר חזיר מעושן.
באחד הבתים שמצפון הרחוב הראשי יש מישהו שיודע לטפל בבשר חזיר,
והוא מקים "מפעלון" משפחתי לייצור נקניקים, בשר מעושן וסתם
שיווק של בשר חזיר טרי. אני פשוט לא מצליח להבין, איך הדת
היהודית אוסרת על אכילת בשר כל כך טעים. בשר העוף והבקר
טעימים, אבל אין מה להשוות אותם לניחוח שצלעות חזיר מעושנים
מעניקים לחמין של יום השבת.

אני מניח, שאם הדתיים צודקים, אז בסופו של דבר אגיע בעקבות
אכילת הבשר ה"לבן" לגיהנום, אבל אם הם טועים, ולא רק בעניין
התזונה, אז הם מפספסים כמה תענוגות רציניים בחיים.
לדעתי הדת היא מפלט לאנשים שמפחדים מהחידלון שלאחר המוות.
ומוזר בעיני, שאנשים מבוגרים מוכנים להאמין לאגדות.



                                                  18

אני אוהב לערוך קניות. בכל פעם שאימי שולחת אותי לקנות מוצר זה
או אחר בחנות המכולת השכונתית, אני מאושר. חנות המכולת הקטנה
מלאת מוצרים, עד כי בקושי נותר מקום לקונים. יש בה את כל
הדברים האהובים עלי. יש דג לקרדה מעושן, נקניקים, סוכריות,
מסטיקים, בייגלה, ארטיקים, חלבה, רחת-לוקום וגם סתם דברים
שאימי מבקשת. אני משתדל לנצל את ההזדמנות, ומוסיף לרשימת
הבקשות של אימי את "שכר ההובלה" שלי. המכולתניק רושם בספר את
החוב, ואני כותב באותה שורה את השם שלי. בסוף החודש אימי לא
מרגישה "בתוספות הקטנות".
דמי הכיס מההורים לא מספיקים לי, אז אני נוקט ביזמות, עוד
שותף. אנחנו הולכים לאתר מחוץ לעיר, למקום שצומחים בו קקטוסים
שנקראים "סברס". פרי הסברס עטוף מלכודת קוצנית, ויש שיטה
לקוטפו כדי למנוע צרה צרורה.
השיטה היא חיבור פח שימורים קטן לקצה מקל של מטאטא, והלבשת הפח
על הפרי, ומיד סיבוב מהיר של המקל. הפרי נתלש מהקקטוס ונזרק על
האדמה. אחר כך מתחיל תהליך גלגול הפרי בתוך החול או האבק שעל
פני הקרקע, ולמרות כל פעולת הרחקת הקוצים, מוטב להשיג כפפות
גומי. את שלל פירות הסברס אנחנו מכניסים לאמבטיה מפח
("פיילה"), ומרפדים את הסברס עם שבבי קרח, לצננם לפני המכירה.
אנו מציבים את מרכולתנו ברחוב, באזור מוצל, ומספקים ללקוחות גם
שירותי קילוף. בעזרת סכין מקצצים את השוליים, חורצים חתך לאורך
הקליפה, וכך ניתן לקלפו ולהגישו למאכל, ללא חשש קוצים. עבור
שלושה פירות גדולים, אנחנו מצליחים להרוויח חצי-לירה, ומהקטנים
אנחנו מתפטרים אפילו בעשרה גרוש. לרוב אנחנו אוכלים את אחרוני
הסברסים, כשהקרח כבר נמס.
העבודה לא קלה והרווח מועט, אבל תחושת העצמאות הכלכלית מתוקה,
גם לאחר שהשלל מחולק שווה בשווה.

עבר זמן רב מאז ראיתי את אבי, ובגלל אופי עבודתו, הוא יכול
לבקר בבית רק כשימצא טבח מחליף. כיוון שהגיע החופש הגדול, חבר
שלי ואני עולים על האוטובוס למצפה-רמון.
המרחק למצפה-רמון כמאה קילומטרים, על כביש מלא מהמורות,
סיבובים, עליות ומורדות. "מצפה-רמון!!!" מכריז הנהג אחרי
כשעתיים, ואנחנו יורדים. למרות שקיץ, יש רוח שבקושי אפשר לעמוד
על הרגלים. לא יאמן שאנשים מוכנים לתקוע את עצמם במקום כה
נידח. מצפה-רמון לא דומה בכלל לעיר. יש כמה צריפים וזהו.
אחרי שנהג האוטובוס מסביר לנו את הכיוון לאתר הקידוח, אנחנו
צועדים אליו רגלית. בדרך נחשף לעינינו המראה המרהיב של המכתש
הגדול, ואופפת אותנו תחושה, כאילו אנחנו צועדים על פני
כוכב-לכת אחר. להפתעתי ולשמחתי, אבי מתגורר בצריף שבדי, בעל
שישה חדרים, עם מקלחת ושירותים.

אבי סובל מדלקת חניכיים, ולא משתמש בשיניו התותבות עד שהדלקת
תחלוף. הוא נראה ממש זקן בלי השיניים, ודיבורו נשמע קצת מוזר.
אחרי שהוא מסביר לנו מה נאכל בזמן שהוא יהיה בעבודה, הוא נזכר
בעוד דבר.
"יש כלב שיבוא בצהרים לקבל אוכל. תנו לו את השאריות מהאוכל
שלכם, ואל תתנו לו בשום אופן להיכנס לבית."
אבי יוצא לעבודה, ואנחנו מנצלים מיד את החדרים הרבים ואת
המבוכים שביניהם למשחקי מחבואים. אחרי ארוחת הצהרים, אנחנו
מתיישבים על מפתן הדלת, מחכים לכלב.
הכלב אכן מופיע. הוא די קטן וידידותי. מיד הוא מקבל את עצמות
העוף שאכלנו, ולאחר שהוא מסיים לאכול, אנחנו עוברים על האיסור,
ומכניסים אותו הביתה.
תוך כדי משחק עם הכלב החמוד, הוא שם לב לפתע לכוס המים עם
השיניים. הוא מתנפל על הכוס, מכניס לתוכה את חוטמו, נוגס בשיני
הפלסטיק, מוציא אותן, ופותח בריצה מטורפת אל מחוץ לבית. אנחנו
רצים אחריו להשיב את הגזלה, ובכל פעם שהוא מסב את ראשו לאחור
לראות כמה מרחק יש בינינו, אנחנו רואים את פרצופו של הכלב,
כשבפיו השיניים התותבות. השיניים נוסכות על פניו ארשת של כלב
המתפקע מצחוק. תאמינו לי, שצחוקו המלאכותי של הכלב כל כך
מצחיק, עד שגם אחרי שאנחנו מצליחים לתפוס אותו ולחלץ מפיו את
השיניים התותבות, אנחנו צוחקים עד דמעות וכאב בטן.
אנחנו מחזירים את שיני אבי לכוס שליד מיטתו, ושמחים שלא חזר
מוקדם מהעבודה.
יומיים לאחר מכן, כשהחניכיים של אבי פחות מציקות, הוא חש יכולת
לנסות ולהשתמש בשיניים, ולא מבין למה אנחנו פורצים בצחוק
מטורף. כמובן שאין סיכוי שנגלה לו את הסיבה.



                                                   19

אחרי שבועיים אנחנו חוזרים לבאר שבע, יחד עם אבי, מפני שחלק
ממשפחתה של אימי עומד להגיע מהונגריה.
מגיעים אביה (אמא שלה כבר נפטרה) ואחיה עם אשתו. הם מגיעים
באוניה, ועלינו לקבל את פניהם בנמל חיפה. חיפה מקסימה אותי
ביופייה, בעיקר בתיה המקשטים את צלע הר הכרמל.
מפאת מצבנו הכלכלי אנחנו מתאכסנים במלון עלוב, אבל לי לא אכפת.
אני שמח על ההזדמנות לראות אניות של ממש. האניות גדולות בהרבה
ממה שהצטייר בדמיוני. האנשים המנופפים מהן בידיהם נראים
קטנטנים.

השמחה במפגש גדולה לאחר נתק של שנים. סבי מתגלה כאדם משעשע
מאד, ולאח של אימי יש קרחת ענקית. אימי ספרה לי בלילה הקודם על
מעמדו המקצועי הרם של האח שלה, בתחום ההגהה הדפוס וההוצאה
לאור. אמי מחשיבה מאד מקצוענות. עוד באותו היום הם יורדים עמנו
לבאר-שבע, וסבי מצטרף לגור בביתנו (באותו חדר בודד).
לאחיה של אימי ולאשתו מצפה דירה חדשה בת שני חדרים, במבנה
מיוחד לעולים חדשים. המבנה נקרא "רכבת", וכשמו כן הוא. זהו
מבנה ארוך, שקירות פנימיים מחלקים אותו לדירות נפרדות. יש
לפחות שמונה דירות ב"רכבת" אחת. לגור בקיץ ב"רכבת" זה כמו
לנסות לשבור את השיא העולמי בהזעה.

סבי חושב שהצליח להערים על שלטונות המכס בכל מעברי הגבולות.
הוא סנדלר במקצועו, ולפני צאתו מהונגריה, חפר בעקבי נעליו
חללים למסתור, והחביא בתוכם שטרות כסף בעלות ערך רב. הבעיה היא
שאף אחד לא יידע אותו, שלכסף ההונגרי אין כל ערך מחוץ לגבולות
הונגריה.
הוא כבר אדם זקן, ולא עובד. אני אוהב לשמוע את הבדיחות שהוא
ממציא. בדיחות מתוחכמות, והרי אחת מהן: "מי ששותה קפה מתקשה
לישון, ומי שישן, מתקשה לשתות קפה..."

לא עובר זמן רב, וסבי חוטף שבץ מוחי באמצע ארוחת צהרים,
ואמבולנס לוקח אותו לבית החולים. אני שמח שיש לנו גם אמבולנס
וגם בית חולים. בית החולים "הדסה".
אומרים לי, שאסור לילדים לבקר שם, ושהוא חסר הכרה. אני לא מבין
מה זה חסר הכרה, אבל זה נשמע לא טוב...
אחרי שלושה שבועות הוא מת. זאת הפעם הראשונה שאני מכיר מישהו
שמת, ושומע שקוברים אותו באדמה. אני לא רוצה למות אף פעם.



                                                  20

אבי מחליט לא לחזור יותר למצפה רמון, ונחוש בדעתו לפתוח
קונדיטוריה. אני מקווה מאד, שהכישלון של הגלידרייה לא יחזור על
עצמו. אבי משיג רשיון לבנות מבנה חדש במרכז החצר, ובמקום
להזמין קבלן בניין, הוא מעדיף לבנות את המבנה בעזרת חברים
מתנדבים (פליטי נבטים), שבדרך כלל משחקים יחד קלפים בסופי
שבוע, כדי שהחסכונות ממצפה-רמון יספיקו גם לקניית מקרר, מיקסר
ותנור מסחריים. בהזדמנות זאת אנחנו מגלים במקרה, שהרופא שלנו
ממש מומחה לטיח, ובמיוחד טיח על תקרות. ד"ר רוזנברג נכנס אלינו
סתם ככה לשאול לשלומנו, ורואה שכל "המומחים" לא מצליחים לעשות
ציפוי טיח לתקרה. הוא קופץ על ההזדמנות להוכיח את כישוריו
המיוחדים. "חצי מהטיח של הבתים בנאפולי, זאת עבודה שלי. יכולתי
ללמוד רפואה בלי לעבוד?" הוא שוכח, שיש לו פציינטים לבקר, ולא
מפסיק לטייח עד שהתקרה מוכנה. בהנחת המרצפות אבי לא לוקח סיכון
ומזמין את השכן הקבלן.



                                                  21
                                                  1956 .
אני בן תשע.

אבי רוכש את הציוד, והקונדיטוריה קמה לתחייה. תוך שבוע אבי
בקושי יכול לעמוד בקצב הביקוש. עוגות פרג, גלילות תפוחי עץ
ועוגות שקדים נחטפות כמו לחמניות. אימי עוזרת לאבי בהתאם
להנחיותיו, ותפקידי להוסיף לקישוט שעל גבי עוגות לימי הולדת את
שמו של בעל השמחה. סוף-סוף אנחנו מתחילים להרוויח טוב, ולחיות
בהתאם. קונים לי מפוחית-פה ומלודיקה (מין אורגן קטן, שצריך
לנשוף בו כדי להשמיע צליל), וזוג אופני מבוגרים יד-שניה.
אפילו המקרר שפועל על קרח מסיים את תפקידו, ומפנה מקומו למקרר
"אמקור" חדש, שעובד על חשמל.

העיר מתפתחת בקצב ייצור העוגות. מתחילים לבנות שכונות חדשות
לזוגות צעירים ולעולים חדשים (העירייה נותנת לשכונות שמות
"מקוריים": שיכון א', שיכון ב', שיכון ג' וכו'). מקימים
בית-קולנוע חדש וגדול, ואפילו בעל גג. "קולנוע-קרן" שמו, ויש
בו אפילו הצגה יומית. יש לו במה להצגות ומסך ענק, שנפתח ונסגר
כשמישהו מושך בחבל. כדי להגיע לקולנוע מהעיר ברגל (לחסוך את
מחיר כרטיס האוטובוס), יש דרך קיצור שעוברת דרך בית קברות ערבי
ישן.
אפילו הרחוב שלנו זוכה לחוש את הקדמה. יום אחד סוללים בו כביש
אספלט אמיתי. כמובן שמדרכה עושים רק בקרבת הרחוב הראשי, ואצלנו
משאירים רק אבני שפה. איש לבוש חליפה בא לרחוב שלנו ומבטיח,
שבשנה הבאה יהיה תקציב, והמדרכה תגיע גם אלינו. "המשיח יגיע
קודם", אומר אבא של מישהו, והאיש עם החליפה לא מתווכח.
אולי גם הוא כמוני, לא מבין בדיוק מה זה משיח.



                                                  22

יום אחד, אני רואה את התימניה היפה הולכת לכיוון "הנגריה" לבד.
בלי ליווי של חיילים. היא מסתירה את הפנים שלה עם כף היד
מהשמש, כשכבר אין שמש. מקרוב יותר אני רואה שהיא מסתירה, שלא
יראו את הפרצוף החבול. המחשבה הראשונה שלי היא, שהיא נפלה
ודפקה את הפרצוף על האדמה, אבל אחרי שאני רואה ששני צדי הפרצוף
לא כל כך בסדר, אני מבין שזה כנראה ממשהו אחר. לא עלה בדעתי
שמישהו יכול להרביץ לבחורה כל כך יפה.



                                                  23

חופרים תעלות ומניחים בהן צנרת ביוב, ומי שיכול לשלם אגרה, גם
מחובר אליה. חידושים נוספים נותנים באמת תחושה, שהולכת וקמה
עיר של ממש. מוקמת תחבורה ציבורית של אוטובוסים מטעם העירייה.
אמנם המושבים באוטובוסים לא מרופדים, אבל מקומות עמידה יש
בשפע, ומחיר הנסיעה זול במיוחד. רכבת-ישראל מקימה תחנה בפאתי
העיר, ואפשר לנסוע ברכבת לתל-אביב.
נבנות שתי בריכות שחיה. הקטנה לתלמידי בתי הספר (ללמוד שחיה),
והגדולה לכלל תושבי העיר. "בית-העם" נפתח לפעילות תרבותית
מגוונת, ואפילו מוקם אצטדיון כדור-רגל.
מספר התושבים גדל בהתמדה, ובית חולים "הדסה" כבר לא מצליח
לתפקד. משום שאין מקום להרחיבו, נבנה בית-החולים החדש,
בית-חולים "סורוקה". הכל משתנה בקצב מהיר, רק המזל שלנו ממשיך
להתל. המקרר המסחרי שלנו מפסיק לפעול, ואבי מנסה לבדוק בעצמו
את מהות הבעיה. מעצמת ההתחשמלות הוא מוטח אל הקיר ומאבד הכרתו.
האשפוז ממושך ואני מרגיש שמסתירים ממני את האמת. מלחשושים
שמגיעים לאוזני, אני מסיק שמכת החשמל פגעה במוחו, ועולה בי
החשש שהוא בבית-משוגעים. חששי מקבל חיזוקים, ככל שאימי ואחותי
ממציאות תירוצים משונים מדוע איני יכול לבקרו.
גם אצל דודי ואשתו (העולים החדשים) יש בעיות. הם לא מתאקלמים,
לא מבחינת השפה ולא מבחינת הפרנסה. כשאשתו גם מתה פתאום, הוא
נשבר, אורז את מטלטליו ושב להונגריה.



                                                  24

מקץ תקופה ארוכה אבי שב הביתה, ואני לא רואה עליו שום סימני
מחלה. כמובן שאני לא שואל היכן אושפז. אני מסתפק בשמחה לראותו
בריא. בעל מקצוע בא לבדוק את המקרר, ומסתבר שמכרו לנו גרוטאה.
אין אפשרות להפעיל את הקונדיטוריה ללא מקרר תקין, אז כל נדחה.
אימי עוסקת במלאכת הגיהוץ, וההכנסות מספיקות למחיה בלבד. כדי
שמצב הרוח יהיה ממש מדוכדך, הברך הימנית של אבי מתחילה לכאוב.
לפעמים הוא ממש לא יכול לדרוך על הרגל, למרות שהוא כל הזמן
חובש אותה.

ריב פורץ בין הורי, (דבר בהחלט יוצא דופן) ואני מצליח לקלוט
שיש לאבי אחות עשירה במכסיקו (חשבתי שכל משפחתו נספתה בשואה).
אימי לוחצת עליו שיבקש עזרה מאחותו. אבי מתנגד, ואני ממשיך
לשמוע פרטים חדשים תוך כדי ניסיונות השכנוע. אני שומע שאבי יצא
את הונגריה בתום המלחמה, לאחר שנתן לאחותו שלושה קילו זהב. היא
והזהב בחרו להגר למכסיקו, ואבי, שעדיין לא החליט על כיוון,
נשאר באירופה עם רכוש יקר בדמות כינור "סטרדיווריוס" (אמרתי
שיש לאבי עוד סיפור, אז הנה הוא).
מסתבר, שבמהלך מלחמת העולם, אבי ממיר חלק מרכושו לזהב וחלק
לכינור יקר-ערך. באחת מנסיעותיו ברכבת, שעוצרת בכל תחנה, הוא
מניח את הכינור הארוז על מדף אחסון החפצים, יחד עם מזוודתו.
הנסיעה ארוכה, איטית ומייגעת, ואבי נרדם. כשהוא מתעורר הכינור
כבר איננו, וכך כל חייו רודף אותו התסכול, שייתכן שהגנב כלל לא
ידע איזה אוצר נפל בחלקו, וייתכן שהוא סתם מנגן בו להנאתו...

בסופו של דבר אבי נעתר לתחינות, ושולח מכתב בקשת עזרה לאחותו.
לאחר כחודשיים מגיעה "העזרה", בדמות שק בד לבן קטן, שעליו כל
מיני מדבקות ובולים צבעוניים. אימי פורמת את תפרי השק, ולנגד
עינינו נחשפים פולי-קפה ירוקים, בלתי קלויים. "בחיים שלי היא
לא תשמע ממני מילה", לוחש אבי בזעם (הוא אכן יקיים שבועתו עד
יום מותו). כעבור זמן אבין את המניע לזעמו. נודע לי, שאחרי
המלחמה נשארו רק שניהם בחיים, ממשפחה בת אחד-עשר אחים ואחיות.
השואה גבתה ממנו מחיר נוסף - אשה ובן. עד יום מותו, לא יספר לי
עליהם דבר, ואני לא העזתי לשאול.



                                                  25

אבי מקבל זכות "בפרוטקציה", להיות סוכן של מפעל הפיס. הוא קונה
כרטיסי הגרלה במחיר סיטונאי, ומוכר אותם ברחוב. הוא מציב כיסא
ושולחן ברחוב, ומוכר את האשליה לעוברים ושבים. בסוף השבוע יש
לו מנהג לקחת גם לעצמו כמה כרטיסים, למקרה שהמזל ישנה
כיוון...

לכרטיסי מפעל הפיס יש תוספת רצועה בעלת מעטה כפול ואטום,
למניעת אפשרות להציץ לתוכה. שם התוספת "זוטא". לאחר שקונה רוכש
כרטיס, יש לו רשות לפתוח את ה"זוטא" ולהציץ במספרים החסויים.
הפרס בהגרלת מספר הזוטא, מתחיל מפרס קטן של זכייה בקבלת כרטיס
נוסף בחינם, ומגיע עד פרס מכובד של חמש משכורות חודשיות. על פי
רוב פתיחת הזוטא מעלה על פני המהמר פנים חמוצות, ולעתים רחוקות
חיוך קטן בזוית הפה. בינתיים אף אחד עוד לא זכה אצל אבי בפרס
גדול. לי נראה שמפעל הפיס מרמה את מעוטי היכולת שזקוקים לנס
לשיפור מצבם.

