אני עדיין חושב עלייך,
כנראה שלעולם אני לא אפסיק.

אתמול נסעתי לבקר אותך, היית כל כך עדינה, שכבת שם במיטה הלבנה
ואני, אני התפללתי שתתעוררי, התפללתי שנשמע ממך שאת בסדר, שאת
חיה, שאת נושמת, נושמת לבד... בלי המכונות הנוראיות שסביבך כל
הזמן, אני מתגעגע... עבר כבר חודש מאז הכניסו אותך למחלקה
הארורה הזאת והדבר היחידי שמשתנה בך זה הפנים שלך שנראות
עייפות יותר ויותר מיום ליום, את כל כך יפה.

אתמול הרופאים החליטו יחד עם הורייך שינתקו אותך מהמכשירים
בעוד חודש אם לא תתעוררי. ממילא המצב שלך, כך אמרו הרופאים,
מבטל כמעט כל אפשרות שתתעוררי.

זה מצחיק בצורה מעוותת שכזו איך שנפגעת כך כל כך קשה, איבדת
כליה והיית פצועה אנוש אך עדיין פנייך לא נפגעו, כאלו מלאך שמר
עליהן, את באמת נראית כמו מלאך.

לפעמים אני תוהה לעצמי מה אני אעשה אם תתעוררי, אשאל אותך מה
איתך, אבל אחרי הכל ברור שיהיה רע, לפעמים אני רוצה לנתק לך את
המכשירים, כי את נראית כל כך מאושרת בעולם הזה שלך שלא נעים לי
להעיר אותך למציאות הכואבת. וכשתשאלי איפה רותי, החברה הכי
טובה שלך מה אומר לך? שהיא מתה, שהערבי המזדיין הזה היה הכי
קרוב אליה?! מה אומר לך? וכשתשאלי איפה ניסים? מה אומר לך?
שהוא גסס עד השנייה האחרונה ונפח את נשמתו? ומה עם אלינור? מה
אז אומר לך? שהיא נכה ולא מסוגלת לדבר עוד? אחרי הכל לא היו לך
הרבה חברים טובים, הייתם מן רביעייה שכזו, לא משהו קיטשי כמו
שני בנים ושתי בנות, לא היה פה איזון אך היה מן קשר מיוחד
שכזה, שאפילו אני לא נכנסתי אליו. ארבעת המוסקטרים, קראתי לכם,
תמיד ביחד, את, רותי, ניסים ואלינור. אלינור, ניסים, רותי ואת,
לא נפרדתם לשנייה, אני תוהה אם הפרידה עכשיו שווה את זה.

מעניין אותי אם תזכרי את הרגע הראשון בו ראיתי אותך, כשהיית
בסרט עם אלינור, שניסים ורותי היו במסיבת הסיום של כיתתם, הרי
הם לא באותה כיתה כל הארבעה. אני זוכר איך דיברת עם אלינור,
נחושה בדעתך לשכנע אותה ללכת לסרט שהוא לא קיטש-אמריקאי-נדוש
כמו ה"פתאום 30" שהציג באותו היום הצגה ראשונה, ואני זוכר איך
עקבתי אחרייך לקופות אחרי שהיא שכנעה אותך לקנות לזה כרטיסים,
קניתי ישר אחרייך והתיישבתי כיסא מאחורייך, אני זוכר את השיער
שלך, שהיה שזור במין סיכות מנצנצות שכאלו, כסופות, שסנוורו
אותי כל הסרט, אבל היה לי נעים, אני לא מתלונן.

את יודעת? אולי יחשבו שאני מטורף, אבל אני בטוח שאת רוצה כבר
למות... הרבה פעמים דיברנו על הנושא בעקיפין, אמרת לי שאת
מעדיפה למות מאשר לסבול, היום כשהגעתי למחלקה בבוקר לבקר אותך
עלה במוחי רעיון מטורף במקצת, יש יאמרו מופרע אך עדיין, רעיון
טוב, שאומר כמה אני אוהב ומכיר אותך... התקרבתי אלייך ולחשתי
לך באוזן:

"מירי, יפיפייה שלי, אני אוהב אותך כל כך... אני בטוח שאת
סובלת עכשיו, אני מרגיש את זה... אני יודע שלא תתעוררי עוד
וששעה אחת בקומה היא נצח, אני רוצה לנתק אותך מהמכונות, להוציא
אותך מהכאב הנוראי שאת שרויה בו כעת. אני לא רוצה שתמותי אך
עוד יותר אני לא רוצה שתסבלי... בבקשה סלחי לי, אני לא
משוגע... אני רק אוהב אותך, ודואג לך... ניפגש בעולם הבא, אם
אני אגיע לגן עדן בכלל... אני אוהב אותך... אוהב אותך כל
כך..."

ולאחר מכן זזתי ממנה, הבטתי בפניה העייפות באהבה ואז ניתקתי את
המכונות עד שהקו שבמכונה נעשה ישר והיא צפצפה, הוצאתי ספר תנ"ך
מהכיס, למרות שאני לא מאמין באלוהים אבל עדיין הרגשתי שבשביל
לעשות את זה רשמי עליי לומר קדיש, השארתי על רגליה פתק שמסביר
הכל, זרקתי את הספר לרצפה וקפצתי מהחלון, בשיא האירוניה לא
מתתי אלא נכנס לקומה... מה עכשיו הולך להיות? כנראה אותו
הדבר... רק שהפעם, אין מי שינתק אותי מהמכונות, כנראה שאני
תקוע כך לנצח... ואי אפשר אפילו לצעוק הצילו...