תגידי לי שאת אוהבת אותי בין מפלי דמעות
ולא,
ארמוס שלולית תחינותייך ברגל מאובנת.
נסי להבין אותי בין ענני תהיות
ואז,
אתפור אותך למילותייך, בובה ממוכנת.

בחדרך ציירתי לך אמת שחורה על קירות לבנים
ואת, אטמת אוזנייך וסירבת להאמין.
סיפרתי לך במשכבנו הראשון על בור אינסופי בלתי ניתן למילוי
את בתגובה פקחת עיניים ולחשת לי ברוך, "חדל שטויות, הרי אתה
עילוי"

רמץ, רימה, תולעת חסרת צבעים, נבלה סרוחה
לא לכבודו של הבז לטורפי.
פנייך עגל משתומם, ידך מנקה לחלוח חלונותייך
ואני ידעתי מלכתחילה שהכל באשמתי.

תכשיט שלי חדלי זולפת, זו מפלצת לה פנים רבות,
וזרועות אין סוף -
עדי, היי שותקת. סערה זו תשכך גם היא,
וספינתנו בבטחה תשוב לחוף.

אך עד אז

שימי פעמייך במפתן דלתי, נוסי ונפשי עימך
מהרי למבטחים טרם חרוני יחריב עירך.
ובלכתך, אל ליבך יהא חושש
אשוב לחפשך כשאתאושש.