מכל מגוון העדות ברחובנו, גרים גם זוג ממוצא צרפתי, שאין להם
ילדים, למרות שהם חיים ביחד כבר זמן רב. אני יודע, שהאשה הייתה
אישיות חשובה במחתרת הצרפתית, ואף זכתה לקבל עיטור גבורה על
כך. בעלה, עצמאי בעל חברה לעבודות עפר (טרקטורים, משאיות
וכו'), עושה טעות איומה, ובערב אחד של חולשת הדעת, מפסיד במשחק
קלפים את כל רכושו. כמוצא אחרון מהמצב, הוא ואשתו הופכים במו
ידיהם את ביתם למקום מופלא. צמחיה מטופחת מקשטת מחיצות אבן.
פסלים, שולחנות וכסאות קטנים ועגולים מוצבים בכל פינה אפשרית,
והרבה תאורה צבעונית עמומה משרה אוירת מסתורין. צלילי מוזיקה
חרישית הבוקעת מרמקולים פזורים מוסיפים נופח משלהם. המבוגרים
קוראים לזה "אווירה אינטימית ורומנטית". ביתם הופך למועדון
הלילה הראשון של העיר, ושמו "ההזדמנות-האחרונה", רמז למה שעלול
לקרות במידה שהעסק לא יצלח. כעבור פחות מחודש, נמצא בעל-הבית
תלוי ללא רוח חיים (לימים העיר תשגשג ויהיו בה מועדוני לילה
משובחים).

חשש ממלא את לבי לעצם המחשבה, שזה מה שעלול לקרות לאנשים
במצוקה כלכלית, והרי מצבנו אולי אפילו פחות טוב...

אני עדיין לא אוהב את המורים בבית הספר. הם ממש יודעים לשעמם.
לרוב המורים והמורות יש קול מעצבן, והם מדברים לאט, כמו אל
מפגרים. רק המורים לחשבון ולטבע מצליחים למשוך את תשומת לבי.
שנאתי לשעורי-הבית מתפתחת, בעיקר משום שהם גוזלים ממני את
השעות הכי מעניינות בחיים, שהן שעות המשחק עם ילדי השכונה. אני
לא מבין מדוע צריך ללמוד בבית, את מה שכבר הבנתי בכיתה.
המורה לאנגלית עושה איתי הסכם ג'נטלמני. כשהוא נכנס לכיתה אני
יוצא. מה שהכי מוצא חן בעיני בהסדר, זה שההורים שלי לא יודעים
על קיומו.



                                                  26

בר-המצווה שלי מתקרב, וכדי לרצות את הורי אני הולך ללמוד
להתפלל אצל רב. חודש לפני המועד, הרב פוקד עלי ללכת להתפלל כל
בוקר בבית הכנסת. בית הכנסת מלא אנשים, אבל חוץ משלושה זקנים,
אף אחד לא מתפלל שם באמת. כולם עסוקים בבירור מי מוכר מה, למה
ובכמה, ומי מתחתן עם מי, למה "וכמה". מדי פעם הדיונים נפסקים
למלמל משהו לא ברור, ולסיים ב"אמן". אם לא שמים לב, הם באמת
נראים כמתפללים. אני בטוח שלא אהיה דתי.



                                                  27

אני הראשון להתייצב ברחוב אחר הצהרים. איני רוצה חלילה להפסיד
אף לא משחק אחד. הרצון לשהות בחוץ מתחזק, ככל שהעירייה מקדמת
את טיפוח הגן-הציבורי השכונתי. זה לא סתם גן-ציבורי. זה גן עם
המון צמחים, פרחים, עצים, מדשאות רחבות ידיים, ובמרכז הגן
בריכת דגי-זהב. בפינת הגן קיוסק עם מכונת גזוז ושאר
דברי-מתיקה.
גננים מהעירייה מטפחים במרץ את הגן, והוא צומח לתפארת, מלבד
תקלות בלתי צפויות מראש. דגי הזהב מתים, ואת מקומם תופסים
ראשנים וצפרדעים, ורצפת הבריכה נעשית ירקרקה וחלקלקה. לפעמים
יש צורך להציל ילד שמחליק לתוכה, ולרוב הוא לא יודע לשחות...
בלילה, ספסלי הגן מושכים אליהם מעשני חשיש, וסבך הצמחייה נותן
מחסה אידיאלי לפעילויות מין, שבשרידיהן (קונדומים) אנחנו
נתקלים במשחקי המחבואים.
רק שני דברים יותר חשובים מהגן, קולנוע ורדיו. אסור להפסיד
ברדיו את מצעד הפזמונים ואסור להפסיד תסכית. התסכיתים עם
האפקטים הקוליים מרתקים אותי, כאילו שאני רואה סרט.

אני כבר רוכב על האופניים, למרות שלפדלים אני מגיע רק עם קצות
האצבעות. האופניים מאפשרים לי להגיע לכל קצוות העיר. כך אני
מגלה את הבאר העתיקה, בצדו הדרומי של הרחוב הראשי. הבאר לא
מתפקדת, אבל אפשר לראות, שהשאיבה התבצעה בה על-ידי גלגל עץ
גדול, בעל מנגנון עשוי חבלים וקערות. לפי המראה העתיק של
מנגנון השאיבה, ניתן להבין, שיצא מכלל פעולה לפני שנים רבות.
הילדים משוכנעים, שהבאר הייתה אחת מבארותיו של אברהם אבינו. יש
עוד כמה בארות בתוך העיר, חלקן אטומות, ואחת נמצאת ממש בתוך
חדר של אחד הבתים.
(גם לאחר שנים, איני מבין מדוע לא הופכים את הבארות הללו למקום
עליה לרגל. משונה כיצד מוותרים בקלות כזאת על הפוטנציאל
התיירותי. אם הדבר היה תלוי בי, הייתי מוצא את הבור עליו ישב
אברהם אבינו לחרבן, בשעה שקרא בעיתון על המצב הכלכלי הגרוע).

אני מזכיר את עניין החרבון, ונזכר בהקמת בית החרושת לאסלות
ולכיורים "חרסה", מפעל כימי "מכתשים" ומשאיות של
"מפעלי-תובלה". אומרים שעוד מעט תהיה גם רכבת שתמשיך עד אילת.
סיפורי סבתא.



                                                  28

שתי אכזבות נוחתות עלי, בזו אחר זו. הראשונה, מתנה שאני מקבל
מגיסי. המתנה עגולה, עטופה בנייר חום, ואין בלבי ספק שזה
כדור-רגל אמיתי חדש, שמעולם לא היה לי. כדור שאוכל לשחק בו מתי
שיתחשק, בלי להזדקק לטוב-לבם של ילדים אחרים. אני מסיר את
העטיפה, ומתגלה גלובוס של כדור הארץ. המתנה מרהיבה, אבל בניגוד
גמור לציפיותיי.
האכזבה השניה שונה לחלוטין.
רווק שנמצא בארץ ללא קרובי משפחה, ועובד כטרקטוריסט השייך
לעירייה, הופך להיות אצלנו בן בית. הוא משתמש בשרותי הכביסה
והגיהוץ של אימי, ולעתים גם אוכל אצלנו ארוחות צהרים, במחיר
סמלי.
אני ממש מעריץ את האיש הזה. הוא מאפשר לי לנהוג בטרקטור. לא
ממש לנהוג לבד, אלא לשלוט בהגה, בעוד הוא מטפל בדוושות
ובהילוכים. הוא מספר לי שלפני הגיעו ארצה, עבד כימאי. ובתור
שכזה ראה ארצות רבות, והוא יודע לדבר באופן שוטף בארבע-עשרה
שפות.
יום אחד, הוא מבקש מהורי רשות לאפסן בחצרנו אופנוע מרוצים. כך
נודע לי, שהוא היה גם אופנוען מרוצים בחו"ל. אני מנצל את
ההזדמנות, וכשהורי יוצאים מהבית, אני ממהר ומסיר את הברזנט
המכסה את האופנוע, מטפס עליו, ומפנטז שאני דוהר עליו בשיא
המהירות.

פעולות חשבון חדשות שמלמדים בכיתה לא נכנסות לי לראש ואימי
מבקשת מהטרקטוריסט לתת לי שעורים פרטיים. הוא מסכים מיד, ומציע
שנעשה זאת בביתו, מפני ששם יש יותר מקום.
כשאני מגיע לדירתו בפעם הראשונה, הוא מציע לי הסכם מפתיע.
"אני אלמד אותך חשבון, ואתה תלמד אותי עברית."
"אבל אתה יודע עברית מצוין!" אני אומר, וחושב שהוא מתלוצץ.
"אני יודע לדבר המון שפות, אבל לקרוא ולכתוב אני יודע רק
ספרדית ואנגלית. בעברית אני מכיר רק חלק מהאותיות."
אני מאד מופתע, אבל לפי מראה פניו, אני מאמין, שהוא באמת לא
יודע.
"בטח", אני מסכים מיד. "אף אחד גם לא ידע", אני אומר, כי אני
מרגיש, שהוא קצת מתבייש בזה.

תוך כדי מפגשי הלימודים בדירתו, אני מבחין בשני ארגזים גדולים,
מסוג הארגזים שרואים בסרטים, שמכילים אוצרות נוצצים של שודדי
ים. שני הארגזים בעלי מכסה קמור. הארגזים מחוזקים בפסי מתכת
ומסמרות, ונעולים במנעולים גדולים.
יום אחד אני אוזר אומץ.
"מה יש בארגזים האלה?"
"אם תבטיח לא לגלות לאף אחד, אגלה לך." כמובן שאני מבטיח.

מעל שרשרת שלצווארו הוא מסיר זוג מפתחות, ופותח את הארגז הגדול
יותר. הארגז מלא אלבומים.
"בולים", הוא מסביר.

אני נדהם לראות כיצד הוא שומר על הבולים. הזכוכית המגדלת,
הפינצטות, אור הנורה המיוחדת, הקפדנות והזהירות. הוא מרשה לי
להסתכל בלי לגעת, ומסביר איזו בחינה דקדקנית עובר כל בול,
לקביעת תקינותו, ומראה לי דוגמה של מחירון המדרג את הבולים על
פי ערכם.
זאת היא אכזבתי השניה. בכל חמש השנים שחלפו, אספתי והקדשתי זמן
אבוד לבולים חסרי ערך. אני מבין שתחביב או מקצוע, יש ללמוד
באופן יסודי ולהקפיד על כל פרט, אחרת מבזבזים זמן, אנרגיה
ולפעמים גם כסף. זה הזמן שאני צריך להחליט האם להמשיך או
להפסיק לצייר.

יש להורי חבר צייר. הוא נכה ברגליו ומתקשה מאד בהליכה. כדי
להתפרנס הוא מצייר גם ציורים פשוטים, שלוקח דקות ספורות
לציירן, אבל הוא מצייר גם ציורי שמן נהדרים, לאנשים שיכולים
ומוכנים לשלם בעבורם תמורה מלאה. חוץ מקצבת הנכות, זה עיסוקו
היחיד, והוא מתפרנס מכך.
אני מתחיל ללמוד אצלו פעמיים בשבוע, ומקבל גם שעורי-בית. אלה
שעורי הבית היחידים שאני שמח לעשות.

אני מפסיק ללמוד אצלו אחרי שנה, מפני שהוא עסוק מדי, ולא מקדיש
לי תשומת לב מלאה.
באחד הימים כשבאר-שבע כבר תהיה עיר גדולה, ויבנו היכל עירייה
חדש, יזמין אצלו ראש העיר ארבעה ציורי שמן ענקיים (כל אחד
כשישה עשר מטרים רבועים), שיתארו את תולדות באר-שבע מאז ימי
אברהם אבינו ועד עכשיו. מיליון לירות הוא אמור לקבל תמורת
העבודה הגדולה, שתימשך שנה רצופה.
עד שהוא מסיים לצייר את ארבעת הציורים, מתקיימות בחירות חדשות,
ואת ראשות העיר מאיישים בעלי שררה חדשים. לרוע מזלו של הצייר,
ראש העיר החדש אינו חפץ לקיים את הבטחות קודמו. לצייר לא היה
חוזה בכתב עם ראש העיר הקודם, משום שהיה ביניהם קשר של אמון,
אבל כאמור את ראש העיר החדש זה לא מעניין.
ברוב זעמו, הצייר מוכן להפטר מארבעת הציורים הענקיים בעבור אלף
לירות לציור, בעיקר משום שבבית המלאכה שלו, אין מספיק מקום
לאחסן ארבעה ציורים כאלה.
אספן ירושלמי ממולח קופץ על המציאה.

שנה לאחר מכן פונים אל הצייר מעיריית באר-שבע, ומתחרטים על
החלטתם הקודמת. הם מוכנים לדון מחדש ברכישת ארבעת הציורים.
הצייר שולח אותם אל האספן הירושלמי, וזה שולח אותם כלעומת
שבאו. הירושלמי לא מוכן להיפרד מהציורים, בעד שום הון שבעולם.

(העירייה תתפשר בסוף, ותזמין מהצייר תבליט לעיטור קיר הכניסה
לעירייה. התבליט אינו מתקרב לרמתם וליופיים של ארבעת הציורים,
וכמדומני שהוא מקשט את הכניסה לבניין העירייה עד היום. כמובן
שמיליון לירות הוא רואה רק בחלום).



                                                  29

אבי הבטיח שיום אחד ניסע ברכבת, ואכן היום הנכסף מגיע. מצטרף
אלינו חבר שלי (שהיה איתי בארוע השיניים במצפה-רמון), ואנחנו
נוסעים לראות את "קרקס-מדראנו", שמגיע בפעם הראשונה לתל-אביב.
בתל-אביב, הרכבת ממש נכנסת בין הבניינים, לתוך מרכז העיר.
תל-אביב שונה ממה שתיארתי בדמיוני. רעש והמולה, עשן-מכוניות
מחניק ולחות בלתי נסבלת, שגורמת לבגדים להידבק לגוף. איני מבין
איך אנשים חיים בעיר הזאת, כשיש מקום נעים כמו באר-שבע.
נכון. אני יודע שיש להם גם ים, אבל אין לנו זמן להגיע אליו.
הכרות עם הים אעשה רק שנה יותר מאוחר, כשמבית-הספר יסיעו אותנו
לחוף הים של אשקלון. שם אני מבין שאם חסר משהו לבאר-שבע, זה
באמת ים. אבל אם יהיה ים, תהיה גם לחות... וזיעה...
מסתבר, שיש אנשים, שלא מוכנים להחליף את מזג האוויר היבש בעד
שום הון שבעולם, ומעדיפים מדי פעם לנסוע שעתיים עד תל-אביב,
כדי ללכת לתיאטרון או למוזיאון.

גם אני עובר תקופה קשה. לא ברמה שאני צריך לחשוב על התאבדות,
אבל בהחלט תקופה קשה. הנהלת בית הספר מחליטה להעניש אותי,
ובתעודת הגמר של כיתה ז' נכתב: התלמיד לא מכין שעורים ואינו
עומד ברמת הלימודים הנדרשת, ולכן יישאר שנה נוספת בכיתה ז'. לא
ממש אכפת לי. חשוב לי יותר, שהחופש הגדול הגיע, ויש גם הפתעה.
אבי מצא עבודה של טבח ראשי בבית מלון באשקלון, ואני אהיה איתו
כל החופש. המלון על-יד הים!!!

אני מוכה הלם כשמתחילה שנת הלימודים החדשה, ו"חברי הטובים"
מהכיתה הקודמת מתעלמים ממני כאילו חליתי בצרעת. רק אתמול היינו
החברים הכי טובים, ופתאום כלום. אין ספק, שאני לומד משהו מאד
חשוב על טבע האדם. אני לומד שהמושג "חברים" מאד נזיל.
באר שבע מתפתחת ועם הזמן נפתחים בתי קולנוע חדשים. המודרני
והמפואר ביותר הוא קולנוע אורות. מבחוץ תופס את העין הגג
המיוחד. גג עשוי משולשים חדים המופנים אל השמים.
בפנים השיפוע הכי תלול בעולם. אפילו אם ישב לפניך ענק בגובה של
יותר משני מטר, הוא לא יצליח להסתיר את המסך. הכיסאות הם לא
כיסאות. אלה כורסאות מרופדות. עקב השיפוע התלול במעבר שבין
המושבים, התקינו במקום מדרגות שטיח מיוחד שמונע החלקה. ממש אין
צורך במדרגות. המסך שעשוי משי מנצנץ נפתח באופן אוטומטי. והסרט
הראשון, עד כמה שזכור לי, היה "הגשר על הנהר קוואי". הצלחה
אדירה לקולנוע החדש. רק מה? השטיח החדשני מאבד את ייחודו,
והופך לחלקלק כמו דג חסר קשקשים. מי שנכנס לקולנוע ולא מודע
למצב, מגיע בגליץ' אחד מהשורה השלושים עד לשורה הראשונה, ושם
נשמע הבום של ההתנגשות בקיר המסך. כשזה קורה לבחורה עם שמלה,
כשהאורות עוד דולקים, כבר לא צריך סרט. ראינו את הכל...

יחד איתי נשארות שנה נוספת בכתה ז' עוד שתי תלמידות. שתיהן היו
תלמידות ביישניות ושקטות, ובשנה הקודמת בקושי שמתי לב אליהן.
בכיתה החדשה, אני מתחבר בקלות כמעט עם כולם, ואחת מהתלמידות
שנשארו כיתה מושכת מאד את תשומת לבי. יותר נכון, איני מסיר
ממנה את עיני. שמה רחל. בטיול השנתי יספרו לי החברים שישנו
לידי בשקי השינה, שבאמצע הלילה ניגשה אלי רחל, ונישקה אותי על
הלחי.
מאותו היום היא תהיה אהובת נעורי.



                                                  30

החבר הכי טוב שאני מכיר מבין הבנים הוא יעקב. מוזר איזה קשר
טוב נוצר בין התלמיד המצטיין של הכיתה החדשה, והתלמיד החדש
שנשאר כיתה. עוד הבדל. הוריו עשירים והורי עניים.

(בעתיד שנינו נתגייס באותו היום, ניסע לבקו"ם באותו אוטובוס,
נעשה יחד טירונות, וגם קורס בחיל קשר. הגורל מפריד בינינו,
כשהוא נפצע פצעי מוות, בעליה על מוקש בבקעה. לא ראיתיו פצוע,
ולכן הוא נשאר בדמיוני כפי שהכרתיו. פעמים רבות חשבתי לעצמי,
מה היה קורה איתו אילו נשאר בחיים? עם מי היה מתחתן? כמה ילדים
היו לו? בית הקברות בבאר-שבע יתמלא בצעירים כמותו. כמה חבל).

אני מסיים בזאת את תמצות תקופת בית-הספר היסודי, ועובר ישר
לבית הספר התיכון.



                                                  31

אני נרשם יחד עם כולם למגמה הריאלית, שנחשבת ליוקרתית. במשך
השליש הראשון של השנה, אני שומע את המורים ולא מבין כלום, אולי
מפני שכל מחשבותיי מופנות לרחל. בסוף השליש אני מפסיק ללמוד
ונשאר בבית. החלטתי שבזאת תם פרק הלימודים המעצבנים בחיי,
ומבטיח לעצמי שמכאן והלאה אעשה מאמצים להיות צייר.



