זיקו גרציאני נותן אות לתזמורת, ולתרועת החצוצרות שמנגנות את
"האודה לשמחה" עולים הטייסים והנווטים לתאיהם, וסוגרים את
החופות. הוא לוחץ על כפתור ההתנעה ואוויר האולם התת-קרקעי הענק
רועד מרעם מנועיהם של שלושים ושניים הפנטומים, שמסתדרים בזוגות
ויוצאים בנסיעה איטית אל מסלול ההמראה התת-קרקעי, החצוב בבטן
ההר.

הוא מושך מצערת, והפנטום העמוס-לעייפה פורץ קדימה בשאגה איומה,
תופס תאוצה ומזנק מבטן ההר דרך הלוע הפעור, היורק אל תוך
האוויר זה אחר זה שישה עשר צמדים של ציפורי פלדה אדירות,
שמטפסות לשמיים וקורעות אותם לגזרים בסופת רעמים.

ואחר כך שקט. אוקיינוס של שקט. ובתוך השקט הקוסמי הזה, בלב
השמיים הכחולים, מתקדמות בארבעה ראשי חץ שלושים-ושתיים נקודות
זעירות. מתחתם רובץ הים התיכון, אגן יצוק של זכוכית בין הצהוב
של מדבריות אפריקה לירוק של יערות אירופה. מעל למגף האיטלקי
שוברים ימינה ונכנסים לתחומי היבשת. הירוק של היערות משנה גוון
לירוק זיתי-אפרפר של כרמי הזיתים של אומבריה וטוסקנה, הוא
מתכהה והולך, הופך לירוק ארסי שנמהלים בו גוונים של שחור, יותר
ויותר שחור.

עכשים הם מעל גרמניה. והנה מינכן. ובלב העיר כיכר ענקית,
משחירה ממאות-אלפים שכולם לובשים מדים שחורים ונועלים מגפיים
שחורות. מרדצס שחורה פתוחה מתקרבת אל במה מכותרת נסים בגובה של
רבי קומות, עם דגלים אדומים שעליהם צלבי קרס שחורים ענקיים.
גבר לבוש מדים שחורים, שמתחת לאפו משוך שפמון שחור, עומד
במרצדס השחורה ומצדיע במועל יד להמון המריע לו כאיש אחד בגרון
ניחר, והתרועה מתרוממת ועולה מעל לבנייני העיר ומגיעה לאוזני
הטייס, שמחייך לו חיוך קטן מתחת לקסדה שלו ושואל בקשר הפנימי
את הנווט: "כמה זמן נותר לו לחיות?"
"שתי דקות ושש-עשרה שניות", הוא שומע באוזנו את קולו של הנווט.
חישוב הזמן מושלם. שם למטה מדייקים על חודה של דקה ופה למעלה
מדייקים בשבריר שנייה.

דיוק הולך לפגוש דיוק. המרצדס השחורה עוצרת מול הבמה, ובעל
השפמפם השחור מזנק ועולה לבמה בריצה. ההמון שואג זיג הייל.
האיש מרים את ידו ושאגת ההמון דוממת באחת. עכשיו הוא שואג אל
תוך מיקרופון התלוי במרכז מעגל מתכת כמו עכביש אורב לטרף.
זעקותיו של האיש מוגברות פי אלף, מהדהדות ממאות סוללות של
רמקולים אדירי-עוצמה, שמקיפים את הכיכר.

אנחנו על המטרה, שומע הוא את קולו של הנווט בקשר. הוא מביט
ימינה ושמאלה, ועל רקע השמיים הבהירים הוא רואה את הטייסים
האחרים יושבים דרוכים בתאיהם, ידיהם על מוטות ההיגוי שקבועים
בהם כפתורי הירי, מחכים לאות ממנו. הוא זוקר את אגדלו ואחר כך
מפנה אותו כלפי מטה.

הוא קולט ניע של אישור מצד הטייסים האחרים, והוא קורץ להם
קריצה ממזרית לפני שהוא מושך את מוט ההיגוי ושובר שמאלה, פותח
בצלילה מסחררת לעבר הבמה. לבעל השפמפם נותרו עוד שישים שניות
להלהיט את רוחם של מאזיניו בשנאה הארסית שעומדת להטביע עמים
וארצות בדם ואש ותימרות עשן, אבל לפתע ניטל הדיבור מפיו, ההמון
שניצב למרגלות הבמה הגבוהה נושא את עיניו אל השמיים - שדה ענק
של פרצופים פעורי פה וקרועי עיניים, של עיגולים שנקבו בהם
שלושה חורים, חור של פה ושני חורי עיניים, וכל מיליוני החורים
הללו פונים אל השמיים, ומן השמיים עטה עליהם רביעייה של מפלצות
מתכת רועמות. בעל השפמפם מספיק לראות מה שכל ההמון הזה רואה:
כוכבים כחולים מתנוססים על רקע עיגולים לבנים מתחת לכנפי הפלדה
ועל גופי המטוסים אדירי העוצמה, והוא פונה לגבר השמן, בעל
הפנים הנפוחות, שעומד לימינו, ושואל אותו במבוכה: "מה זה,
הרמן?"
והרמן עונה לו, כולו חיוור מאימה: "אלה מגיני-דוד".
"למה מגיני דוד?" שואל בעל השפמפם, מבועת, את השמן המבועת לא
פחות.
"זה נראה כמו חיל אוויר יהודי!"
"חיל אוויר יהודי?!" מתחלחל בעל-השפמפם, "חיל אוויר יהודי
אמרת?" אבל עוד לפני שהשמן מספיק להשיב, נלחץ הכפתור האדום שעל
מוט ההיגוי וכל החבורה שעומדת שם על הבמה מתרוממת בכדור אש ענק
באוויר, מתפרקת לידיים, רגליים, ראשים, מעיים, כבדים, טחולים,
כליות, אשכים ואחוריים, שיורדים מן השמיים כגשם נדבות.

הטייס קורא בקשר "קן, כאן עיט, קן, כאן עיט. האם אתה שומע,
עבור!" ותשובה אין. ולפתע מחלחלת ההכרה למוחו. כיוון שהשמיד את
הרייך השלישי, לא פורצת מלחמת העולם השנייה, ואין שואה, ולפיכך
גם ישראל לא קמה, אין צה"ל, אין חיל אוויר, אין טייסת 505
מהוללת. ומצד אחר אם אין שואה, אין שארית הפליטה. אביו לא
מתגלגל לסוביבור ואמו לא מגיעה לפרטיזנים ביערות. הם לא
מעפילים לארץ ישראל, לא מגורשים לקפריסין, לא נפגשים, ולכן אין
אותו. ואם אין אותו, גם לא מתחוללת אותה מתקפת פנטומים על
הרייך השלישי. ולכן יש שואה, ויש אותו...