דם חדש זורם בעורקי כעת. ממש כשירה חדשה, ומקיים מסורת בת
מליוני שנים, עוברת מדור לדור, מאישה לאישה, מאם לבת, מגוף
לגוף. פולחן אישי ומחזורי , טבוע בגנטיקה של תאי ובחושי,
בהבנתי את אורח חיי ואת תנועת תשוקותי.

אני מכירה אותו, משערת אותו, מדמיינת אותו. בתוך תוכי אני והוא
חד הם, יצירתו היא- היא יצירתי, מהראשונה שבראשונות, ללא
חשיבה, ללא תהייה הוא צרוב בי, צרוב שלי, מחליף עצמו ומפכה, עת
הרגשות הגוברים והנלחצים אל מעיין הכאב והעייפות, הבכי והדמעות
האומללות ורגלי הברזל מפנים עצמם לסיבת היותם התמידית- ריכוז
הכח היוצא, ישן תמורת חדש. ללא מעשה שיעשה או שיראה מוגזם
לנוכח הפעילות המודחקת- אך גופי יודע, יודע ופוטר כל זאת ברגע
קט של רוחב יד ולב - "הוא שב".

התעוררתי, כרגיל לא מרוצה, בשעת בוקר מוכרת וממוצעת. הבוז שאני
רוחשת להתעוררות כדרך הטבע, במיוחד בשעה שבה אין לי צורך לענות
על אף ציפיית יום האתמול, או לוח השנה, או משימה הכתובה בדפי
ביומן, בחר הפעם שלא לנקום ולעצום עניים אל העולם המתקדם,
כמהלכי העיקש והפגוע מדי יום, אלא האיץ בי לשוב ולשאול עצמי,רק
בכדי ללעוג לי על סבילותי, אם אין בלבי כוונה ,נסתרת ככל
שתהייה, לפעול איזו פעולה ולממש חלום או ציפייה שתוכננה,
ואפילו בשקט ובמחתרת מחשבותי, ביום האתמול. התשובה הייתה כהה
ומתחמקת- צרבה בי כגוערת ודחקה בי, בעודי נותרת דמומה על
מקומי, נלחמת בה מתוך הודאה בכוחי שלי הדל והבזוי- כן, ולא,
ואנני מוכנה לוותר על חוסר התועלת שלי כעת, או בכל מקום ורגע
בחיי, בבוקר זה, או בכל בוקר אחר, ובכך פטרתי את עצמי מלעשות
מעשה, בעוד האמת יוצרת קו מתח פוגע שפער עצמו בינה לביני.

ובמקום שאחזור לישון, כמנהגי הפושע, הביטו אלי קרני האור
הספורות, החודרות מתוך הוילון הונציאני של דלת חדרי הפונה את
מרפסת השמש, ושוב הזכירו לתאי גופי זיכרון מתוק בן מליוני שנים
- זיכרון ההתעוררות, התנועה וחדוות הפעילות, שעליו הביט חלקו
השני והצעיר של אישיותי  בבוז ובהתעלמות מופגנת. נדחקתי לקום,
אך לא לממש את יצריותו ודריכותו  של גופי,ממש ככלב משולהב
לטיול הנשאר תחום ברצועתו לגערות ואיומי בעליו העייף והסר.
מעין חוסר צדק מוכר לכל, אך למרות כל זאת- צד אחד הרי חייב
לזכות ולהשליט את מרותו, ורק מרות אחת ישנה פה, והיא השולטת.

נמרצת, אך כפויה למנוחה תמידית, גלגלתי עצמי על המזרן, עד
לסיומו של זה, וכך הזדקפתי וחזרתי לתחושת הקרירות מן המרצפות -
זו שעזבה אותי במהלך הלילה, כרכתי מגבת  כרוך וצמוד היטב לגופי
וכך התהלכתי אל השירותים לענייני המוכרים והרגילים. הבוקר, כך
גילתה לי בהתרגשות פיסת נייר הטואלט הכתומה, ישנו שינוי מתוק
ומסתורי- בא דם הוסת להקדימני לשלום, כמנהגו היפה כמדי חודש.
ולפתע, כל פזורות היאוש, הבלבול והעייפות נרכסו לפתרון והבנה
גואלים ומרפים- לכל אלו ישנה סיבה, פעולותי היו בתוך מתחם
מוכר. ישנה סיבה לכל.

ומבחוץ, התנהגותו הרגילה והפזורה של בוקר. אין שינוי ניכר
בהתנהלות. גם בגופי העייפות נוצרה במקומה, אלא שבד בבד זוחלת
החוצה בכניעות איזו תחושה- רצון חסר חיוניות- לחשוב על קנקנם
של דברים, לא לשקוע אל תהומות השינה הכבדה, המנוונת את הגוף
והמציאות.
"שבי!" פוקד עלי בליאות, וכך אני עושה. מתיישבת בשנית על
מיטתי, מכסה את גופי העירום בשמיכה, אך לא מעזה להמחק אל הרווח
שבניהם, זה של תנומת האיברים. מעשה ללא הגדרה של ממש- פשוטו
בישיבתו. תהיות בוקר בהכרה  המתעוררת כבר ומוצתת בביקוש להבנת
ההתרחשויות, מאלו הקטנות, של דקות ספורות אלו, שלאחר היקיצה,
וכן אל אלו הגדולות, העבותות, המרכזות עצמן סביב היקום
והחיים.

חלומות לא ביקרו אותי בשנתי האחרונה. לא לפי זכרוני. שינה קצרה
יחסית למוכרת לי, ומשום זאת התימהון על הקימה הלא מוחמצת ,
באמת תהייה של ממש. קולות הרחוב שתחתי, המכוניות הנוסעות בו,
וקולותיהן של מכוניות הנשמעים מרחובות נוספים, אני מאזינה
ומצרפת לזרם האחיד של ההתנסויות שבשמיעה שלי- גם אלו שמדברות
אלי מתוכי, תוהות ומעלות שאלות. ההקשבה הכמעט טוטאלית לכל אלו
מעמידה אותי בתוך היכל יפה ועתיק של פילוסופיה, קריר מאבני
השיש המסותתות המקיפות ויוצרות אותו. היכל של שקט ושל שלווה
נצחית.

אין סוף לחדר הזה, שקירותיו ניצבים מולי, כמו לריק המתנפח
בקרבי, ממשיך בנבירה ובקולו הדומם.

עברה שעה מאז התעוררתי אל הבוקר הזה, העייפות נוכחת יותר ויותר
בגופי, הרצון לישון גובר.