                                                  32

אימי מפצירה באבי, להגיש תביעת פיצויים מגרמניה, חרף התנגדותו
העקרונית. הוא לא מוכן לפרוט את חיי אשתו ובנו שנספו בשואה,
לכסף. רבים בארץ, שמגיעים להם פיצויים מהגרמנים, חושבים כמוהו
ומסרבים לקבלם. בסופו של דבר הוא נכנע להפצרותיה של אימי, אולי
משום מצבנו הכלכלי הרעוע ואולי משום הקושי להתמודד מול האנרגיה
הרבה שהיא משקיעה במלאכת השכנוע. אני לא זוכר בדיוק כמה כסף
קיבלנו מהגרמנים, אבל אחרי שמכרנו את הבית, הצטבר לנו מספיק
כסף לרכוש מסעדה גדולה ובית בן חמישה חדרים. חמישה חדרים למי
שהורגל לחדר אחד, זה להכנס למבוך. הרבה דברים משתנים עם בוא
הכסף. מלבד סכום כסף גדול, חד פעמי, אבי מקבל גם רנטה חודשית
קבועה. משהו בסדר גודל של רבע משכורת חודשית ממוצעת.
"קנינו עסק בראש-פינה ואנחנו עוברים לשם", כך מבשרת לי אימי
יום אחד לפני המעבר. הם עשו את העסקה עם דוברי הונגרית, כך שלא
הזדקקו לי כמתורגמן.
אני מתקשה להאמין, שביתנו החדש עומד בצומת הכבישים, טבריה -
ראש פינה - צפת, שנמצא בצפון הארץ. ממש בגליל. הורי תכננו הכל,
בלי לשתף אותי בתוכניות. פה ושם שמעתי מילים שרמזו על שינוי
צפוי, אבל התברר שהשינוי היה גדול בהרבה ממה שתארתי לעצמי.
הנסיעה הראשונה שלי מבאר-שבע לראש-פינה מיוחדת במינה. הורי
יושבים ליד נהג המשאית בתא הקבינה, ואני יושב בארגז מאחור, על
גבי כל הרהיטים ושאר מטלטלנו. נוף ארצנו חולף ומתרחק ממני
מאחור. ככל שהמשאית מתקדמת בדרכה לצפון הארץ, כך גם מתרחקת
ממני החתולה שלי, שסרבה בתוקף אלים לעלות על המשאית והעדיפה
להשאר בעיר הולדתה. כמו החתולה, גם אני חשבתי עד אותו הרגע,
שבאר-שבע היא היא מרכז העולם, והמקום היחיד המשמש למגורים. כל
שאר הערים והארצות היו בתודעתי מקומות לטיולים.
לאחר הרכישה הגדולה, עוד נותר מספיק כסף לשיפוצים, קניית ציוד
לבישול, אפיה וקירור. את מפות השולחן והוילונות מתעקשת אימי
להכין בעצמה. אני קונה חומרים, ומצייר שלט ענק: "קפה-הירדן".
השלט נתלה מעל הכניסה למסעדה.

מצד אחד, צר לי שעזבנו את באר-שבע ואת כל החברים. אני מתגעגע
אל רחל, יעקב, שושנה ואחרים, ולהבדיל גם אל החתולה "כושית".
מצד שני, אני סקרן להכיר את המקום החדש, ולחיות במצב כלכלי
משופר. אני שמח על האפשרות לעבוד יחד עם הורי ולא אצל מעסיק
זר. הורי זקוקים לעברית שלי יותר מתמיד, ואני מספיק בוגר כדי
לטפל בספקים, בבנקים ובמס ההכנסה. הורי סומכים עלי (למרות
שנשארתי כיתה), ונותנים לי יד חופשית לנהל את הדברים כהבנתי.

שש שעות אורכת הנסיעה המתישה.

הכל באמת כמו שתארו הורי. מסעדה ענקית ובית פרטי גדול צמוד
אליה. מעבר סודי מחבר בין הבית למסעדה. מאחורי הבית יש שטח
אדמה מגודר, שנטועים בו שמונה-עשר עצי תפוח.
המיקום של המסעדה מצוין, אבל בעליו הקודמים לא ידע לנצל את
הפוטנציאל הטמון בו. הנוף שונה מאד מזה שהכרתי. מחזית הבית
נשקף הר גבוה, כביש מטפס עליו בינות לגגות רעפים אדמדמים של
בתי המושבה. הם נראים כפרחים.

כל בית מוקף עצי פרי, ויש תושבים שמגדלים אווזים, כבשים ושאר
בעלי חיים המניבים כסף. ממש מעבר לכביש, שבחזית המסעדה, מטע
נהדר של עצי זית עבותים.
אם באר שבע הייתה עבורי מרכז העולם, הרי שבשלב זה, ראש פינה
היא כמעט סוף העולם.
חוץ מהעזרה בעברית, אני לומד גם לבשל, לתפעל את מכונת האספרסו
להכנת קפה וגם לתפקד כמלצר. לטפל בענייני הקופה זה משחק
ילדים.
אם כבר הזכרתי קופה, אז אני באמת חי עכשיו בעולם אחר, לפחות
מההיבט הכלכלי. דמי כיס היו לי גם קודם, אבל עכשיו כל ערב מונח
לפני הפדיון היומי, ואני לוקח לעצמי כמה שאני צריך (אני משאיר
בקופה פתק בכתב ידי ורושם בו את הסכום שלקחתי). אני לא צריך
ללכת יותר בלבוש ישן, ותמיד יש לי בכיס יותר כסף ממה שאני
צריך.
אימי מבשלת, ואבי עוסק באפיית העוגות. המכשירים החשמליים
הופכים את העבודה להרבה יותר קלה. הרווחיות של עוגות תפוחי העץ
עצומה, מפני שאת תפוחי העץ אנו קוטפים ישר מהעצים. העצים
מניבים כמות עצומה של תפוחים, והתמחותו של אבי בשימור מזון באה
לידי ביטוי. הוא מלמדני לייבש פרוסות תפוחי עץ, כדי להשתמש בהם
שלא בעונתם.
עד מהרה אנחנו מבינים, שהראש-פינאים מפריעים לעסק. יש להם אוצר
מילים מאד מצומצם: "תביא בקבוק טמפו ושקית בוטנים". הנימוס גם
לא מי יודע מה: הם חושבים, שבעבור פרוטותיהם, מותר להם לשרוץ
אצלנו שעות. התנהגותם קולנית ותיירים שלא רגילים לקולניות
הלוונטינית, מראים סימני סלידה. כדי להיפטר מהטרדנים המקומיים,
אנחנו מעלים מחירים באופן קיצוני.

הצלחנו.
המקומיים מדירים רגליהם עקב המחירים הגבוהים, והתיירים משלמים
כאילו לא קרה כלום. אז מה רע להרוויח כפול?

אני מצליח להתגבר גם על מכשול קשה. נהגי אוטובוסי-התיירים
מבקשים לאכול חומוס עם טחינה. לנו אין מושג בהכנת מאכלים
מזרחיים. אנחנו קונים קופסאות שימורים של חומוס מוכן, ומגישים
את תוכן הקופסאות בצלחות פורצלן לבנות, כמו במסעדות האחרות.
הבעיה, שכולם מרגישים מיד בטעם הלוואי של החומרים המשמרים,
מעוותים פרצופיהם הבלתי מרוצים, וחלקם אף כועסים כי ניסינו
להוליכם שולל.
כאן תושייתי נכנסת לפעולה. אני מוסיף לחומוס המשומר מעט חלב,
מעט לימון, וכל מיני תבלינים במינונים שונים. אחרי שבוע של
ניסיונות, אני מצליח להכין מנה בעלת טעם לא רע.
אחד הנהגים הלא קבועים נבחר להיות הקורבן לניסוי.
"חומוס כזה טעים מתוצרת-בית עוד לא אכלתי בשום מקום", ככה הוא
אומר, והחומוס שלנו הופך לשם דבר, עד שאפילו נהגי משאיות
עוצרים אצלנו, למרות המחיר.
אחרי הצלחה כזאת עם החומוס, אבי ואני ממציאים את הצ'יפס הדק
והמלוח, ששומר על טריותו בשקית ניילון אטומה. אלה הימים בהם
אני לומד, כמה קל להרוויח כסף בענף המסעדנות. אין שום קשר בין
מחיר עלות תפוחי האדמה למחיר הצ'יפס, והלקוח בכלל לא חש עשוק.
מסתבר שהעבודה במסעדה לא קלה. רוב העבודה נעשית תוך עמידה על
הרגליים במשך שעות ארוכות. באחד הערבים, בגמר ניהול החשבונות
היומיים, אבי פונה אלי:
"תשמע מיקי. אני יודע איך ההרגשה לעבוד ולהרוויח כסף, אבל
בשביל העתיד שלך, מוטב בכל זאת שתלמד מקצוע יותר מתקדם. יש
עבודות הרבה יותר קלות והרבה יותר רווחיות מאשר לשרת אנשים
רעבים."
"אני אבדוק", אני מבטיח. ובאמת מתכוון לבדוק את האפשרות של
בית-ספר מקצועי. הרי עם העיוני כבר יש לי ניסיון...

במישור החברתי אני רוכש לי ידידים חדשים.
בראש פינה כולם מכירים את כולם, וכולם יודעים הכל על כולם.
העיסוק ברכילות הוא חלק בלתי נפרד מההוויה המקומית. המידע מי
אנחנו ומאיפה באנו הוא נחלת כולם, כך שאיני צריך להציג עצמי
בפני צעירי המושבה. בהתחלה אני זוכה לעוינות, משום שהם לא
אוהבים את יוקר המחירים במסעדה, שבעצם גזלה מהם מקום בילוי
מקומי.
זה באמת נכון שאין במושבה הרבה מקומות בילוי, ובאמצע ימי השבוע
אני מסתפק במשחקי טניס-שולחן במועדון ובקולנוע המקומי שמקרין
רק סרטים ישנים. בסופי השבוע אני יכול לבחור בין קפיצה
לחצור-הגלילית או לצפת. בשבתות הקיציות אפשר גם לרדת עם טרמפ
לטבריה, להשתכשך בכנרת ולפעמים גם לדוג.



                                                  33

אני כבר בן שש-עשרה, ולתפוס זיון מתחילה להיות "המשימה".
השמועה אומרת, שיש אחת בחצור "שנותנת", וצריך רק להזמין אותה
לסרט ולמנה פלאפל. הבעיה היחידה היא לתפוס אותה פנויה...

לקראת תחילת שנת הלימודים, אני נרשם ומתקבל לבית ספר מקצועי
"עמל". אני חוזר למסגרת של מדי התכלת האחידים ולסמל בית-הספר,
הנעוץ עם סיכת בטחון על הצד השמאלי של חזית החולצה (אחד
התלמידים נועץ את סיכת הביטחון של הסמל, לא רק דרך חולצתו, אלא
גם דרך עור חזהו. הוא זועק מכאבים, אבל אנחנו מתקשים לעזור לו,
כי קשה לפתוח את סיכת הביטחון תוך כדי צחוק מטורף. מוזר, עד
כמה אסונו של אחר, יכול להצחיק).

יום הלימודים בשנה הראשונה מתחלק לשניים. חצי יום לימודים
מתמקד בתאוריה, והחצי השני בעבודה מעשית. בשנה הראשונה אין
עדיין חלוקה למגמות, ולומדים את כל המקצועות.
בעבודה המעשית, עושים עבודות מסגרות פשוטות, כגון יצור של
פטיש, אזמל, והרבה עבודת שיוף. החורף יורד על הגליל, וצפת
הופכת מיד למושלגת. השלג הראשון (שלי) ממש חגיגה, אבל במהרה
מתחוור לי הסבל הכרוך במגע אצבעות חשופות עם מתכת קרה (לא נוח
לעבוד עם כפפות).
האצבעות מתנפחות ומאדימות כנקניקיות "גוליבר". בהתחלה זה
מפחיד, אחר כך כואב, ולבסוף מגרד באופן מטריף. אף אחד לא הכין
אותי לחורף הצפתי. הוא מגיע, ולי אין נעליים מתאימות. משמעות
הדבר, שגם אצבעות רגליי מצטרפות לסבל. החורף המקפיא מביאני אל
סף נטישת הלימודים. אני מחזיק מעמד, רק כדי לא לאכזב את הורי
פעם נוספת.

הלימודים בצפת כרוכים בנסיעות באוטובוסים, בין צפת לראש פינה.
בקיץ, מעצורי האוטובוסים מתלהטים במורד עד כדי סכנת איבוד
בלמים, ובחורף, עיקולי הכביש החלקלק והראות הלקויה מסוכנים לא
פחות. לפעמים נוסעים ממש בתוך ענן, ויש תחושה שהנסיעה תסתיים
בתחתית התהום. הדרך להיחלץ מתחושת הפחד היא לשוחח, להתבדח ולא
לחשוב בכלל על הסכנה. זה טוב בתיאוריה. במציאות כולם שותקים,
שקועים בתוך עצמם, וברור שכולם מאוד מבוהלים. יש משהו לא מנחם
בשותפות גורל כזה.



                                                  34
                                                  יום חורף
קשה.

בסוף יום הלימודים, אני צועד את הדרך הארוכה מבית הספר לתחנת
האוטובוסים המרכזית. הלבוש החורפי שעלי, יחד עם הילקוט, יותר
כבדים ממשקל גופי. הקור עז, הגשם והרוח מצליפים בפני, אבל חם
לי ממאמץ ההליכה המהירה. אני ממהר לתפוס את האוטובוס האחרון
לראש-פינה, שיוצא מהתחנה בימי החורף מוקדם מהרגיל. בהתקרבי
לתחנה, אני רואה שכל הנוסעים הספיקו לעלות, והנהג מחליט לצאת
לדרך דקה-שתיים לפני הזמן. צידו האחורי של האוטובוס מתרחק
ממני, ולמרות רצוני להדביקו, הוא ממשיך ומתרחק . מראה מדכא.

מזלי משחק לי מהר מהצפוי, ואחרי כעשר דקות, מכונית פרטית נותנת
לי טרמפ. אני שמח שהנהג נוהג בזהירות, ומתחשב בתנאי מזג האויר
והכביש הקפוא. אחרי אחד מעיקולי הדרך הרבים, נגלה לעינינו
האוטובוס שברח לי. האוטובוס שוכב על צידו, בסמוך לכביש,
ונוסעיו ההמומים וזבי הדם מחלצים עצמם בהיסטריה מבעד לשמשות
המנופצות. הטרמפ שלי עוצר, ואני מוצא את עצמי מגיש עזרה
לנפגעים, שמח לעזור ושמח שלא אותי צריכים לחלץ.
מאז המקרה הזה, אני מסגל לעצמי הרגל מנוגד לאמרה "אסור לפספס
את הרכבת":
שיברחו האוטובוסים, כמה שהם רוצים!

בבוא החורף השני, נושא הקור מוכר לי, או לפחות כך נדמה לי.
השלג, שמתחיל לרדת בהרי הגליל, אינו עילה מוצדקת לויתור על
השתתפות במסיבת ריקודים בצפת, במיוחד כשאין בעיית תחבורה. יש
לי חבר, שאביו מפקד על משטרת ראש-פינה, והוא מארגן לנו טרמפ עם
אחת הניידות, שגם חוזרת לתחנת ראש-פינה בחצות. אם כך הדבר,
שנינו תמימי דעים, שמיותר להתלבש בביגוד חורפי כבד, שיסרבל
אותנו בכל הקשור לריקודים, או מזמוז מזדמן.

לרוע המזל, הטרמפ לוקח אותנו רק בכיוון אחד, ואנחנו מוצאים את
עצמנו בליל חורף מושלג, על פסגת הר כנען, ללא אמצעי תחבורה
שיסיענו הביתה. שנינו כאמור ללא "דובונים" וללא נעלי פרווה.
חברי מתקשר טלפונית לאביו בבקשת עזרה, אבל לאבא, השוטר הקשוח,
יש דעה מוצקה, ועצתו לבנו: "ידעת לעלות, תדע גם לרדת."
אין לנו הרבה ברירה, ואנחנו עומדים לצד הכביש, ממתינים לטרמפ
מושיע. הקור מקפיא עצמות, ואנחנו נמלטים ממנו בהתכרבלות בתוך
תחנת אוטובוס מבטון. הבעיה היא שמדי פעם מישהו חייב לצאת לראות
אם מתקרב אולי רכב.
רק אחרי שעתיים מגיע טנדר. המקום היחיד הפנוי נמצא על ספסלי
הארגז מאחור. הקור בנסיעה גרוע יותר מהקור בהמתנה, מפני שרוח
חודרת דרך כיסוי הברזנט.
אני מגיע הביתה חסר תחושה בכפות הרגליים, וכל גופי רועד. לאחר
החלפת בגדי הרטובים בפיג'מת פלנל, אני מתכרבל מתחת לשמיכת פוך
עבה.

בבוקר אימי מסתכלת עלי במבט מבוהל, ורצה להביא מראה.
אני רואה במראה שהפה שלי עקום, עין אחת גדולה ודומעת, ועפעפה
מסרב לתפקד. גם באוזן השמאלית יש לי תחושה מוזרה. אני צובט את
הלחי בצד הפגוע, ולא חש כלום. חוסר תחושה מוחלט.

קשה לי לדמיין את עצמי הולך עם פרצוף מעוות כזה לבית הספר,
ואני בטוח שאין אף בחורה שתסכים לצאת עם חבר בעל פרצוף כזה.
שלושה חודשים של ביקור יום יומי אצל רופא, וקבלת תשעים זריקות
כואבות, מחזירים פחות או יותר את הפרצוף לקדמותו. האוזן והעין
נשארים רגישים לרוח, והיכולת לשרוק, עקב שינוי מסוים בצורת
השפתיים, בלתי אפשרית.
בסופו של דבר לא נורא. העניין יכול היה להסתיים הרבה יותר
גרוע. מוזר שלפעמים תרחישים חוזרים על עצמם, מפני שלאחר שנים
רבות (כמילואימניק במלחמת יום-הכיפורים), אני נקלע לאותו מצב
של חוסר לבוש מתאים, ממש באותו המקום.
הדבר קורה, כשהצבא מחליט לשלוף אותי ממזג האוויר החם של סיני,
ולשלוח אותי לצפון, מבלי ליידע אותי, ששם כבר צפוי לרדת שלג.
כך קורה, שאני מגיע לצומת צפת-ראש פינה-עכו בלבוש קיצי, כשעל
הקרקע נערמו כבר כחמישה סנטימטרים של שלג. הפעם, אני יותר
מבוגר, עם יותר ניסיון, ועושה הכל על מנת לא לחזור על טעות
העבר.
כמובן שיש גם קיץ, והחום משפיע בדרכו. בליל קיץ חמים, חבריי
ואני מסיימים בילוי במסיבה, והולכים הביתה. אחד מחבריי מסב את
תשומת לבנו למשאית צבאית העומדת בצד הדרך החשוכה, כשפנסיה
כבויים. כביכול שום דבר מיוחד. מישהו מציץ מתוך סקרנות לתא
הנהג, ולתדהמתו מגלה חייל ושתי חיילות, ישנים ערומים כביום
היוולדם. בשקט ובעדינות הוא פותח את דלת המשאית, ולוקח את כל
מדי הצבא של השלושה. בדמיוננו עולים כל מיני תרחישים, על מה
שיקרה להם בבוקר שלמחרת. מה הם יעשו? איך יגיבו כשיתעוררו,
בעיה לא פשוטה להתחיל את היום ללא בגדים באופן מוחלט...



                                                  35

בשעת חצות, אני צועד לכוון ביתי במורד הכביש של ראש-פינה, בתום
מסיבת ריקודים. זהו ליל ירח מלא, לאחר יום קיצי חם. האויר
מתקרר והצעידה נעימה. לפתע, אני עוצר לנוכח נחש אימתני, הנועץ
בי זוג עיניים זוהרות. הוא מתפתל לאיטו על הכביש החם, אינו
מתקרב אלי ואינו מתרחק. אני מנסה לרדת מהכביש ולעקפו על השול
הימני, אך גם הוא נע לאותו הכיוון, חוסם את דרכי, וכמו שאני לא
מסיר ממנו את עיני, כך גם הוא לגבי. אני מנסה שמאלה, והוא לא
מוותר וחוסם את דרכי. כשאני כבר מרגיש, שכדאי לי לוותר ולחזור
על עקבותיי, הוא משנה דעתו, יורד מהכביש ונעלם בין עצי הזית.
בהקלה רבה אני חוזר הביתה, אבל מאותו יום ואילך, בכל פעם שאני
הולך באותו קטע כביש מסוים, אני נזכר במבטו המהפנט.
מכל היצורים בראש-פינה, לא הנחשים הם אלה שגורמים לי להרגיש
שלא בנוח. החילזון, זה ללא הקונכייה, ממש מגעיל אותי. הוא
משאיר אחריו בתוואי התקדמותו ריר, שגם אחרי התייבשותו נראה
דביק, טרי וכמו שאמרתי - מגעיל.

יצורים אחרים שלא הכרתי לפני ראש-פינה הם העכבישים הגדולים. הם
גדולים כמו כף יד של בן-אדם. למרות שהם מועילים בטורפם זבובים,
יתושים וברחשים, איני יכול להירדם, כשאחד כזה טווה את קוריו על
התקרה מעל מיטתי.

מקרה ביום קיץ אחר.

אב (כבן חמישים) ובנו (כבן שלושים), תושבי מושב אליפלט,
מתיישבים במסעדה שלנו, כהרגלם מדי ערב. הם מכרסמים בוטנים
קלויים ולוגמים ערק בתוספת בירה. בסוף הערב, הם קמים והולכים
לדרכם, כשהליכתם יציבה, כאילו לא שתו אלא כוסית קטנה. מפעם
בפעם, מנסה האב לבחון את יושרנו. למרות שהוא נוהג לשלם אחרי כל
הזמנת כוסית, הוא שואל בסוף הערב כמה הוא חייב. הוא עושה עצמו,
כאילו שכח תחת השפעת האלכוהול שכבר שילם עבור הכל, ואולי אנחנו
ננסה לנצל לרעה את השכרות שאולי פוגמת בזיכרונו.
הוא משאיר אצלנו כל כך הרבה כסף, שהוא האחרון שיעלה בדעתנו
לרמות. כנראה שיש לו ניסיון רע ממקומות אחרים. השד יודע מה
גורם לאנשים לשלם כל כך הרבה על שתיה בבית קפה, כשאת אותו
המשקה הוא יכול לשתות בבית ברבע מחיר.



