אני מרגיש שהפסקתי לזרום. כבר לא חלק מאותה זרימה בונה ונינוחה
של הטבע, שהורסת ובונה אבל תמיד בעלת כיוון.אני מרגיש חסר
אונים, אני רוצה להיות לבד ולעשות  הרבה דברים שיתנו לי הרגשה
עצמית טובה והרבה ביטחון עצמי ועצמאות, אבל כל פעם שאני רוצה
לעשות משהו כזה אין לי חשק לעשות אותו. בכלל אני מאבד את
הסבלנות שלי ואת ההתלהבות שלי ממשהו שאני עושה נורא מהר,
לפעמים עוד לפני שאני מתחיל אני מאבד את הסבלנות לאותו דבר.
יכול להיות שזו פשוט תקופה כזו של משבר, שאני נמצא בה ולכן אין
לי סבלנות לשום דבר, אני פשוט לא יודע.

בזמן האחרון אני רק ישן, אני חוזר הביתה מהצבא אוכל והולך
לישון, לפעמים אפילו עד הבוקר ולפעמים עד הערב. בערב אני רואה
קצת טלויזיה ואז הולך לישון. אני משתדל לקרוא, אבל איך שאני
מתחיל אני מיד נהיה עייף ומכיוון שאני קורא במיטה מכורבל
בשמיכת פוך, אז אני מיד נרדם. חוצמזה, כשאני מוריד את הבגדים
ונכנס מתחת לשמיכת הפוך, אז הכל כזה נעים וחמים וטוב לי ככה
ואז אני פשוט הולך לישון כי זה הדבר היחידי שאני נהנה ממנו,
לפחות כשאני ישן, אחרי זה כשאני קם זה משהו אחר. חוץ מזה אני
גם מתבאס מזה שכל מה שאני עושה זה ישן, אבל במובן הצר של אותו
רגע אני נהנה מלישון.

אני צריך עזרה, אבל אני לא יודע מה הבעיה שלי. אין לי כח לחשוב
מה באמת הבעיה, בגלל זה אני נותן לזמן למצוא תשובה בשבילי.
הייתי רוצה מישהי, שתבוא וכמו קוביה הונגרית תסדר לי את כל
הצבעים במקום ותפתור את כל הבעיות כאילו היא כבר למדה את
הפתרון בעל-פה. כמובן שכרגע אני יכול לחשוב רק על מישהי אחת
כזו, אבל אני לא חושב שהיא מסוגלת לכך.

אני חושב שאני מסתיר את מה שאני באמת חושב כדי לא להיקלע
למצבים לא נעימים או מביכים ואז אני פשוט לא אומר את מה שיש לי
בראש באותו רגע. מצד שני, כשאני חושב על זה, אז אני מבין שזה
סתם הגיג רגעי של מסתורי מוחי ופה בדיוק הבעיה שלי, בין אותו
רגש חזק (הגיג) שאני מרגיש-חושב באותו רגע, לבין המחשבה
וההיגיון שאומרים לי "הרי אתה יודע שזה סתם קטע ילדותי שלך זה
לא מציאותי". כי באותו רגע, שאני מרגיש משהו אז כל אותו הגיון
מתגמד כלא היה ונעלם עד יעבור אותו ההגיג ממוחי ובאותו רגע אני
מרגיש שאני משקר לעצמי, שאני חי בעולם שקרי, שאני מסתיר את
התפרצויות התשוקה והרגשות שלי כי הם ילדותיים.

אני לא בדיוק מצליח להסביר את הנקודה,
אז אני אעזוב את הנושא , לילה טוב.