יושבת בשקט, בלילה מאוחר.
מחכה, מי יודע למה,
אולי משהו עוד יקרה, משהו מפתיע.
אבל שום דבר לא מגיע.
אני כאן הרקע, הנוף האחורי.

אני בודדה.
כמו שלא הייתי מעולם, כמו שאהיה תמיד.
כשאנחנו מאפשרים לעצמנו באמת
להיות מי שאנחנו,
אנחנו לבד.

הרקע נמצא שם
כדי להבליט את "העיקר".
ואולי "העיקר" שם
בשביל להבליט את הנוף.
הרי שניהם צריכים,
זקוקים
אחד לשני.
קשה להם ביחד, שניהם רוצים הכל.
כמו כולם, כאן, בעולם.
גם כן,
העולם.

חום, קור. טוב, רע. חלום, מציאות.
רק עוד מילים שממלאות את הריק
ולא נשאר מקום לרגשות
ולמחשבות החשובות באמת.
כולנו אנשים טובים, אנשים טובים
שנהרסו
הכל היה יכול להיות אחרת
אבל זה לא, אז מה העניין?
כותבת וחושבת.
וחושבת וכותבת.
זה רע.

אני מסתכלת בעולם
מסתכלת על אנשים, בעיקר.
מחכה, שוב
למשהו
עד מתי בשקט? עד מתי לחכות?
עד שיגיע הלילה
החושך
שאחריו תמיד תגיע
השמש.

אולי פעם היא לא תקום?
שתישאר בים השמש.
פעם אחת.
והירח ישמור עלינו
כי אחרת החושך יבלע אותנו.
ואם יזוז הנוף?
מה אז?
העיקר יבלוט מדי
אנחנו נבלוט מדי
לא התכוונו.

הכל יראה.
טוב, רע. יפה, מכוער.
ונבין
שזאת השמש
בגללה לא ראינו עד
עכשיו. זאת השמש,
שנעלמה.
שהסתירה.

בחושך, מריחים את הרע, מרגישים אותו באוויר.

שמישהו ידליק את השמש.