                                                  36

לפחות פעמיים בשנה אני נוסע לבקר בבאר-שבע. אחותי וחבריי עדיין
גרים שם. באחת הפעמים, כשהאוטובוס עובר דרך קריית-גת, אני שם
לב לחידוש. כיכר. בקריית גת יש ככר מרכזית, מקושטת בדשא
ופרחים, ובמרכזה עמוד ועליו מותקנים שלטים דמויי חץ. על השלטים
רשום: ניו-יורק, רומא, טוקיו וכו', בציון מספר הקילומטרים עד
לאותן ערים מפורסמות. אפשר לחשוב, שמישהו נוסע מהככר הזאת, ישר
למקומות הרחוקים האלה. השלט יוצר מין אשליה, כאילו הככר הזאת
היא מרכז העולם. מין שלט משעשע כזה. משונה.
כשהייתי באר-שבעי, תמיד הייתי בטוח, שהרחוב הראשי שלה הוא מרכז
העולם. עכשיו אני מתחיל לחשוד, שלא כך הוא. ייתכן שבאר-שבע,
כמו גם ראש פינה, הם מקומות די צדדיים, ומרכז העולם האמיתי
נמצא בתחנה המרכזית של תל-אביב.
לאחר שנת הלימודים הראשונה בוחרים מגמה. אני מאד רוצה ללמוד
שרטוט, להביא לידי ביטוי את כשרון הציור שלי, אבל המחנך לוחץ
גם עלי וגם על הורי לבחור במגמת רדיו. לדעתו, בכך טמון העתיד,
ושרטוט "מתאים לבנות". בעקבות הלחץ, אני הולך למגמת רדיו, וגם
מצליח לקבל ציונים טובים, אבל ככל שאני מכיר יותר את המקצוע,
כך יש לי אליו פחות חשק (אחרי כמה שנים טובות, המחנך יפגוש
אותי בחנות "ארטא" בתל-אביב, ויהיה המום כשיתברר לו, שאני לא
קונה שם, אלא מוכר).



                                                  37

בסוף יום עבודה, אימי לוקחת לידיה את העיתון ההונגרי ומתיישבת
על כורסה. אני מניח הדום תחת רגליה העייפות.
"אתה שומע?" היא אומרת לאבי, "כתוב כאן, שמרשים להיכנס
להונגריה, למי שיש שם משפחה."
"את רוצה לנסוע? תיסעי!"
"לבד אני לא נוסעת. בוא נסגור לשבועיים וניסע."
"לי אין מה לעשות שם."
"אני יודעת, אבל גם לך מגיעה חופשה. מתי בכלל הייתה לנו
חופשה?"
"אני לא צריך חופשה", הוא קובע נחרצות, והוא מתנהג,כמי שסולד
מהמחשבה לבקר בארץ מולדתו.

אימי לא מנסה לשכנע אותו יותר, והיא טסה להונגריה לבד.

אחותי וגיסי באים מבאר-שבע לבקר אותנו, ואני שומע את אימי
מספרת להם את אחת מחוויותיה מהטיול בהונגריה. אני יושב בצד,
כאילו לא מתעניין, אבל אני מאד סקרן.
מסתבר, שכשאבי הכיר את אימי הוא סיפר לה, שחיסל במו ידיו
הונגרים, ששיתפו פעולה עם הנאצים. היא לא האמינה לו, וחשבה
שהוא סתם מתרברב בעלילות גבורה במסגרת חיזוריו.
עכשיו, נודע לה מחברים של קרובי משפחתה בהונגריה, שאכן הדברים
נכונים, והוא עדיין מבוקש ע"י השלטונות ההונגריים, וטוב עשה
שלא נסע להונגריה יחד עמה.

הפעם אני מחליט לשאול אותו.
"אבא, שמעתי שחיסלת משתפי פעולה. אתה יכול לספר לי על זה?"
"אין הרבה מה לספר", הוא מנסה להתחמק ממתן תשובה.
"כמה אנשים חיסלת?"
"בערך שמונים."
"איך?"
"יריתי בהם, היה לי אקדח."
"מאיפה ידעת שהם היו משתפי פעולה, שהסגירו יהודים?"
"כולם ידעו, רק שלא עשו כלום."
"ירית בהם סתם ככה ברחוב? בלי לשאול כלום?"
"לא. חטפתי אותם ולקחתי אותם לשפת אגם. שם יריתי בהם, קשרתי
לרגליהם אבנים, והטבעתי אותם."
"הם הודו שהיו מלשינים?"
"לא הייתי צריך לשאול. היו עדויות של אנשים, וכשכיוונתי אליהם
את האקדח, ראיתי את האמת בעיניים שלהם. לא הרגתי חפים מפשע."

אני מנצל את הזדמנות השיחה הבלתי שגרתית לברר עוד כמה דברים
"חסויים".
"את הפיצויים מגרמניה קיבלת בגלל שאשתך והבן שלך נהרגו. אתה
יודע איך הם נהרגו?"
"לקחו אותם למחנות ההשמדה. ואני לא רוצה לדבר על זה יותר."
"על הכינור אתה יכול לספר?"
"שמעת על הכינור?"
"שמעתי פעם את אמא מדברת על זה משהו."

הוא מספר.

"כשהמצב של היהודים התחיל להיות לא ברור, מכרתי את החנויות ואת
המפעל לשימור פירות ובשר, וקניתי שלושה מטילי זהב וכינור
"כרמונזה". חבר גוי מאד טוב שמר לי עליהם. בסוף המלחמה, נתתי
לאחותי את הזהב, והשארתי לי את הכינור."
"שמעתי שאמא אמרה, שזה היה כינור סטרדיווריוס."
"לא, זה היה כרמונזה. זה לא יקר כמו סטרדיווריוס, אבל זה
כינור, שנמצא במקום שני מבחינת המחיר. בכל אופן, זה לא חשוב,
כי גנבו לי אותו. נסעתי ברכבת, וכדי שהנוסעים ברכבת לא יחשדו,
שמדובר בכינור יקר, שמתי אותו על מדף החפצים יחד עם המזוודה.
נסעתי לכיוון מחנה הפליטים בגרמניה. הנסיעה הייתה ארוכה
ומעייפת. ככל שהשתדלתי לא להירדם, נכשלתי. כשהתעוררתי הסתכלתי
מיד למעלה, והייתה שם רק המזוודה."
"בטח התרגזת כהוגן."
"מה שהכי מרגיז אותי עד היום, שהגנב בטח מכר אותו בעבור
פרוטות, כי לא תאר לעצמו איזה שלל נפל בידיו."
"אולי הוא גנב אותו בשביל לנגן בעצמו?"
"לא. כנרים לא גונבים כינור."
"והכינור שיש לך עכשיו?"
"זה כינור פשוט, שקניתי אחר כך, בצרפת. יש לו צליל טוב, אבל
הוא לא יקר."

(שנים לאחר שאני שומע את הסיפור הזה אני שואל את עצמי האם גם
אני הייתי נוהג כמוהו, בזמן שאני מבקר בבודפשט. קשה לדמיין את
העבר בעיר נעימה ופסטורלית כמו שהיא עכשיו).



                                                  38
                                                  ושוב
באר-שבע

החורף הקשה של הצפון גורם לאימי מיחושים עזים ברגליים, והיא
שמה לב, שכשאנחנו מבקרים בבאר-שבע, הם חולפים כבמטה קסם. כיוון
שגיל הורי מתקרב לגמלאות, נופלת ההחלטה להרוויח פחות כסף לטובת
מנוחה ובריאות. לאחר ארבע שנים בראש-פינה, אנחנו שבים לגור
בבאר-שבע.
אנחנו קונים דירה חדשה בת שלושה חדרים, באזור חדש ומתפתח
שנקרא: "שיכון-ד". השכונה חדשה ויפה, וממש נחמד לגור בה (ברבות
הימים, תהפוך השכונה ל"שיכון ד", הידוע לשמצה).

חזרתי אל חבריי הישנים והמוכרים, ולהפתעתי הפכתי להיות גבוה
יותר מרובם. נותר לי זמן עד הגיוס לצבא, והשמועה אומרת
שהטירונות לא קלה. אני מוצא דרך לשפר את כושרי הגופני בעבודת
סבלות, בבית חרושת למיון בוטנים. להפתעתי, אני מגלה, שיש בארץ
בוטנים באיכות פנטסטית, אותם מייצאים לחו"ל. רק את הבוטנים סוג
ב' משאירים בארץ.

חג פורים מגיע וחברי יעקב ואני מתעניינים לאיזו מסיבה כדאי
להצטרף. איני יודע מדוע, אך אני נתקף געגוע עז לפגוש את חברתי
לשעבר, רחל. בשעת ערב מוקדמת, אני משכנע את יעקב ללכת לביתה של
רחל. רחל לא נמצאת. הוריה יודעים לספר, שהיא הלכה למסיבה, אבל
אין להם מושג איזו. אני לא מוותר ומושך בעקבותיי את יעקב
ברחובות העיר. אנחנו בודקים בכל בית, שצלילי הילולה בוקעים
ממנו. כך אנחנו עוברים רגלית ממסיבה למסיבה, "חורשים" את כל
העיר. בשעת חצות יעקב כבר עייף וכועס, שאנחנו לא מבלים. אני
מסכים איתו, ומבטיח לו, שנצטרף לחוגגים במסיבה הבאה שנפגוש.
למזלנו אנחנו מגיעים למסיבה גדולה מאד באולם ספורט, שקושט
לכבוד החג. מוסיקת ריקודים סחפה עשרות זוגות לרחבה הגדולה,
ומיד אנחנו מתנפלים למצוא בנות זוג לריקוד. מישהי, שהתחפשה
למשהו, שנראה בעיני כערביה או כהודית, נראית לי מתאימה מבחינת
גובהה, ואני מזמינה לרקוד. פניה מכוסות ברעלה, ואיני יודע אם
נפלה בחלקי יפה או מכוערת. היא רוקדת בקלילות רבה, ואני ממש
נהנה. אני מנסה לדובב אותה לשיחה, אבל היא שותקת באופן מוזר.
לפתע היא פורצת בצחוק בעל הצליל הכל כך מיוחד לרחל.
צרוף מקרים? מזל? טלפתיה? אני לא יודע איך להגדיר את זה, אבל
יש בינינו משהו, שאי אפשר להגדיר במילים.

בשלב זה אני יודע, שיש לה חבר, אבל תחושה פנימית אומרת לי שהיא
תהיה אשתי. התחושה הפנימית הזאת, והאפשרות שהצבא יציב אותי
רחוק מהבית, גורמים לכך שלא אלחץ עליה לזנוח את החבר שלה
למעני.



                                                  39

הורי לא מביעים את רגשותיהם בקשר להתגייסותי לצבא, לפחות לא
בפני. אני יודע שלמרות היותי בן יחיד לאבי, שכבר איבד אשה ובן,
שלא לדבר על כלל בני משפחתו, הוא גאה מאד שאני מתגייס לצה"ל.
במידה מסוימת אני מגשים עבורו חלום.
אני מבקש את הורי לא ללוות אותי ללשכת הגיוס, ובצאתי מהבית,
אימי מבקשת: "שמור על עצמך."
כמו שכבר סיפרתי, אל האוטובוס, שמוביל לבסיס הקליטה והמיון
שבמרכז הארץ, מצטרף חברי מילדות - יעקב, אשר ייהרג בתוך שנה
בעליה על מוקש באזור הבקעה. זאת הייתה לי הפעם הראשונה להכיר
חבר קרוב מאד שנהרג, מה שמבהיר לי באופן המוחשי ביותר, שכל יום
בחיים יכול להיות היום האחרון.

היום הראשון בבסיס הקליטה והמיון קצת קשה וקצת מוזר. לאחר
שעברנו את כל הפרוצדורה של ההתחיילות, ירד הערב ושיכנו אותנו
במאהל. בלכתי בין האוהלים, בערב החשוך, אני מועד ונופל לתעלה,
ממנה אני יוצא עם כאבים איומים בברך. לך תתחיל טירונות עם רגל
דפוקה...
למחרת בבוקר התעוררתי על מיטת הברזל ומזרון הקש, ואני מרגיש
כמו אדם חדש. כלום לא כואב ואפשר להתחיל בטירונות. בין כל
המתחיילים החדשים, אני רואה, שקבוצת חיילים מציקה לחייל שמדבר
ומתנועע כמו אשה.
שמעתי שיש גם כאלה... אבל זאת הפעם הראשונה שאני רואה אחד כזה
במציאות. לא מובן לי למה מציקים לו, אבל עוד יותר איני מבין,
למה הוא נראה כמי שנהנה מהעניין.

להפתעתי הטירונות ממש קלה, ואפילו יש לי מצב רוח לעשות
תעלולים, שהחבר'ה לא ישכחו מהר.
באחד הלילות כשכולם ישנים, אספתי את מכנסיהם ותפרתי את פתחי
המכנסיים. בבוקר כשהשומר מעיר את כולם, ויש זמן מועט מאד עד
למסדר הבוקר, כולם משתדלים לא לבזבז זמן. מתלבשים בשיא
המהירות, אבל הפעם כשמגיעים למכנסיים, יש הפתעה...דוחפים
רגליים לתוך המכנסיים, אבל אין לרגליים פתח ליציאה. כמה שלא
יתעקשו וידחפו את הרגליים פנימה, לא יעזור כלום. אין הרבה
דברים מצחיקים, כמו להסתכל על חבורה של חמישים חיילים מתנדנדים
על רגל אחת, ותדהמה מהולה באי הבנה על פניהם.

במקרה אחר, היינו ביום חורף קר ורטוב במאהל בין עצי יער חולדה.
המפקדים עושים לנו את המוות במשך כל היום בבוץ הטובעני, מבלי
להתחשב בממטרים העזים. יחסם אינו לרוחי, ואני מסתנן בלילה
לאוהל המפקדים, אוסף את נעליהם ומפזרן לכל עבר בשטח הבוצי.
בבוקר הטירונים לא מבינים מדוע המפקדים לא באים לטרטר אותנו
כהרגלם...
אני בין הבודדים שנהנים מהאוכל. כולם מתלוננים ואני ממש נהנה.
כולם שונאים בעיקר את הדג-מלוח שמופיע בכל ארוחה. בשבילי זה
היה ממש מעדן.

לאחר הטירונות אני נשלח לקורס אלחוטנים בחיל הקשר. המחלקה בה
אני מוצב שונה משאר המחלקות, בכך שהיא מונה גם עשרה צנחנים. לא
זו בלבד שהם צנחנים עם כומתה ונעליים אדומות, הם גם ותיקים
בצבא יותר מאתנו, בחצי שנה לפחות. אנחנו "הירוקים"
ו"הג'ובניקים" זוכים מהם ליחס מתנשא ומזלזל. רק אחרי כחודש, הם
מוכנים לומר שאנחנו "בסדר", ואפשר לדבר אתנו בגובה העיניים.
הקורס מעניין ואינטנסיבי. לומדים להפעיל כמה סוגי מכשירי-קשר
ולומדים את שפת המורס.
אני מבין שמלחמה עומדת לפרוץ, מפני שבכל ערב נותנים לנו לצאת
מהמחנה, ומחלקים לנו כרטיסים למופעים בתל-אביב בחינם. אין לי
ספק שהצבא מעוניין להסתיר מעיני כל את ההכנות, ושולחים אותנו
ליצור תמונה של שגרה מחוץ למחנות, בזמן שהקרביים עושים הכנות.
תוך שבועיים פורצת מלחמת ששת הימים. הצנחנים שאיתנו מקבלים
פקודה להפסיק מיד את הקורס, ולשוב מיד ליחידותיהם. בכל יום
שעובר מבוטלים עוד ועוד קורסים ומחלקות שלמות נשלחות לחזית,
למרות שהכשרתם המקצועית טרם הושלמה, ויכולת התפקוד שלהם מוטלת
בספק. המחלקה שלי נמצאת בהמתנה ובמתח. לאן נישלח? האם נצליח
לעבור את המלחמה הזאת בשלום?
בסופו של דבר, המלחמה מסתיימת כידוע מהר מאד והמחלקה שלי נשארת
לסיים את הקורס עד סופו. אפילו הצנחנים חוזרים בריאים ושלמים,
ומצטרפים להמשך ההכשרה.
מבחינתי המלחמה הזאת נחשבת לטובה. לא ראיתי לא פצועים ולא
הרוגים. למעשה בכלל לא נלחמתי. את אות המלחמה קיבלתי כמו כולם.
אות המלחמה המעטר את החזה, כמוהו כשרביט קסמים להמסת לב נערות,
ויש לנצלו כמיטב היכולת.

בסיום הקורס מרבית המסיימים נשלחים לחילות היבשה השונים, ואני
יחד עם עוד שישה חיילים נשלחים לבסיס סודי ביותר.
סודי ביותר כל כך, שלא מספרים לנו מה ייעודו.



                                                  40

בבסיס החדש, אנחנו מתחילים ללמוד בקורס ארוך ומייגע בן שמונה
חודשים, ורק לאחר ארבעה חודשים, מנדבים לנו מידע על מהות הבסיס
ועל תפקידנו. נאמר לנו, שפעילות הבסיס היא "לוחמה אלקטרונית",
ותפקידנו יהיה שיבוש התקשורת האלחוטית של האויב.
עם הזמן מסתבר שכמעט כל מי שמצטרף לשרות ביחידה הזאת, עושה
במסגרתה גם את שרות המילואים, כך שהאנשים מפתחים קשרי הכרות
ואפילו חברות בת עשרות שנים.
אחד הדברים הטובים בבסיס הוא שאין מגורים. החיילים שגרים קרוב
לבית משוחררים בסוף כל יום הביתה, ואילו הרחוקים (אני),
משוכנים בבית מלון תל-אביבי. אני מקבל אפילו הוצאות נסיעה
באוטובוס לבית המלון, שנמצא לא רחוק מכיכר דיזנגוף.
מעבר לצ'ופר המגורים, בסיום הקורס מתחילה תרגולת אין סופית
המדמה מצבי לוחמה. התרגילים כוללים נסיעות בכל רחבי הארץ, ואני
מגיע למקומות שבמסגרת אזרחית אין סיכוי להגיע אליהם.

כשאני כבר באמצע השרות, ומחשיב עצמי לותיק, מגיע תורי לנהל את
"המתיחות". בכל פעם שמגיע חייל חדש לבסיס, יש סכנה שייפול בפח
של מתיחה, ואני "מתלבש" על קצינה חדשה.
קצינת השלישות החדשה מגיעה לבסיס, וגם היא צריכה לשרת בבסיס
מבלי לדעת את ייעודו, עד אשר תקבל את הסיווג הביטחוני המתאים.
אני מבקש מכמה חבר'ה לארגן חדר עם מכשירי קשר, והרבה נוריות
צבעוניות שיהבהבו כל הזמן. החדר מקבל עד מהרה מראה של חדר
מבצעים או חדר תקשורת, מאד עתידני, כמו בסרטי מדע בדיוני.
מספר טלפונים מחוברים אל מרכזייה ישנה שנמצאת בחדר מרוחק. את
המרכזייה מאייש אחד החיילים שמסוגל לדבר באנגלית במבטא גרמני.

חייל אחר משמש פיתיון. הוא עושה דבר שכביכול אסור לו לעשות,
דהיינו מגלה לה מה עושים בבסיס. כמובן שהמידע שהוא מוסר לה
שקרי מיסודו. הוא מספר לה שזה מרכז תקשורת שמתאם בין צה"ל
לכוחות נאט"ו. הוא אפילו מוכן להראות לה את מרכז התקשורת,
בתנאי שהיא לא תגלה לאף אחד, שעדיין אין לה אישור בטחוני.
כמובן שהיא מוכנה לשמור הכל בסוד, העיקר לדעת...
הבחור לוקח אותה לכיוון החדר בעל התפאורה המרשימה, ותוך כדי
הליכה מספר שלאחד הקצינים הגרמניים בשם "שמיט", שלפעמים מאייש
את העמדה בגרמניה, יש קשרים טובים עם חברת פולקסוואגן. הוא
מוסיף ומספר שהקצינה הקודמת שלנו קיבלה ממנו במתנה מכונית
"חיפושית" חדשה.
"הוא נתן לה סתם ככה מכונית?" שואלת הקצינה בפליאה.
"לא סתם", החייל מסביר, "היא סיפרה לו שהיא משרתת בסיני, וקשה
לה מאד להגיע הביתה כשיש לה חופשה."

