היא אהבה את ל''ג בעומר. זה היה החג הכי רומנטי שהיא הכירה.
זה היה בשבוע העמוס ביותר שלה, והיא כמעט ולא הייתה חוגגת.
אבל הגורל, רצה אחרת.
היא השיגה כרטיסים. כבר שנים שהיא מאמינה שבל''ג בעומר זה
יקרה.
האביר בהונדה הלבנה יבוא ויקח אותה אל עבר הזריחה (ככה זה בחג,
תמיד נשארים עד הבוקר).
והוא לא בא.
אבל היא נתנתה לו עוד צ'אנס. ועוד אחד. ועוד אחד אחרון.

אבל הוא עדיין לא בא.


הוא לא מת על ל''ג בעומר. יותר מדי עשן בשבילו.
הוא בכלל תכנן סרט עם חברים, אבל הם החליטו בסוף ללכת על
מדורה.
ככה זה גורל. עושה מה שבא לו.
הוא הלך עם החברים. אולי, כל העסק יהיה שונה הפעם.
פחות עשן, יותר שקט.
זה לא היה שונה,
היה עשן. היו נפצים. היה רעש. המון רעש.

אבל השנה, משום מה, זה לא הפריע לו.


באותו ערב של ל''ג בעומר היא החליטה שהיא מפסיקה לחכות.
התלבשה כמי שיודעת כבר שיהיה עשן ופיח. בכל זאת, נסיון של
שנים.
היא החליטה שהלילה היא לא תחכה.

אבל תמיד יש איזהו חלקיק בלב שאומר אחרת.


הוא לא ידע מה ללבוש. בא סתם בג'ינס וטי-שירט.
זכרונות משנים קודמות, עשן. פיח.
הוא לא ידע למה לצפות, אבל הוא ציפה.


המדורה הוצתה, קרשים עלו באש, ובאוויר - ביחד עם העשן והפיח -
הייתה תחושה.

זה הלילה.


היא צחקה, נהנתה. אבל ידעה שעדיין לא.
הכוכבים משחקים בה, אבל הם לא יאכזבו אותה.
לא הפעם.

לא הלילה.


הוא לא אהב את האוכל, אבל הכוכבים נראו נהדר.
כאילו הוא ראה אותם לראשונה. פעם אחת ויחידה.


כשהיא התרחקה מהמדורה, להרגיע את העיניים מהעשן -

כשהוא התרחק מההמולה, להרגיע את האוזניים מהרעש -

זה קרה.


בשניה אחת.

כל הכוכבים אמרו

"עכשיו"

עכשיו, או לעולם לא.


היא ראתה אותו והוא ראה אותה.
לא היה צורך בהונדה לבנה. למעשה, לא היה צורך בכלום.

רק שניהם שם, זה הספיק.

והכוכבים כמובן.


מאז, אין לה צורך לחכות.
מאז, אין לו צורך לסבול.


שנים של ציפיה, שנים של אדישות.
נעלמו במבט אחד.


היא אוהבת את ל''ג בעומר. עדיין חושבת שזה החג הכי רומנטי
שיש.

הוא מנסה להסתגל. עדיין חושב שיש שם יותר מדי עשן ורעש ופיח.


וכל השנה. בציפיה, הפעם שונה.
הם מחכים.
ליום שבו יחגגו.


את האהבה הראשונה.