בהיכנסם לחדר כל המכשירים פועלים, וברמקולים שומעים כל מיני
שיחות מפוברקות. אחרי כמה דקות שבהן מניחים לה להתרשם ממה
שקורה, נשמע ברמקול "מר שמיט" הדובר אנגלית במבטא גרמני כבד.
כמובן שהדמיון הפרוע שלה כבר רואה "חיפושית" חדשה, והיא מבקשת
מהחייל שיאפשר לה להחליף כמה מילים עם "מר שמיט".
תחילה החייל מנסה להתחמק, אך לבסוף נענה להפצרותיה...
הקצינה החדשה מוכנה להמציא ל"מר שמיט" כל בלוף, שישכנע אותו
להעניק לה מכונית במתנה. בהתחלה הוא מתעלם מרמזיה העדינים. אחר
כך הוא מסביר לה, שהוא לא יכול לתת מכונית בכל פעם שמבקשים
ממנו. לבסוף כמובן שהוא נעתר ומבטיח לשלוח לה מכונית...
ברור לי מעל כל צל של ספק, שלבני משפחתה ולחבריה מחוץ לבסיס,
היא לא מספרת מה עושים בבסיס, אבל את זה שהיא עומדת לקבל במתנה
"חיפושית אדומה וחדשה", היא בטח לא מסוגלת לשמור בסוד.
אחרי שבוע מישהו מהחבר'ה לא מתאפק, ומגלה לה ש"עבדו" עליה.
מספרים לי שהיא יושבת במשרד ובוכה. מה לעשות, ככה זה כשמפסידים
מכונית...
התרגולות והמתיחות נמשכות עד סוף השרות הסדיר, מבלי שנפריע
לתקשורת האויב אפילו פעם אחת.

בשבתות שאני נשאר בבסיס בתורנות, אני מרים טלפונים למשפחה
ולחברים. הפעם אני חש דחף להתקשר גם לרחל (חברתי הראשונה). אכן
יש חדש. היא מספרת לי שהיא עומדת להתחתן (לא איתי). משהו בקולה
בכל זאת לא נשמע לי טוב.
"את לא נשמעת שמחה כמו מישהי שהולכת להתחתן."
"אני יודעת, לא קל לי להחליט?"
"עוד לא החלטת?" (אני די שמח)
"לא. זה סיפור ארוך."
"אז אולי תבואי לתל-אביב, ותספרי לי?"
היסוס קל.
"בסדר. מתי?"
"אם את רוצה, אז אפשר כבר מחר."

אנחנו קובעים פגישה בתחנה המרכזית.



                                                  41

רחל מגיעה, ולפי בקשתה אנחנו הולכים לטייל לראות חלונות ראווה.
כשהערב יורד אנו מתרגעים על ספסל בגן ציבורי שקט.
"נו ספרי, מה הבעיה?"
"אני מרגישה כאילו אני נמצאת במלכודת. אני לא יודעת אם אני
רוצה לחיות את כל חיי עם עודד, מצד שני אני לא יכולה להגיד לו
לא, מפני שגם הוא וגם משפחתו יחשבו שאני עוזבת אותו בגלל
הנכות."
"את לא אוהבת אותו?"
"כן, אני אוהבת. אני רק לא יודעת עד כמה. הפציעה שלו משפיעה על
הכל. אני גם מפחדת שהמשפחה שלו תחשוב שאני מתחתנת איתו בגלל
ההטבות שיש לו כנכה צה"ל. אני באמת לא יודעת מה לעשות."
היא מתחילה לבכות, ומפני שאין פתרון למצוקתה, אני יכול רק
לחבקה.
אחרי שהבכי פוסק, אנחנו מעלים זיכרונות מימים יפים שהיינו יחד,
עד שהשעון מראה שעה לפני חצות. רחל רוצה לחזור לבאר-שבע, ואני
לא מוכן שבשעה כזאת היא תיסע לבד. ברור לי שאני עלול לשלם על
כך בחודש ריתוק.
בזמן הנסיעה הלילית, אני מגיש לה את הפתרון.
"אני אשמח להתחתן אתך. אף אחד לא יוכל להאשים אותך בכלום. את
חוזרת לחבר שלך הראשון, בלי שום קשר להצעת הנישואין של עודד."
"אני לא יודעת..."
"אל תחליטי עכשיו. אם אקבל בדואר הזמנה לחתונה שלכם, אבוא
כאורח, ואם על ההזמנה יופיע שמי כחתן, אבוא כחתן."
אני מחזיר אותה לבית הוריה, והולך לנסות לתפוס טרמפ בשתיים
בלילה לבסיס.
לפי תחושותיי אני יודע שהיא תתחתן איתו, אבל ליתר בטחון, כדי
שאימי לא תחטוף התקף לב, אני מטלפן הביתה להודיע, שאולי אתחתן
בקרוב.

ההזמנה לחתונה מגיעה לבסיס לאחר שבועיים, וכמובן ששמי לא מופיע
בה. ביום המיועד אני יורד לבאר-שבע, ומתכונן ללכת לחתונה.
אימי שואלת אותי:
"איך אתה מרגיש עם זה, שרחל לא מתחתנת איתך?"
"בסדר. זה היה צפוי."

בחתונה, סביב שולחן אחד אני יושב יחד עם עוד חברים וחברות
משותפים, ומשתכר כמעט עד כדי כך, שבשירותים אני לא מזהה את
פרצופי במראה.
חברים גוררים אותי הביתה, ומשכיבים אותי במיטה. אחרי שהם
הולכים, אני פורץ בבכי חסר מעצורים.
קולה של אימי נשמע מחדר הסמוך: "אני שומעת שבכלל לא אכפת לו
שרחל התחנה עם מישהו אחר."



                                                  42

הבסיס ושגרת החיים בו מחזירים אותי למציאות, ואני משלים עם
העובדה שמישהי אלמונית תצטלב בגורלי העתידי, ורחל תישאר זיכרון
של אהבת נעורים ראשונה. בבסיס קיימת תחנת רדיו לחובבים, והיא
מתפקדת כתחנת חובבים. על הקיר תלויה מפת פריסה של כל
כדור-הארץ, ומתוחים עליה קווים צבעוניים, המסמנים את כל
המקומות עימם יצרנו קשר מהתחנה. כמובן שמיקום התחנה בישראל
מסומן בהדגשה, והרושם המיידי שנוצר הוא שתחנת הרדיו שלנו היא
מרכז העולם לכל דבר ועניין.
עכשיו אני כבר מבין, שמוח האדם בהיווצרו, יוצר אצל כל אדם את
התחושה שהוא עצמו מרכז העולם. עם הזמן אבין שככל שאנו מזדקנים,
ויכולתנו להביט על עצמנו מהחוץ אל הפנים גדלה, כך נדחקים אנו
מהמרכז הצידה, עד אשר בסופו של דבר נהיה על סף היציאה ממה
שנקרא "העולם".
כמובן שהנקטפים בטרם עת לא יחוו חוויה זאת. מה קורה לי שאני
גולש לפילוסופיה? אני מספר סיפור וצריך להמשיך בכך, ללא
סטיות.

אחד החיילים מודיע לי שרס"ר הבסיס מבקש שאתייצב במשרדו. מה
עשיתי? הרי ידוע שאם הרס"ר מזמינך, טוב לא יצא.
"יש לך חבר מבאר-שבע בשם יעקב?" שואל הרס"ר, ואני לתומי חושב
שיעקב בא לבקר אותי בבסיס, והרס"ר מנסה לברר מי זה יעקב, ולמה
סיפרתי לו היכן נמצא הבסיס.
"כן..." אני משיב מהוסס.
"אני מצטער להודיע לך שהוא נהרג, והלוויה שלו מתקיימת היום
אחר-הצהרים בבאר-שבע."

חשתי את ברכיי רועדות וגרוני ניחר. אפילו לא הצדעתי לרס"ר
בצאתי.



                                                  43

קהל עצום התאסף בבית הקברות. בפעם הראשונה אני מכיר מישהו בן
גילי שסיים את חייו. אני מנסה להבין איך הגורל פועל. איך זה
שהוא ולא אני. הוריו ניצולי השואה הזדקנו בבת אחת. אני לא
מסוגל להביט להם בעיניים. התגייסתי יחד עם בנם, באותו יום,
באותו אוטובוס, באותה טירונות, באותו קורס, ועכשיו אני חי והוא
מת.

אחרי הלוויה, כולם הולכים לבית שלו. אני מצטופף יחד עם עוד
הרבה אחרים בחדרו שבקומה השניה, ובוכה. בוכה ובוכה כמו ילד
קטן, והרי עד עכשיו בכיתי רק פעם אחת בכל החיים שלי. אני לא
מצליח להפסיק לבכות, עד שמופיעה רחל (לא ראיתיה לפני כן),
מחבקת אותי, מגישה לי מים ומנחמת. רק בעוזבנו בערב, אני רואה
את בעלה עומד במרחק מה, ממתין עד שתחזור למחיצתו. בלבי אני
מודה לו על התחשבותו.



                                                  44
                                                  ערד

בתום השרות הצבאי אני משתתף בקורס מפעילי מתקנים כימיים,
שבסיומו אני מתקבל כעובד ב"ערד תעשיות כימיות". אחת ההטבות
שהמפעל נותן לעובדיו היא השתתפות מלאה בהוצאות מגורים של דירה
בערד. כך אני הופך להיות תושב ערד. יחד איתי מתגורר עוד עובד
רווק בדירת שלושה חדרים חדשה. אני חילוני שכשרות ומסורת לא
מענייני (חוץ מליל הסדר), ושותפי דתי ומשתייך לעדת הקראים. בכל
זאת אנחנו מסתדרים מצוין, מכבדים כל אחד את אורחות חייו של
זולתו.

המפעל הענק נמצא בשלבי הקמה מתקדמים. הוא נראה כמבוך רב קומות,
בנוי מפיגומי פלדה, דוודים ואין-סוף צינורות מתכת, המתפתלים
לכל עבר. רגבי עפר ממכרה סמוך מוכנסים למפעל מצד אחד, ומצדו
האחר אמורה לצאת בסוף תהליך כימי מסובך חומצה זרחתית. המפעל
ממוקם בלב שממה שכוחת-אל.
בקיץ האזור הזה לוהט כמו תנור, ובחורף גם הוודקה לא מצליחה
לחמם את העצמות.

באחד הימים נופלת בחלקי חוויה על חושית, בלתי נשכחת. אני ועוד
עובד נוסף עומדים באמצע המפעל. שנינו אוחזים בשרטוטי צנרת,
והעבודה המוטלת עלינו היא לצבוע בצבעים שונים את הצינורות
שמובילים חומרים שונים, כדי שיקל לזהותם. לפתע אני נזכר בחלום
שחלמתי בלילה הקודם, בו אני רואה את עצמי יחד עם הפועל הנוסף,
ממש באותו המקום ובאותו המצב, רק שהזמן יותר מאוחר. אני עוצם
לרגע את עיני, ושואל את עצמי: "המשכו של החלום עומד להתגשם גם
במציאות?" אני יודע ממאורעות החלום את העומד להתרחש בדקות
הקרובות (הצרפתים קוראים לזה "דה-ז'ה וו"), ומין קול פנימי
בלתי מוסבר אומר לי שבאמת החלום עומד להתגשם. אני ממהר לספר
לחברי לעבודה במילים נרגשות מה עומד להתרחש. אני מדבר אליו מהר
ובהתרגשות גדולה, ומתאר בפניו בפרטי פרטים את הדברים שעומדים
לקרות מיד, בעוד כמה שניות. מנהל הייצור מופיע, בדיוק מהמקום
שאמרתי שיופיע, הוא שואל אותנו את השאלות, בדיוק כפי שתיארתי
מראש, ולפחות עשר דקות הכל מתרחש ממש כהעתק מושלם של החלום.
פני חברי לעבודה הופכים לחיוורים. אני עצמי נרגש ונסער כמעט עד
עילפון. בעיני רוחי אני רואה את עצמי הופך למיליונר, אם באמת
אוכל לחזות בחלומי את העתיד.

אני ממתין ומקווה, אבל התופעה מסרבת לחזור על עצמה.



                                                  45

אחרי שנה פחות יומיים אני מחליט לעזוב את המפעל הכימי, מפני
שתאונות עבודה הולכות ומתרבות, לרבות מקרי מוות. אני לא חכם
גדול אבל רק טיפש ימות בעבור משכורת. יומיים לפני קבלת
ה"קביעות" אני מסתלק, וחוזר לבית הורי בבאר-שבע. אבי בן שישים
ומשהו, ומתחיל לקבל גמלת ביטוח לאומי כפנסיונר. החלטתם שהוא
פנסיונר מוצאת חן בעיניו, והוא מתחיל להתנהג ככזה. יש לו הרבה
זמן לקריאה, ואני רואה שהוא מתחיל לכתוב במחברת עבה.
"מה אתה כותב?" אני שואל.
"אני מנסה לכתוב את סיפור חיי, אבל אתה אל תקרא את זה, כל זמן
שאני בחיים."
הוא שכח לרגע שאני בכלל לא יודע לקרוא הונגרית. אחרי מותו
מישהו תירגם לי את שכתב, בכתב יד ישר ויציב.

וכך כתב.



                                                  46

סיפורו של יאנוש ואגו, אחד מאחד עשר אחים ואחיות.

היריד הסתיים. אחרון סועדי ארוחת הצהריים במסעדה של איוון סיים
לאכול. איוון סגר את המסעדה. כשהמסעדה של איוון הייתה סגורה,
אנו, יהודי העיירה, ניצלנו את השולחנות הפנויים למשחקי קלפים.
הפעם השתלטנו רק על שני שולחנות. שלא כרגיל, הציע הפעם
הווטרינר לשחק משחק חדש, שלא הכרתי. חברי דיורי לקח אותי
כשותף, עד שלמדתי את חוקי המשחק. כשדיורי השתכנע שאני שולט
במשחק, הוא החליט לפרוש כי הפסדנו יחד די הרבה כסף. אותי ההפסד
לא הדאיג, כי דאגתי מראש שיהיה בכיסי כרטיס נסיעה הביתה. מהרגע
שדיורי פרש מהשותפות, התהפך מזלי והתחלתי להרוויח. באחת אחר
חצות היו רק שני מרוויחים, אני ובעל הבית איוון. איוון הציע
שנפסיק את המשחק ונמשיך אותו למחרת.
למחרת, מבין היהודים, הגענו רק הווטרינר ואני, כך שהיו רק
ארבעה קלפנים. לעת ערב הפסקנו לשחק. אכלנו ארוחת ערב ובסיומה
פצחנו בשירה, בליווי מוזיקה צוענית שהושמעה ברדיו. כשהתעייפנו
מהשירה, הקשבנו למעשיותיו ולבדיחותיו של דיורי, אותן למד
בהיותו סטודנט לרפואה. הוא לא סיים את לימודיו ורופא לא יצא
ממנו, אבל במחיצתו אי אפשר היה להשתעמם. הוא היה צריך ללמוד
משחק.
דיורי נשאר אצל דודה פאני ואני נסעתי הביתה, כי למחרת היה עלי
להתחשבן עם מעסיקי, לפני צאתי לחופשה. החופשה הייתה חלק מתנאי
העבודה שלי, אם סחר בתלושי-קמח נחשבת לעבודה.
לפני יציאתי לחופשה הקפדתי לא להשאיר אחריי חובות. במסעדה של
הג'ינג'ית שברחוב מורנו שילמתי מראש עבור חודש של ארוחות
צהריים וערב. לדודה פאני שילמתי עבור לינה וארוחת בוקר, גם
לחודש מראש. הלוויתי לדוד שנדור שמונה מאות קרונות. שנדור עבד
כמלצר ראשי בקפה ציילון. בהלוואה לדוד שנדור לא היה סיכון.
ההלוואה הייתה בטוחה אצלו כמו הפקדה בבנק. יצאתי איפוא לחופשה
בראש נקי, ובכיסי יותר משלושת אלפי קרונות שהרווחתי בקלפים.

ביום החופשה הראשון קניתי שרשרת זהב כבדה וזוג כרטיסים למשחק
הכדורגל אוסטריה-הונגריה. החלטתי ששאר הכסף ילך על שעשועים.
את רוז'י שכחתי לגמרי, למרות שכשנסעה הביתה, אמרה לי: "ברגע
שאקבל את פנקס העבודה, אסע לבודפשט ואתחיל מיד לחפש עבודה".
הבטחתי להצטרף, לעזור לה בהשגת מקום עבודה טוב. רוז'י הייתה
נשואה, אך החליטה לנטוש את בעלה. היא באה אל דודה פאני בסערה,
סוחבת עליה שבעה תיקי נסיעה עמוסים, בבקשה לקבל אצלה מקום לינה
זמני. לא תארתי לעצמי שדודה פאני תטיף לה מוסר: "מקומה של האשה
לצד בעלה בטוב וברע." כך אמרה לה, ולא נתנה לה להכנס.
ישבתי בבית קפה, כשהופיעה רוז'י עם הסיפור הזה. "אבל לא נורא,
מצאתי מקום אחר."
אכן זה היה מקום אפילו יותר טוב. בעלת הבית החדשה שלה לא הייתה
חטטנית, והתרגלה לראות אותנו חוזרים בשעות מאוחרות לדירה. לא
עניין אותה אם אנחנו זוג נשוי או לא. עוד סיפרה רוז'י שקיבלה
פנקס עבודה מעיריית צגלץ. לאמא שלה השאירה מכתב הסבר על עזיבתה
החפוזה ושתיצור קשר לאחר שתסתדר. על מנת להיות בטוח בהמשך יחסה
הדיסקרטי של בעלת הבית שלה, הקפדתי לתת לה בכל פגישה מתנה
קטנה. לפעמים כשבעלת הבית הייתה הולכת לישון מוקדם, מכל סיבה
שלא תהיה, בנה היה פותח את השער בהשמע צלצול בפעמון הכניסה. לו
לא הייתי צריך להביא מתנות. מספיק שהייתי מפנה עבורו זמן לשיחת
גברים בענייני כדורגל, על מנת שיהיה חבר מספיק טוב, כדי שלא
ירכל על רוז'י ועלי.

רוז'י קבלה עבודה בחנות למוצרי מאפה כזבנית, ונוסף למשכורת
קיבלה מימון עבור הוצאות המגורים. היא עבדה מארבע לפנות בוקר,
עד אחת בצהרים. על פי החוק, המעסיק הודיע על העסקתה למשטרה,
והיא קיבלה אישור על כך. רוז'י הראתה לבעלת הבית את התעודה.
בעלת הבית שמחה מאד שיש לה דיירת שומרת חוק, אבל לנו התברר
שהיא לא רצתה להסתכן, ורשמה את רוז'י רק כאורחת ללינת לילה
אחד.

אני לא יודע איך, אבל דודה פאני גילתה את מקום המגורים של
רוז'י, ובאה לביקור ללא הודעה מוקדמת.
"איפה בעלך?" שאלה בבוטות ללא השתהות. רוז'י לא נבהלה.
"עזבתי אותו ואתגרש ממנו!" ענתה בכעס. הדודה יצאה מגדרה מרוב
כעס, אבל את הקיטור הוציאה עלי, בגידופים שלא ראויים לציטוט.
"עד סוף החודש תמצא מקום אחר לך ולמיטלטליך, ותסתלק מביתי",
נבחה עלי. אף כי היו לי עצבי פלדה, הרגשתי שנהיה לי חם.

ברחוב בארוש 112 גרה אחותה של אימי, דודה בלנקה, ששמחה לשמוע
שאני מחפש מקום מגורים חדש. לא הייתי צריך אפילו להשתהות עד
סוף החודש. ארזתי את חפצי, ניגשתי אל פאני ולתדהמתה נישקתי
לידה.
"אני מבקש סליחתך אם גרמתי לך לאי נעימות", עזבתי בלי שתוכל
לפצות פה.

לרוז'י אמרתי שצריך בכל זאת לעשות שינוי ביחסינו. הסכמנו שאת
פגישותינו נערוך לאחר השעה שבע בערב, במסעדה של הג'ינג'ית.

בלה, בעלה של דודה בלנקה, שמח גם הוא שבאתי לגור בביתם. הוא
היה עדיין היה חייל, ומהכסף שקיבל מהצבא היה קשה להתקיים. היו
להם כבר שני ילדים, ובלנקה לא יכלה להתפנות לעבודות תפירה,
אותן עשתה קודם לכן. קרוב משפחה כמוני, ששילם בעין יפה בעבור
לינה ואוכל, היה להם ממש הצלה. היה להם כבר דייר אחד בשם זכו,
אבל הם לא רוו ממנו הרבה תועלת. לעתים קרובות נתקף זכו בהתקפי
אפילפסיה, כך שהתקשה למצוא מקום עבודה יציב. לפעמים קיבל
התקפים מדי יום במשך מספר שבועות רצופים.
היו פעמים שרוז'י הסתכלה בי באופן מוזר. חששתי שתבקש שאחרי
שתתגרש, אתחתן איתה. זה ממש לא היה בתוכניותיי. לא ראיתי את
עצמי, בגיל זה, מציג בפני הוריי כלה גרושה. בדמיוני ראיתי שתי
סטירות, כהבעת השקפתם על פנייה כזאת.

רוז'י ודיורי הגיעו סמוך לשעה שמונה לבית קפה בארוש. סברתי
שדיורי מבין שיש משהו בין רוז'י וביני, ושהוא מעדיף להעמיד פני
תם. הוא מצא תרוץ להשאיר אותנו לבד, ולפני שעזב קבע להפגש איתי
למחרת אצל הג'ינג'ית. נשארתי עם רוז'י בבית הקפה כשעה וחצי.
רוב הזמן היא ביקשה עצות איך תתגרש מבעלה. שלא יובן לא נכון.
כל מה שסיפרתי עד עכשיו, קרה בהיותי בן שמונה-עשרה בלבד. כל
הידע שהיה לי בעסקי גרושין הסתכם בכך, שלדעתי היא צריכה
עורך-דין או שתמתין עד שבעלה יעשה צעד ראשון. אולי גם הוא
מעדיף להתגרש. לעצמי חשבתי שאם בעלה יתעשר באיזה אופן בלתי
צפוי, כל בעיות הנישואין שלהם ימצאו את פתרונם. הם היו מסוג
הזוגות שהמצב הכלכלי מהווה דבק חיוני ביחסיהם.
כעבור זמן ורכישת ניסיון חיים שצברתי, אני חושב שרוז'י בכלל לא
חשבה בכיוון, והכל היה רק רושם שנוצר בראש הצעיר שלי, ליד
בחורה יפה שקל לאהוב. בסופו של דבר, פרשת רוז'י הסתיימה
בגירושין, כשבעלה לא משלם מזונות, והיא עברה לבודפשט לחפש את
מזלה שם.



                                                  47

כעבור זמן לא רב, לקראת סוף 1917, קיבלתי צו גיוס. התחיילתי,
אבל משך היותי חייל לא נמשך זמן רב. שני אחיי, מיקלוש ושנדו,ר
נהרגו ולא היה לי חשק ללכת בעקבות המסכנים. העדפתי לערוק
ולהסתתר. בינואר 1918 הגעתי לבודה-בוצ'קה, לסיטונאי מכולת בשם
פרוינד מיקלוש. התקבלתי כשוליית זבן, עם שכר זעום ומקום לינה,
בזכות מסמך מזויף שהשיג לי אבי. לפי מסמך זה הייתי רק בן 16.
מאד רציתי במשרה, כי שאפתי לרכוש מיומנות בעסקי הסיטונאות, אבל
מר פרוינד התעקש שמישהו מבוגר יאשר את היותי צעיר מכפי שאני
נראה. לא איבדתי עשתונות.
"אחי הגדול מהנדס כימיה ומנהל בית חרושת לסבון. יש לי את מספר
הטלפון שלו בעבודה. אם אתה רוצה, תתקשר ותשאל אותו."
הוא לא התעצל והתקשר, אבל מספר הטלפון שנתתי לו, היה של חברי,
דיורי הקלפן. דיורי תמיד מבין עניין. הוא מיד אישר שאני
קטנצ'יק.

הסתבר שאת כל זאת עשיתי בעבור תקופה קשה ביותר של חמישה
חודשים. קיבלתי חדר, שישה מטרים מרובעים שטחו, שתי מיטות ברזל,
ארון וכיריים. קיבלתי גם שותף לחדר, בחור נוצרי צעיר, גם הוא
בתפקיד שוליה. השתדלתי לא להתיידד איתו, כדי לא לחשוף בשוגג
שהמקום משמש לי יותר כמקום מחבוא מאשר כמקום עבודה.
במזג אויר גרוע של אחד מימי פברואר, הגיעה לתחנת הרכבת מיכלית
נפט. ירד שלג מהול בגשם וניתן לי מעיל גשם שלא היה ארוך דיו
לכסות את סוף רגליי. נעליי היו ספוגות מים על סף קיפאון. היה
עלי להעביר חביות נפט לשקילה ולרישום. החביות עשויות מברזל,
והקור צרב את ידיי, למרות הכפפות. תשע שעות של עבודה רצופה
נדרשו לי ולשוליה הנוסף בכדי לסיים את המלאכה. כתגמול קיבלנו
מרק קימל קר, שתי פרוסות לחם וחמישה גרם נקניק. הסתכנתי ויצאתי
למסעדת תחנת הרכבת, ואכלתי ארוחה חמה ומזינה. אמרתי למלצר
שהבוס שלי שלח אותי וביקש לחייב את חשבונו, ובאמת היה לו שם
חשבון כפי ששיערתי. לא שיערתי שכבר למחרת יגלה הבוס את המעשה,
ואת גודל כעסו. בו במקום הודיע לי שעלי לעזוב את ביתו למחרת
בבוקר. דרשתי להתחשבן מיד, והוא ללא כל בושה קיזז את מחיר
הארוחה החמה. לפחות הצלחתי להוציא ממנו אישור שעזבתי מיוזמתי.
חזרתי לבודפשט. מצב רוחי ירד עוד יותר, כשנוכחתי לדעת שהמשטרה
עורכת בדיקות פתע לאנשים ברחובות העיר. הם בדקו תעודות ואני
הייתי חסר תעודות בעלות ערך. היו לי רק שני אישורים בדבר
עיסוקי כשוליה, והיה ברור לי שזה לא תחליף ראוי לתעודה מזהה.
הצלחתי לחמוק מהביקורות רק עד תחנת הרכבת של פשט. שוטרים
צבאיים העמידו בשורה את כל מי שנראה בריא. לא מצאתי דרך לחמוק,
ויחד עם האחרים הובלנו אל תחנת המשטרה. היינו כשלושים איש,
ואני בסוף השורה. מיקומי השאיר אותי קרוב לדלת הכניסה. מבחוץ
שמר שוטר בשם הוס, תושב לשעבר של עיירת הולדתי ראקוש-קרסטור.
הוא הכיר אותי היטב, אותי ואת משפחתי.
הוא ניגש אלי ושאל בקול רם: "אתה חייל עריק?" גם אני עניתי
בקול רם מאד. "לא. אני צעיר מדי בכדי להיות חייל."
למשמע קולנו הרם, ניגש אלינו חייל נוסף, וביקש ממני להראות
תעודה מזהה. אני הושטתי לו את שני אישוריי הבלתי רשמיים. הוא
והשוטר גררו אותי אל שולחן שמאחוריו ישב קצין בדרגת סגן. הסגן
הציץ בשני אישוריי, והשוטר אמר שהם נראים לו תקינים. הקצין
הורה מיד לסלקני (רק בסוף המלחמה פגשתי את השוטר, להודות לו על
שככל הנראה הציל את חיי באותו מעמד).
חזרתי במהירות לבית דודה בלנקה, משום שרוב בגדי נשארו אצלה,
וחשתי אצלה ביטחון. את הימים ניצלתי לשינה, ובלילות שרצתי בבית
קפה ציילון. לילה אחד פגשתי שם את הרצג וילי, עוד אחד מעיירת
הולדתי. הוא היה מבוגר ממני בשש שנים, כך שלא יצא לנו להכיר
יותר מ'שלום שלום'. הוא סיפר לי שהוא עובד בקונדיטוריה של אחד
בשם גלזנר. משירות צבאי התחמק בגלל מחלת עורקים ומשקל עודף.
התחלתי להבין שאנו חיים בתקופה שמחלה שווה זהב. וילי השמן
התגלה כבעל חוש הומור מפותח ומצב רוח טוב תמידי. הוא היה מסוג
האנשים, אשר מוכנים לחלוק את פת לחמם עם חבר רעב, ללא חשבון.
דרכו הכרתי את וייס חברו, שעבד כבר עשרים שנים במאפיה של
רוזנברג ברחוב מוראני. וייס היה הנשמה של המאפיה. הוא למעשה
ניהל את המקום, כי רוזנברג מיקלוש כבר כונה "מיקלוש העיוור"
ולא בכדי. הקשרים האלה היו גורלי להפוך אותי לשולייתו של וייס.
בהוראתו של וילי השמן לא הייתי מוציא אפי לרחוב ללא ליווי צמוד
של וייס. חודשיים גרתי במאפיה. ישנתי בקרבת התנור החם, על מספר
שכבות של שקי קמח ריקים.
כבר בשלוש לפנות בוקר הייתי משכים לעבודה. כבר אחרי שבוע,
שלטתי בלישה, בקליעת לחמניות ובייגלה ובאפיית לחמים. היו שם
עובדים רבים, ותפקידי היה לסייע לאלה שפיגרו בנורמה. האוכל
שעמד לרשותי היה דברי מאפה ללא הגבלה, ומרק עם שאריות מהמטבח
של מיקלוש העיוור. לא יכולתי לצפות ליותר, כשוליה.
כל יומיים היה מגיע וילי, ויחד היינו הולכים לבית קפה, שהיה
אהוד על שאר האופים. הסועדים ניצלו את המנוחה במקום לביצוע כל
מיני עסקאות. במקום שיש עסקאות, תמיד יש לי מה להגיד, ולעצותיי
תמיד יש מחיר. כך יכולתי להרשות לעצמי לאכול ממטעמי המקום,
כגיוון לאוכל הפשוט במאפיה.
וילי המשיך לעזור. הוא השיג לי תעודה מזהה אמינה, שאפשרה לי
להרשם כדייר של דודה בלנקה. התעודה והרישום הרשמי של מקום
מגורי, אפשרו לי לעבור אל מאפיית גלזנר, שם עבד גם וילי.
התקבלתי שוב רק כשוליה, אבל יכולתי להשתלם גם באפיית עוגות.
וילי עבד רק שש שעות, כי עורקיו לא אפשרו לו מאמץ נוסף. עבדנו
בלילות ובימים סחרנו מעט במה שנקרא שוק-שחור. נתקלתי מדי פעם
במחסומי פתע של הצבא, בחפשם חייבי גיוס משתמטים, אבל התעודות
שהצגתי הצליחו לעבור את הביקורת. הרגשתי בטוח בפשט, אך לא
העזתי לנסוע להורי בראקוש-קרסטור.



                                                  48

יום אחד פגשתי את דודני, סאבו דיולה. הוא פתח מעדנייה ברחוב
טקלי, והציע לי לעבוד אצלו. לא הייתי צריך לחשוב הרבה. עלינו
על כרכרה (עוד לא היו מוניות ממונעות) ונסענו הישר למעדנייתו.
הוא הציג אותי בפני אשתו ועשה לי הכרות עם תכולת המעדנייה.
הסתבר שהמעדנייה משמשת גם כסוכנות לממכר חלב. דיולה נחשב כנכה
מלחמה, מאז שרגלו האחת התקצרה לעומת השניה עקב ניתוח בלתי
מוצלח לשליפת קליע. הוא היה כבן שלושים וחמש, סוחר ממולח
ותקיף. אשתו הייתה המתונה והמחושבת, ולכן שמחתי כשהטיל עליה
לנהל את המשא ומתן בדבר תנאי העסקתי. זכיתי למשכורת חודשית
מכובדת של חמש מאות קרונות, פלוס בונוס על כל מכירת ליטר שמנת.
הבונוס לא היה כסף כי אם קמח וחמאה. היו ימים מוצלחים, בהם ערך
הבונוס עלה על שכרי. באותה עת לא נתתי דעתי לחסוך. בקרתי הרבה
בתיאטרון, בקולנוע ובקברטים. אהבתי אופרטות כמו נסיכת הצ'רדאש,
או שושנת איסטנבול, שהוצגו למעלה משלוש מאות פעם. פשט היה
בפירוש רובע עם רוב יהודי, מודרני, ומרכז בידור ותיירות.
תעשיית ההארחה שגשגה, גם בזכות השרות המשובח ששמו יצא למרחקים.
מלצר ראשי הרוויח יותר מרופא.

יום אחד חשתי צמרמורת בכל גופי. ייחסתי את הדבר לקלקול קיבה.
כשנקישת שיניים הצטרפה לצמרמורת, שתיתי כוס שלמה של רום.
התאוששתי מספיק כדי להודיע לבוס שאני הולך הביתה. בדרך חלה
התאוששות נוספת, אשר הסיטה אותי מהכיוון המתוכנן אל שולחנות
הביליארד בבית הקפה ברחוב בארוש. אהבתי מאד לשחק ביליארד. הפעם
לא יכולתי ליהנות, כי הצמרמורת חזרה במלוא עוצמתה. רק כאן
נזכרתי ששמעתי השבוע מספר פעמים את צרוף המילים "שפעת ספרדית",
והבנתי שזה מה שיש לי. אל ביתה של דודה בלנקה לא רציתי ללכת,
כי יש לה ילדים קטנים שיכולים להדבק ממני. ניסיתי שוב שתיית
רום, אלא שהפעם, במקום להרגיש שיפור, איבדתי את ההכרה. כשפקחתי
עיני, העמיס אותי בנו של בעל בית הקפה על כרכרה, ושלח אותי
לבית חולים. בית החולים התייחס לחולי שפעת בחשדנות, ודחסו אותי
יחד עם אחרים למחסן ונעלו אותנו בתוכו. היינו דחוסים ללא מים
ואוכל במחסן הארור. חלק מהחולים הלמו בשארית כוחותיהם על דלתות
הברזל, ללא מושיע. רק למחרת בצהרים נפתחו הדלתות. המצב היה
קטסטרופלי. חלק גדול מהחולים התפגרו במשך הלילה. אם אני עוד
ממשיך לספר, משתמע שהייתי בין בעלי המזל שהובלו לבית החולים
ולא לבית הקברות. גם בית החולים לא נתן תחושת וודאות להחלמה
בין כתליו, כי למרות ששמו היה בי"ח סנט-לאסלו, הוא זכה לכינוי
"בית ההוצאה להורג".

אושפזתי בצריף והושכבתי על מיטת עשויה מקרשים. מצא חן בעיני
שלפחות האחות הייתה יפה, ושלא יכולתי לשכוח את שמה - רוז'י.
"אתה יודע שמאז שאני עובדת פה, אף אחד לא יצא חי מהמיטה הזאת?
יש לך איזו בקשה אחרונה?"
לא ידעתי לקבוע אם יש לה חוש הומור, או שזה המצב לאשורו.
ניסיתי לברר.
"ואם אני יוצא מכאן חי, תבואי איתי בחופשתך לאגם באלטון, על
חשבוני?" לא קבלתי תשובה. כל הלילה עקבתי אחר עבודת האחיות,
ממתין שהיא תעבור לידי מיטתי. ההמתנה השתלמה.
"מה חולה כמוני, יכול באמצע הלילה, לבקש מאחות כל כך יפה?"
"קפה, תה, אספירין", ענתה עם חיוך מקסים. מרגע זה והלאה קיבלתי
ממנה יחס מיוחד. כל חצי שעה זכיתי ממנה לבדיקת חום ודופק.

כשעלה השחר שמתי לב שעל מספר חולים היו מונחים קרשים. עד החלפת
משמרת האחיות, כבר היו שמונה מיטות כאלה.
"מתים או גוססים", הסבירה לי רוז'י בקצרה. עכשיו קלטתי
שבדיקותיה התכופים בלילה, לא היו סוג של חיזור נשי, אלא שגם
אני הייתי קרוב לקבל כיסוי קרשים.

אולי מאימת המוות, תוך יום השתפרה הרגשתי, עד כי התנדבתי לעזור
בעבודות הבלתי מקצועיות. האיש שהיה ממונה על פיטום תנור החימום
בפחם, שמח לקבל את עזרתי. בהנחייתו יצאתי אל ערמת הפחם, גרפתי
פחם לתוך דלי, והבאתי אל התנור. כשמילאתי דלי שלישי, נחשפה
לעיני רגל גופה. רצתי פנימה לדווח על הממצא. סוף סוף נפתרה להם
תעלומה. אחד החולים שפחד לקבל זריקה, מצא מחבוא במערה שחפר לו
בגבעת הפחם. הפחם התמוטט והוא נקבר תחת המפולת. יש לי זיכרון
לא רע למספרים, ובחשבון קצר ספרתי כבר ארבעים ושבעה חולים
שהוצאו בארונות מתים. אמנם הרגשתי טוב, אפילו עישנתי וסיפרתי
בדיחות, אבל המספר ארבעים ושבע לא נתן לי מנוח. בתקווה להשתחרר
מבית החולים, סיפרתי לרופא שהגעתי לא בגלל מחלה, אלא עקב
שכרות. הוא הבטיח שאם ארגיש טוב גם למחרת, אשתחרר.
באחת אחר חצות התחלתי לחוש בצמרמורת, וללא שום התבדחות, רוז'י
דחפה לי זריקה בישבן. דרך לא שגרתית לפיתוח יחסים. בבוקר כבר
היו לי ארבעים מעלות חום, אבל זה נודע לי רק אחרי שחזרה הכרתי,
בתום עשרים יום של אובדנה. מצאתי את עצמי באותו המקום, רק רזה
וחלוש, עד שאפילו קריאה לאחות, היה דבר מעייף. עברו עוד שלושה
ימים עד שחומי ירד, ורוז'י אמרה שתשמח לבלות איתי בבלאטון,
במידה שאוכל את כל האוכל שתגיש לי. רציתי לחיות, רציתי אותה,
אז אכלתי בלי להתייחס לטעם. אכלתי הכל. אחרי עשרים יום כבר
יכולתי ללכת בעזרת קביים, והפעם באמת עמדתי להבריא. הייתה רק
בעיה אחת. מהפכת קארולי פרצה, ובית החולים הפך לשדה קרב. יריות
ניקבו את קירות הצריפים, ולא מעט גם את החוסים בהם. למזלנו
המהפכה הייתה קצרה, כי המלוכנים הניחו נשקם.
רוז'י ליוותה אותי לתחנת הרכבת, ונשקה לי לפרידה. סיכמנו שלא
נשכח את הבטחתנו זה לזו בדבר הנופש בבאלטון. לפחות שני דברים
היו צריכים לקרות עד אז. אני צריך להתחזק פיזית, וצריך להמתין
לימי הקיץ החמים. בקושי רב עליתי לרכבת בעזרת הקביים, רכבת
עמוסה שגמעה נסיעה של חצי שעה בשעתיים. איכשהו ירדתי לרציף של
עיירתי. רק קילומטר אחד הפריד ביני לבין בית הורי. דידיתי
בקושי רב, ועשיתי חניות עמידה. לא העזתי לשבת, מחשש שלא אוכל
לקום. באמצע הדרך עמדה קבוצה של אנטי-מלוכנים וביניהם חברי
הטוב וילי. הם לא עמדו סתם, אלא חילקו נשק לכל מי שלא נחשד
כאוהד מלוכנים. וילי הציע לי לקחת רובה עם תחמושת. הסכמתי
בתנאי שיעזור לי בסחיבתו עד בית הורי. הוא נרתם מיד לעזרתי,
ואני חשבתי לעצמי שאם המצב עדיין לא שקט, טוב שיהיה לי רובה.
הורי שמחו לראות אותי חי ושלם, אבל אהבו את הרובה. אחרי מספר
ימים התאוששתי לחלוטין, והתייצבתי למשמר הלאומי של המשמרות
האדומים. את הצעירים שעדיין לא שרתו בצבא שלחו למספר ימי
אימוני טיפול בנשק וקצת משמעת צבאית. קצת הכשרה הספיקה על מנת
שיציידו אותם וישגרו אותם לחזית. זה לא התאים לתוכניותיי, כי
חוץ ממני לא פגשתי במשמרות באף יהודי נוסף. לפני שיעלה בדעתם
לשלוח גם אותי, ניצלתי שני חורים בשיניי ובררתי מה עלי לעשות
על מנת להגיע למסדר חולים, אם בכלל יש דבר כזה. צרפתי אלי עוד
חייל, פאפאי שמו, גם עם בעיית שיניים. בו ביום השגנו אישור
תנועה לבודפשט לצורך טיפול במרפאת שיניים. בנוסף לכך צוידנו
בשכר לעשרה ימים, כרטיסי נסיעה לחשמלית ואישור המעיד שאנחנו
שייכים למחנה. כשטיפול השיניים הסתיים נתנו לנו אישור סיום
טיפול וצו חזרה למחנה. את אישורי סיום הטיפול זרקנו, והתייצבנו
כל עשרה ימים במחנה, לקבלת שכר. רישומי קבלת השכר בפנקס
השירות, הייתה הוכחה מספקת שאנחנו לא עריקים. את זמננו הפנוי
בשפע בילינו בדרך כלל בקפה ציילון. אין כמו שרות צבאי באימוני
ביליארד, דומינו או קלפים. אורחי המקום ידעו שאנחנו בעסקי השוק
השחור. היה מחסור במוצרי יסוד בחנויות המכולת, ולנו היו מקורות
כפריים לנקניק, פרוסות שינקן חזיר מעושן וקמח. לפעמים הצלחנו
להשיג מלח, שהיה שווה ערך לזהב. הכרנו בחור צעיר בשם האקש,
והעסקנו אותו פעמיים בשבוע כקניין בראקוש-קרסטור. שלחתי אותו
לאטליז באזור מגורי הוריי, משם היה מביא תרמיל סחורה. מהוריי
היה מביא עוגות וכבד אווז. הרווחנו הון, כולל מטבע זר, שחשבתי
לנצל בהזדמנות שאוכל לצאת מהארץ. בערבים בילינו בקולנוע,
בתיאטרון או בקברט - חיילים במשרה מלאה.



                                                  49

שמועה הגיעה לאוזני, שצבא רומניה מתקרב לבודפשט. בירור קצר
גילה לי שאנחנו בעצם נלחמים ברומנים. מה לי ולהם? החלפתי את
המדים בבגדים אזרחיים, ונסעתי להוריי בעזרת האישור המזויף
שעדיין נשאר ברשותי. הוריי סיפרו לי שרוטקאי אישטוואן מת,
והשאיר את אלמנתו עם ארבעה ילדים ומסעדה גדולה, עם חובות עוד
יותר גדולים. הלכתי אל האלמנה, לראות איך אפשר לעזור לה.
"החיילים הרומנים כבר כאן, וכולם רוצים לשתות בירה", אמרה.
"נו?" שאלתי.
"בית החרושת לבירה מספק סחורה רק למי שמשלם בכסף, או בשעורה.
תשלום מראש", התבכיינה.

הלכתי לבית החרושת לבירה ותוך שעה סגרתי איתם עניין. נפטרתי
מהמטבע הזר שלא היה לי בו שימוש, וכבר למחרת קיבלנו משלוח בירה
ראשון. האלמנה צדקה בכל הקשור לקשר ההדוק בין הרומנים לבירה.
הם שילמו במטבע ליי הרומני, ומגדלי השעורה הסכימו לקבל תשלום
בליי, כך שרכשנו בירה ללא בעיות. הבירה זרמה לגרון החיילים
הרומנים, וכספם זרם לכיסנו. את המסחר עם החיילים הרומנים לא
הכנסנו לניהול ספרים (רווח נקי ללא מיסים), ובכל ערב חילקנו
בינינו את הרווחים. את העזרה שנתתי לאלמנה בהגשת המשקאות
לחיילים עשיתי ללא שכר בשמחה רבה.

יום אחד הרומנים עזבו, והעסק הואט. שמועה התפשטה שוולנר ליוש,
בעל המחסן לתבואה, נלקח לחקירה על ידי הטרוריסטים של משטר
הורטי. פשעו היה ששילם את מיסיו לאדומים, וגם תרם להם כסף
להקמת מגרש כדורגל. תוספת עובדת היותו יהודי זיכתה אותו במכות
רצח במשך שבוע שלם. ביום ששוחרר כשבר-כלי, רץ אלי רוטקאי דז'ו,
בנה של בעלת בית המרזח.
"שמע ינצ'י, אתה גם ברשימה השחורה."
אמרתי לו תודה בעבור המידע, ומיהרתי אל סאלדלי מיהלי. הוא היה
מפעיל הפעמון של הכנסייה הקתולית, אחד הנוצרים שיכולתי לסמוך
עליהם. ביקשתי ממנו שינסה לברר מה קורה. תוך שעתיים חזר עם
מידע.
"הם כנראה יזמנו אותך למסור עדות. לא הצלחתי לברר באיזה
עניין."
ממש לא רציתי לדעת מה הם רוצים ממני. בשעה תשע בערב כבר הייתי
בפשט, עם מזוודה קטנה. קשה היה לי להחליט היכן לגור. את קרובי
משפחתי הוצאתי מכלל חשבון, כי לא רציתי לסבכם. גם ברחוב לא
יכולתי להשאר. הפור נפל על בית מלון עלוב לעוברי אורח מזדמנים
בשם "זר פרחים ירוקים". השד יודע למה בחרו דווקא בשם הזה.
הוצאתי מהמזוודה דברים חיוניים, ואחר כך הפקדתי אותה בשמירת
החפצים שבתחנת הרכבת. משם הלכתי לבית הקפה של גאראי, בתקווה
שאמצא שם את אחד מחבריי ממשחקי הקלפים.
הגורל זימן לי שם את בורגר מרצי, שעבד איתי בסוכנות החלב. הוא
היה מספיק מבוגר בשביל שכולם יקראו לו אדון מרצי.
"אני צריך את עזרתך, אדון מרצי", לחשתי לאוזנו, "אחרי שהמשחק
יסתיים." כדי שיבין הוספתי: "זה לא בעניין חומרי."
בתום המשחק קם, למורת רוחם של האחרים, והלך איתי לאכול
במסעדה.
שטחתי בפניו את בעיית המגורים שלי, כי חששתי שבעל המלון, שלא
הכיר אותי, עלול להלשין עלי.
"אני יכול לסדר לך דירת חדר, אבל הוא יעמוד לרשותך רק בין אחת
בלילה לשמונה בבוקר." כנראה שגבותיי עלו כסימן שאלה, כי הוא
מיד הסביר. "במשך היום אני משכיר אותו לשתי זונות." ופשט ידיו
כסימן לחוסר ברירה. מבחינתי זה לא היה הזמן המתאים להתלבטויות.
הושטתי כף יד פתוחה, והוא הניח לתוכה מפתח. ראיתי בעיניו את
השמחה על שנפלה בחלקו האפשרות לעזור לי. ידעתי שתהיה זו טעות
מצידי להציע פיצוי כספי.

הייתי צריך למצוא עבודה. הסתובבות ברחוב הפסיקה להיות בטוחה,
ובמועדונים כל מפסיד כזה או אחר היה שמח להלשין תמורת כיסוי
גרעונותיו. פגשתי יהודי בשם אבנר, שהיה שוליית נגר, והסתתר גם
הוא באיזה חור. הוא סיפר, שהוא עובד במילוי טבק בנייר סיגריות,
בעסק מחתרתי שהקים במרתף אחסון פחם של איזה בית קפה. איזה
שוליית חרט היה מספק לו עלי טבק מוברחים, והוא היה קוצץ אותם
ידנית. הוא כמובן רצה לקנות מכונה לעיבוד עלי טבק, ואפילו
לקנות תרמילי סיגריות ריקים ממפעל ידוע באוסטריה. מימוש רצונו
לא יצא לפועל, כי היה צריך כסף גדול.
נולדה שותפות.

הפצה בלתי סדירה של סיגריות יצרה חללי מחסור ברחבי העיר. יצרתי
קשרים עם מלצרים פשוטים של בתי קפה, ושכנעתי אותם לתת יד בהפצת
הסחורה ללקוחותיהם.
העסק הצליח. היו מספר מלצרים שעזבו את המלצרות והפכו לסיטונאי
הסיגריות שלנו. במשך היום עסקנו בייצור, ובין שש לשמונה בערב
בהפצה. שותפי אבנר נתפס לפני הכרותנו על ידי שוטרים, ולכן
נזהרנו שבעתיים, כי הפעם היה הרבה מה להפסיד. המזל שיחק לנו
חודשיים. נתפסתי על ידי שוטר כשיש בידי מאה סיגריות, בחבילה
עטופה בניר עיתון.
"קדימה", אמר בתוקף, "לתחנת המשטרה!"
ניסיתי לשנות את המצב.
"לפני רבע שעה קניתי את זה מאיזה חייל, ואפילו שילמתי לו מראש
עבור עוד חבילה. כבר שבועיים שאני בלי סיגריות."
"אז איפה הוא?"
"הוא אמר לי לחכות לו פה עשרים דקות." חשבתי שהשוטר לא ירצה
להמתין. טעיתי.
חיכינו חצי שעה. סבלנותו ראויה לשבח, למרות שלא לטובתי.
הלכתי איתו והוכנסתי לבית המעצר. לקחו ממני את חפצי הערך, את
האולר ואפילו את שרוכי הנעליים. למחרת נלקחתי לחקירה. הושבתי
מול קצין שדרש לדעת את פרטיי האישיים, מקור פרנסתי, מקום
מגוריי, שמות של חבריי בפשט ומהיכן הגעתי לפשט. הוא דיבר אלי
יפה ואפילו כיבד אותי בסיגריה. הוא רצה לדעת יותר מדי, אז
התחלתי לענות בדבר מגוריי בראקוש-קרסטור. הוא ביקש מסגנו
להתקשר למועצה של ראקוש-קרסטור, ובינתיים שאל אותי מה שמו של
הנוטריון הראשי של המועצה. הקשר הטלפוני נוצר והוא ביקש לדבר
עם הנוטריון.
"אני צריך אינפורמציה על יאנוש ואגו." לא שמעתי מה נאמר בצד
השני של הקו. קיוויתי לטוב.
לאחר שיחת הטלפון נחקרתי עוד כשעה. סיפרתי חצאי אמיתות שנרשמו
כפרוטוקול, עליו נתבקשתי לחתום.
התחלתי לקרוא את הפרוטוקול, כדי לראות על מה אני עומד לחתום,
ואז חטפתי סטירה מצלצלת.
"יהודי מסריח. אתה חושב שאתה יכול לרמות אותי? אתה חושב שרק
לכם יש שכל?!"
לא חתמתי, ועל כל שאלה נוספת עניתי כמו תוכי: "שני אחיי נפלו
למען הונגריה, וארבעה אחים ממשפחתי שרתו בצבא."
שישה חודשים החזיקו אותי בבית המעצר ברחוב מושוני. פעמיים
בשבוע לקחו אותי לחקירה. בחקירה הראשונה חקרו אותי רב-סמל ועוד
אחד בלבוש אזרחי.
האזרח שאל: "תגיד, יהודי נאלח, אתם רוצים להפוך את הנזירות
שלנו לזונות? משוטר בן עשרים העזתם למנוע משקאות חריפים? אתם
רוצים להפוך את העולם? אתם בסך הכל כלבים פחדנים."
בזה הסתכמו הדיבורים והתחילו העינויים. שישה חודשי עינויים.
בחודשיים האחרונים נעשיתי בלתי רגיש למכות. כאוהב ספורט ידעתי
ששכיבה ללא פעילות בזמן שבין העינויים, תהיה טעות. הקפדתי
להתעמל בכל יום, אפילו בימים בהם הצליפו עלי עם שוט והייתי
כולי חבול. בזכות ההתעמלות מצבי הגופני היה טוב משל האחרים.
שמיכות לא קיבלנו. להוריי לא הודיעו על מעצרי. הכל יכול היה
להסתיים עם חתימה אחת קטנה על תחתית הפרוטוקול. אפילו סיכות
שתקעו תחת כל ציפורניי, והצלפות על כפות רגלי עד שלא יכולתי
להכניסן לנעלי מרוב נפיחות, לא הוציאו ממני חתימה.
בסוף או שנמאס להם או שהיו צריכים את המקום למישהו אחר. דחסו
אותי לחדר של ארבעים איש ועשרים מיטות. לעת ערב הביאוני בפני
שופט. הוא מלמל משהו על היותי אסיר פוליטי, וככזה מקומי במחנה
ריכוז זלאגרסאג, לזמן בלתי מוגבל.
החזירו לי את חפצי הערך וחלק מהכסף. הביאו לידיעתי שלמחרת,
לפני שאשלח למחנה, אזכה לביקור של קרוב משפחה.
לקחו אותי לחדר רחצה. כחמישים איש במקלחת אחת ארוכה. את בגדינו
לקחו לחיטוי בקיטור. מהרחצה הובלנו לאולם ריק. החזירו את
בגדינו, שנראו כמו סמרטוטים. כל אחד קיבל ספל קפה שחור ולחם
אחד שלם.

קראו לי לגשת למשרד. גיסי המתין לי. הוא הביא לי חליפה, מעיל
חורף ושני זוגות לבנים להחלפה. קצת מזון וקצת כסף. הוא הבטיח
לעשות הכל למען שחרורי בהקדם. לא סיפרתי לו על העינויים, רק
אמרתי שלא נותנים מספיק מזון.



                                                  50

לא הבנתי מה פשעי ששולחים אותי למחנה ריכוז. לא גנבתי ולא
רצחתי. לא הייתי פעיל פוליטי, חוץ מהרובה שקיבלתי ולא עשיתי בו
כל שימוש. בכל זאת שלחו אותי במחנה זלאגרסג לצריף מספר 14,
שנועד לאסירים פוליטיים. בדקתי את סביבתי החדשה. במחנה היו
עשרים ושלושה צריפים, שמונים עד תשעים אנשים בכל אחד. רק ארבעה
צריפים לא שימשו למגורים. מחסן שהיה גם מטבח, משרד, כיבוי אש
ובית תרבות. בחשבון מהיר הבנתי שריכזו במחנה בין אלף שש מאות
לאלף שמונה מאות איש. לא היו רק יהודים. היו מכל הסוגים. יום
יום היו מספר משוחררים, ואחרים הובאו במקומם.
לאחראי הצריף מונה אחד בשם בבראצי פרנץ. כבן חמישים, טכנאי
דפוס במקצועו. מצד אחד דרש משמעת ומצד שני היה מוכן לעזור בכל
מה שיכל. הוא הציג לי את מיטת הקרשים שלי, מזרון קש, שמיכות,
מסטינג וסכו"ם. הבאתי איתי למחנה מזון לשבועיים, וחילקתיו עם
שכניי למיטה. האסירים הפוליטיים לא חויבו לעבוד. גם האוכל שהם
סיפקו היה נסבל. קצת בשר, שהיה חתיכת שומן, והרבה שעועית שלא
תמיד הייתה מבושלת דיה. מישהו במטבח אלתר קפה שחור עשוי
משעורה. לפי התקנות, כל אחד היה זכאי למאתיים חמישים גרם לחם.
בפועל קיבלנו רק מאה חמישים. האוכל לא הספיק לי, לכן ביקשתי
לעבוד במטבח כאופה. המאפיה הייתה מחוץ למחנה, באיזור של חיילי
המשמר. עבדתי בכל יום ארבע שעות, ובתמורה קיבלתי כיכר לחם,
בנוסף ללחם שאכלתי תוך כדי עבודה. השמירה במטבח לא הייתה
קפדנית. קשרתי על בטני שקית בד והצלחתי "לסחוב" חצי קילוגרם
קמח, מהמלאי שיועד לקצינים. חבר לצרה, גרמן טונצ'י, הצליח
להשיג עוד כמה חומרי גלם. אלתרתי מטבח קטן ליד מיטותינו,
ובשלתי תוספות מזון לחמישה אנשים. אל כמה מחבריי לצריף הגיעו
מבקרים, שהביאו איתם גם חבילות. אלי לא בא אף אחד, ואפילו לא
קיבלתי מענה למכתבים ששלחתי לפני שלושה חודשים. מצב רוחי ירד.
התגעגעתי לעישון. אחד מהשומרים על הגדרות שמסביב למחנה הסכים
לעשות איתי עסקה. בשעות החשכה הייתי זורק לו מעל הגדר כיכר
לחם, ובתמורה הוא זרק לי חפיסת סיגריות. תוך זמן קצר הפכתי
לספק הסיגריות של הצריף.
לכל דבר טוב יש סוף. יום אחד חשפו את עיסוקי הבלתי חוקי.
התוצאה הייתה חמורה. לקחו אותי למתקן עינויים. קשרו את ידיי
מאחורי גבי. לקשירה בין ידיי הידקו חבל ארוך, אותו שלשלו מעל
קורה עבה, קרובה לתקרה. הם משכו את החבל בקצהו השני, עד שנעלי
איבדו את אחיזתן בקרקע. "תלייה", הם קראו לזה. אחרים שחוו
חוויה זאת סיפרו לי שזה כל כך כואב, עד שאחרי עשר דקות מאבדים
את ההכרה. ההתעמלות שלא הפסקתי לעסוק בה, שוב השתלמה. שרירי
היו כה חזקים עד שכמעט לא הרגשתי כאב. כל כמה זמן הורדתי
לקרקע, ואחר כך שוב באה התלייה. אחרי יומיים הופיע ד"ר רוט
לבדוק אותי. לא הכרתי אותו אישית, אבל הוא בא לעזרתי. הוא אמר
למעני, שיש אצלי סימני תשישות קשים, ועוד איזה מונחים רפואיים,
שספק אם מי מהנוכחים מבין.
העבירו אותי לצריף חדש ששימש כבית חולים. שהיתי שם שלושה
שבועות, כי ביימתי כמה פעמים התעלפויות. שמעתי שהמעונה אחריי
הועבר מהתלייה לקבורה. הוא לא עמד בעינוי. לא פלא.

פקודה חדשה פורסמה במחנה. מי שיתקרב למרחק שלושה צעדים מגדר
המחנה, ייורה ללא התראה מוקדמת. סילג'י יוזף מת בנסיבות אחרות.
הוא ראה בערב ארוע יוצא דופן. שקאפל שאמו, שהיה ספורטאי
מצטיין, רץ עם מוט עץ לעבר הגדר שהתנשאה לגובה של שלושה מטרים,
וקפץ מעליה כמו ציפור. סילג'י פלט צרחת צהלה אדירה והתמוטט.
רופא הגיע וקבע את מותו. למזלו של שקאפל, השומר לא ראה את
הקפיצה מעל הגדר, אבל נזעק למשמע הצרחה הסופית של סילג'י.
תשומת לבו לכיוון פנים המחנה אפשרה לשקאפל להעלם אל תוך היער.
התחיל אחריו מרדף, אבל לא היה להם סיכוי. הוא היה בין השאר גם
רץ מרתון מעולה. ב-1924 פגשתי אותו, והוא סיפר שרץ ללא מנוחה
עד הגבול האוסטרי. גם הוא כמוני, הבין שלהשמע לשלטונות, אין זה
בהכרח מעשה חכם.
טונצ'י מהמטבח גם עבר סידרת עינויים, מסיבה לא מובנת. למרות
היותו איש חסון, החל לסבול מכאבים בכליות והתלונן גם על דקירות
בחזה. הוא היה לי חבר טוב, והצטערתי לשמוע שמת זמן קצר לאחר
שחרורו.

העליתי משקל מהמזון הטוב של בית החולים, ורופא נוצרי שהחליף את
ד"ר רוט קבע שבריאותי תקינה. הוחזרתי למחנה. לא קיבלתי עדיין
סימן חיים מהוריי, והתחלתי לדאוג. שמעתי שחוץ מהמחנה שלנו,
צצים עוד מחנות ברחבי הונגריה. למחנה שלנו הגיעו עוד יהודים,
כך שתארתי לעצמי שאותו הדבר קורה במחנות האחרים.



                                                  51

יום אחד ביקשתי להתקבל לראיון אצל מפקד המחנה, סגן אלוף פרוק,
שנחשב לכל יכול. רציתי לבקשו לאפשר לי לשלוח מכתב להוריי. כבר
למחרת זומנתי אליו. הוא שמע את בקשתי.
"בחוצפה כזאת עוד לא נתקלתי בכל ימי חיי", אמר בזעם. חשבתי
שבזאת תם הראיון הבלתי מוצלח, אבל לא. הוא הורה להביא לי כיסא,
ציווה עלי לשבת, והושיט לי גליון של עיתון "קול העם". הוא
הצביע על מאמר ופקד: "קרא בקול רם."
הוא לא פצה פה עד שסיימתי לקרוא.
"נו? מה דעתך על המאמר?" שאל בקול מפויס יותר. ניחשתי שמאחורי
חיוכו החביב מסתתרות שיני כלב. השתדלתי להיות זהיר.
"אני לא יודע מה להגיד על המאמר, אבל כותבו נשמע כאדם הגון."
זה באמת מה שחשבתי.
זה היה סוף הראיון. במשך יומיים עינו אותי, עינויים שכבר
הכרתי, והאשימו אותי בעבירות שלא היה לי מושג עליהן. אחר כך
לימדו אותי שיש להם שיטה חדשה לעינוי. קשרו יחד את פרקי ידיי,
דחפו את מרפקיי אל בין ברכיי ודחפו מקל מתחת לברכיים, מעל
למרפקים. במצב זה השאירוני שישה ימים רצופים. איני יודע להסביר
איך יצאתי מזה חי. אי אפשר לתלות את הסיבה ברצון לחיות, כי כבר
לא היה אכפת לי למות ובלבד שהסיוט יגמר.

בליווי שוטר שתמך בי שלא אפול, הוחזרתי לצריף, והופקדתי אצל
האחראי, בברצי. השוטר דרש ממנו להשגיח עלי במיוחד, כי אם אעשה
משהו חריג, גם הוא ייענש. אני הייתי בן עשרים ואחת והוא בן
חמישים ושתיים. הבאתי בחשבון שמבחינת הגיל, יכול היה להיות
אבי. לא רציתי שייענש בגללי, אז נצמדתי אליו כמו ילד לסינר
אימו. לאחר כשבועיים, בעת שהלכתי איתו להביא לחם, סיפר לי
שביקש את האחראים האחרים לעזור בעניין הרצון שלי לשלוח מכתב,
אבל כולם חששו לעורם, למעט אשה בשם נג'י ז'ויז'ה. בכל יום
שהגיע השוטר שחילק דואר, התנפלה עליו בצעקות: "אתם רוצחים, אתם
פחדנים", ועוד כאלה פניני לשון. בברצי ידע לספר שלפני שהיא
הובאה לאגף הנשים שבמחנה, היא עברה עינויים לא קלים במפקדת
המשטרה. היא באמת הייתה קומוניסטית דומיננטית.

לאט לאט התחילו לשחרר כאלה שהואשמו בפשעים קלים. ההקפדה על
המשמעת פחתה, רק האוכל נשאר חדגוני ומועט. הרשו יותר ביקורי
קרובים, משהו כמו פעם בחודש, ויום אחד קראו גם בשמי באותו
עניין. נשימתי עצרה מרוב הפתעה. כבר התרגלתי שאני לא חלק
ממקבלי המבקרים. כשהתקרבתי לשער זיהיתי את אחי הצעיר מיכאל,
במדי קצין של חיל הים. הידיעה שיש לי קרוב משפחה חי חיממה את
לבי. בלווית שוטר הלכנו למפקדת המחנה, שם המתינה לי אימי. היא
בזבזה את עשרים הדקות שהוקצבו לביקור בבכי בלתי פוסק, כך שלא
הצלחנו לנהל שיחה. מיכאל סיפר שהיא נסעה יממה שלמה כדי לראות
אותי. היא לא האמינה לשמועות שאני חי. אפשר היה להבין אותה, כי
שני אחיי המבוגרים נהרגו ב-1915, ולה נודה הדבר רק ב-1919.
מיכאל הבטיח שישלח לי חבילת בגדים וכסף. הוא רק ביקש שלא אחשוב
על בריחה, כי הגבול שמור מאד. מכאן ואילך קיבלתי שתי חבילות
בגדים בחודש, אבל ללא כסף. במרכז המחנה הקימו חנות לממכר מוצרי
טכסטיל, עור, גפרורים, סיגריות, דברי מתיקה ועוד מיני מוצרים
קטנים. הכל במחיר מלא. מה לא עשיתי בעבור כמה פרוטות. היה בית
מלאכה קטן, ואני למדתי לקלוע סלים, אבל התמורה הייתה זעומה.
ניסיתי כל מיני יוזמות חדשות. עשיתי כלי שח מעיסת לחם, נעלי
בית מסמרטוטים, גילפתי שרשראות מעצמות בקר. משורשי גפן גילפתי
מקטרות, וכשהשגתי מסור הכנתי מסגרות לתמונות. להרפיית המשמעת
היה גם צד שלילי. המחנה הפך למלוכלך, החלה מתקפת כינים
ופרעושים, ולא היו לנו כלים להתמודד נגדם. קיללתי את עצמי על
שהבטחתי לאימי ולאחי לא לברוח. לבסוף, בתחילת 1922 הגיע
השחרור. עשיתי דרכי למרכז עולמי, ראקוש-קרסטור, שם ראשית כל
היה עלי להתייצב בתחנת המשטרה, חלק מתנאי שחרורי. בתחנת המשטרה
קיבלתי הוראה להתייצב אצלם פעם בשבוע. לשם עזיבת הכפר, עלי
לבקש אישור מיוחד. עבדתי שנה וחצי במחסן העצים של גיסי,
כמחסנאי וכמפעיל מסור. עבדתי שתים עשרה שעות ביום, והוא רצה
לשלם עבור שמונה. את משכורתי הייתי מעביר לאימי, ולעצמי השארתי
רק דמי כיס. לא היה לי על מה לבזבז. לא הייתה לי חברה, ובעל
הקולנוע היחיד, נוצרי בשם רוטקאי, היה חבר טוב, שהכניס אותי
בחינם. משפחתו לא ממש אהדה יהודים, אבל הם לא הפריעו לחברות
בינינו.

אחי מיכאל הצליח לסדר עבורו דרכון וויזה אמיתיים, ונסע לפריס.
הוא כתב לי שיש שם עבודה בשפע, והעובדה שלמד בילדותו צרפתית
הניבה עכשיו את הפירות. הוא סיפר עוד שמשכורתו יכולה להספיק
לשנינו.
לא הייתי זקוק לעידוד נוסף, למרות שידיעתי בצרפתית הסתכמה בכן
ולא, וחרא. הרמתי רגליים ובעזרת דרכון מזויף ברחתי בעקבותיו.



                                                  52

הגעתי לפריס בסוף 1923. אחי עבד בבית חרושת לצבעים, וגר בבית
מלון נקי למדי, שהיה משום מה מחוץ לאזור מגורים. הייתה רק בעיה
אחת. בכל חדר היו בין שמונה לעשרה אנשים, רובם ערבים
מאלג'יריה...

כאן באופן מפתיע נקטעה כתיבתו של אבי.

אני יודע שהוא שב להונגריה, הובל למחנה לעבודות כפייה, נמלט
משם וחזר מגרמניה ועד הונגריה ברגל. אז גילה שחוץ מאחות אחת כל
משפחתו הושמדה.



                                                  53

מסתבר שבכל מקרה הייתי עוזב, משום שאבי חוטף שבץ וחצי גופו
הופך למשותק. גם מוחו נפגע והוא מאבד את יכולת הקריאה. אין לו
יכולת להמשיך את כתיבת סיפור חייו. לא מובן לו מדוע אנחנו
רואים את האנשים בטלביזיה, והאנשים בטלביזיה לא רואים אותנו.
ברוב פעולותיו היום יומיות הוא זקוק לעזרה, והעיתוי של חזרתי
להתגורר עם הוריי הוא בזמן הנכון.

אני עוזר לאימי לטפל באבי ולא עובד, כי אי אפשר במצב כזה להעדר
מהבית ליותר משעה. כשיש לי קצת זמן חופשי אני נוהג לבקר אצל
חברתי רחל שבינתיים גם נולדה לה בת. אני יודע שהיא ובעלה לא
מסתדרים ואני יודע בוודאות שהייתה זאת טעות חיי לתת לרחל
להתחתן עם מישהו אחר.
מיום ליום אני נעשה יותר ויותר אובססיבי לגביה, ואני מתחיל
להיבהל מעצמי, כשאני חושב מה אני מסוגל לעשות כדי לזכות בה. כך
יוצא שהאילוץ לאשפז את אבי בסנטוריום בגדרה, והעובדה שאין לי
רשיון נהיגה וגם לא רכב, מציב בפנינו אלטרנטיבה הגיונית אחת -
לעבור להתגורר בגדרה.
עוד מקום מגורים חדש.
עברתי עוד מקומות בשארית חיי. חולון, יפו, גבעתיים, ראשון
לציון. טיילתי בעולם וראיתי מקומות ששמו את כל המקומות שגרתי
בהם בכיס הקטן. כל מרכזי העולם שהיו לי עד כה, נמחקו מתודעתי.



                                                  54
                                                  גדרה

אימי ואני מוצאים שם דירת שני חדרים בהשכרה, ואני מוצא לי מקום
עבודה בתל-אביב. יש לנו אפשרות לבקר הרבה את אבי, ולפעמים
כשהוא קצת בסדר, ויש תקופות כאלה, הוא גר אתנו.
אני עובד בחנות לצורכי ציור וגרפיקה בשם "ארטא" ברחוב אלנבי
כזבן, ומאד נהנה שם, למרות שהשכר לא הכי טוב. יש לי שעות עבודה
גמישות שמאפשרות לי לעזוב הכל ולנסוע הביתה כשהעניינים עם אבי
יוצאים מכלל שליטה.
בתקופה זאת הכרתי את מי שתהיה אשתי הראשונה. היא הייתה נערה
כבת שבע-עשרה שעבדה במשרד רואי-חשבון, ונהגה לבוא ל"ארטא"
לקנות צרכי משרד עבור מעסיקה. אף אחד לא התייחס אליה במיוחד.
עמנו עבד נער שליח שהתלונן שהוא לא יודע איך מתחילים עם בחורה.
התנדבתי לתת לו שיעור קצר על חשבון הצעירה הראשונה שתיכנס
לחנות. היא נכנסה ואני שאלתי אותה: "מוכנה לבוא איתי לסרט?"
היא הביטה בי כמבינה את ההלצה והשיבה: "לאיזו הצגה? ראשונה או
שניה?"
יצא שהלכנו לסרט. להצגה שניה. שמה נורית. אחרי הסרט נסעתי
בתחבורה הציבורית עד לבית הוריה בחולון. היא נכנסה לבניין ואני
ניגשתי לתחנת האוטובוסים, מקווה שיהיה עוד אוטובוס עד לתחנה
המרכזית. תוך כדי המתנה היא מופיעה פתאום בוכייה. לא נותנים לה
להיכנס הביתה כעונש על כך שלא הודיעה מראש שתאחר. אחד כמוני לא
ישאיר אותה ברחוב ולכן אני לוקח אותה לבית חברים, שאני יודע
שיקבלו אותי בכל שעת לילה.
למחרת בבוקר כל אחד הולך לדרכו, ובשעת צהריים נכנס אדם כבן
ארבעים וחמש ורוצה שאצא החוצה לשיחה. ברור לי שזה אבא שלה,
שסחט ממנה את שמי ואת מקום עבודתי.
הוא שואל איפה היינו ומה עשינו בטון דיבור מאיים, ואני, למרות
שאיני מר עולם ואף לא מתקרב לכך, בכל זאת שונא איומים.
"תשאל את כל השאלות האלה את הבת שלך", אני עונה לו, והוא ממש
מתפוצץ מזעם. "אם חינכת אותה כמו שצריך, בטוח שתשמע ממנה רק
אמת", אני ממשיך ללגלג, וחוזר לחנות, משאיר אותו ברחוב אלנבי
הסואן, ושיתפוצץ. דעתי נחושה להמשיך להיפגש עמה כל זמן שהיא
תרצה בכך.

אני עושה את הדרך בין תל-אביב לגדרה באוטובוסים, ולפעמים אני
מתעכב ברחובות, ללמוד נהיגה. להפתעתי, כבר אחרי עשרה שעורי
נהיגה, אני מצליח לעבור טסט ומקבל רשיון נהיגה. אם יש רשיון
צריך גם מכונית, אך ההוצאות שלנו עצומות. מלבד דמי השכירות,
צריך לשלם לסנטוריום עבור הטיפול באבי, וכמובן שיש הוצאות
מחיה.
למרות הכל נמאס לי מהנסיעות הארוכות באוטובוסים הדחוסים, ועם
החסכונות שנשארו לי מערד, ועוד קצת מהרזרבות שנשארו מראש-פינה,
אני קונה מכונית "פרינץ 4" קטנה. אבי לא מרוצה בסנטוריום וגם
לא בבית (חלק מאופי מחלתו), ומכל החיפושים אחר מקום שיענה על
מגבלותיו וציפיותיו, אני מוצא מקום ראוי בטבעון שבגליל. מכאן
ואילך, פעם בשבוע לפחות, "הפרינץ" מתגלגל על קו גדרה-טבעון.
בתקופה זאת חיי אינם קלים: הנסיעות הארוכות, העבודה שכל כולה
מתבצעת תוך עמידה על הרגליים והמגורים עם אימי, לאחר שכבר
התנסיתי בחופש של מגורים בנפרד. הורסות אותי הנסיעות לטבעון,
בהן לפעמים הדבר הראשון שאבי רוצה הוא שאקח אותו איתי חזרה
הביתה. אני מסביר לו שהדבר בלתי אפשרי, מפני שאין לנו את
האפשרות להחזיק בבית מטפלת ורופא צמוד, ואז הוא מסובב אלי את
גבו, והשיחה מבחינתו תמה. אני חוזר על עקבותיי את כל הדרך
הארוכה, מבלי שהתאפשר לי לשוחח איתו דקה.

ברור לנו שאבי ישהה בבית האבות בטבעון עד קץ ימיו, ואימי חוזרת
לבאר-שבע. היא מכירה איזה הונגרי בעל אזרחות אמריקאית שמתגורר
אצל שכנים. גם אני עוזב את הדירה השכורה, ושוכר דירה בחולון,
על מנת להיות קרוב יותר למקום העבודה בתל-אביב.



                                                  55
                                                 חולון

הנסיעה לעבודה באלנבי קצרה, אבל נותרו הנסיעות לבקר את אבי
בטבעון, ומנגד צריך לבקר את אימי ואת שאר בני משפחתי הקטנה
בבאר-שבע.
לאחותי יש כבר שני ילדים, בת ובן בהפרש של כחמש שנים ביניהם.
אחותי ואני מאותה אימא ומאבות שונים. מעולם לא התעניינתי
במיוחד באביה שהיה בעלה הראשון של אימי. אין ביני ובין אחותי
כל דמיון, לא באופי ולא במראה. היא כהת עור ושיער, ואני יודע
שהיו לה בילדותה חיים לא קלים.
אני יודע שבמלחמת העולם היא הייתה תלמידה בבית ספר יסודי, ויום
אחד היא מאד לא רצתה ללכת לבית הספר, ללא הסבר הגיוני. באותו
היום הפציצו מטוסים ובית הספר קרס. כל התלמידים שהורדו לפני כן
למקלט שבמרתף נקברו תחת ההריסות. זיכרון לא פשוט. זה היה גם
הזמן בו היא הפסיקה את לימודיה, כך שהשכלתה לא הגיעה אפילו
לסוף בית הספר היסודי.
היא מתקשה לקלוט את השפה העברית ולכן גם לא מסוגלת לצאת לעבוד
מחוץ לבית. גיסי, שבתחילה עבד קשה בבית החרושת לבלוקים, עובר
לעבודת פקידות ממשלתית בלשכת העבודה, ומשם הוא מטפס ועולה
בסולם הדרגות עד לניהול החשבונות של שרות התעסוקה לאזור הנגב.
תואר גדול עם משכורת נמוכה. בד בבד הוא איש ספר ותרבות, ועובד
גם ככתב בעיתון הונגרי, ואף זוכה בפרס מכובד ע"ש נורדאו. אין
כל היגיון בקשר הנישואין בין אחותי לגיסי. אולי דווקא משום
הניגודיות המוחלטת ביניהם, הם מסתדרים מצוין. איני מוצא כל
פסול בחוסר השכלת אחותי, אך אני סולד מהיותה גזענית. היא לא
מסוגלת לקבל את התרבות של עדות המזרח, ובאופן כללי כל מי שדעתו
מנוגדת לשלה פסול.



                                                  56

אמצע יום הכיפורים. האזעקה תופסת אותי באמצע "ארוחת הצהריים".
אצלי התריסים מוגפים בכל הדירה, במטרה למנוע הפצת ניחוחות אוכל
לשכנים שאולי צמים. מישהו שועט במעלה המדרגות, נוקש בדלת
בפראות ואני מקבל את צו-הקריאה למלחמת יום כיפור.
"זה לא תרגיל", אומר הבחור הממהר, "יש מלחמה."
אני מתאר לעצמי שכל הארץ מלאה באזרחים העושים דרכם לבסיסי
הצבא. גם אני מגיע לבסיס שלנו, וההמולה גדולה. בסופו של דבר,
אחרי לילה שלם של המתנה להוראות, נותנים לי צוות, רכב, קשר,
וקדימה לסיני. אחרי שלושה שבועות בחולות סיני, שולחים לי מחליף
ומורים לי להתייצב במפקדת המרכז.
לאחר שעות ארוכות של נסיעה בטרמפים, אני מתייצב במפקדה. מורים
לי להתייצב בפקוד צפון.
"מתי?" אני שואל בתקווה לנוח.
"אתמול", אומר לי מפקד המבצעים.
לפחות אני מקבל כסף לאוטובוסים. לפיקוד בהתחלה, לצפת, ואחר כך
למוצב ברמת הגולן. בכל זמן המלחמה אני שומע על ההרוגים הרבים
ועל כל הפצועים, ושוב כמו במלחמה הקודמת יש לי את המזל לא
לראות אפילו מת אחד. מזל.
רוצה הצבא, ואני אחד מאותם מילואימניקים שמוחזקים בצבא מעל
שמונה חודשים מתחילת המלחמה, בשל היותי עדיין רווק. באחד מימי
השרות האחרונים, אני מקבל הודעה מגיסי שאבי מאושפז בבית חולים
רמב"ם בחיפה. הצבא מאשר לי חופשה מיוחדת ואני פוגש את גיסי
בבית החולים, והוא מבשר לי שאבי נפטר. צריך לזהות את הגופה
וגיסי מתנדב. מזל שלי, כי הרגשתי שלא אצליח לעמוד בזה, במיוחד
כששמעתי שסיבת המוות היא שהוא הרעיב את עצמו עד מוות. לא פחדתי
לראותו מת, כמו שפחדתי לראות את רזונו.
הוא נקבר בחולון, ומכיוון ששמי קרוי על שם אבי, מוזר לי לראות
את שמי חרוט על מצבה. הצטערתי מאד שהלך לעולמו, נוטר לי טינה
על שלא אפשרתי לו למות בבית, בניגוד לרצונו.

דור הולך ודור בא. במהלך המלחמה אני מגיע להחלטה שאם אני יוצא
ממנה חי, אני מתחתן עם נורית (תופעה טבע מוכרת).

אבא של חברתי נורית, שאיים עלי רק לפני מספר חודשים ברצח אם
אתקרב לביתו, לא יכול לסרב לקבל חייל החוזר "משדה-הקרב חי"...



                                                  57

אחרי שהתחתנתי עם נורית ונולד לנו גיא, ארבע עשרה שנים החזיקו
הנישואין ואז הגיעו גם הגירושין. אני לא בטוח שנורית תחפוץ
שאכנס לשנים אלה. אוכל רק לספר שהציור נשאר בדמי, אך בפועל
עסקתי בו רק כתחביב. בשנים אלה מרכז העולם היה גיא.



                                                  58

התחתנתי בשנית, נולדה שירי - מרכז עולם חדש, ולאחר שגרתי
בינתיים גם ביפו וגם בגבעתיים עדיין לא מצאתי את מרכז העולם
הגיאוגרפי. בגיל חמישים כבר התחלתי לחוש מספיק מבוגר ומספיק
חכם, כדי להבין שכנראה אין דבר כזה.

ודווקא אז קרה הדבר.



                                                  59

התעוררתי בחדר צר ולבן ללא חלונות. מכשירים צרצרו, נשפו
וצפצפו. הייתי מחובר לצינורות בלי יכולת לזוז. יכולתי להזיז רק
את עיני. לא ידעתי שעל הדלת הסגורה כתוב "טיפול נמרץ לב" בצידה
השני. כל העולם לא עניין אותי, אפילו הזמן הפסיק את קיומו.
מבעד לקולות השונים הסתננו למוחי הלמות לבי החלשות. הן דמו
לבלוני סבון שמתנפחים ומתפוצצים לפנות מקום לבאים אחריהם. לכל
בלון כזה היה מרכז, וזה היה בוודאות המרכז המרכזי שלי בכל
העולם. המרכז של המרכז, כך חשבתי.
ואז עלה חיוך על שפתי היבשות. חשבתי על מיליוני החיידקים
שבגופי. כנראה שגם הם תוהים בעניין מרכז העולם. יש להם?

- כמעט הסוף -



                                                  60

מאוכזבים מהסיפור? גם אני לא חושב שהוא משהו מיוחד. סתם רסיסי
קורותיו של איש פשוט, חיים פשוטים, וחיפוש מטופש אחר מרכז חסר
פשר.
מצטער. זה מה שיצא.
עכשיו אני מצייר על המחשב, ואפילו יש לי אתר שמציג אותם בפני
כל העולם.
האם אני צייר מפורסם? ממש לא.





אם מישהו מכם בכל זאת נהנה מהסיפור, זה משמח אותי מאד.



- הסוף של הסוף -