נכנסתי למכונית המהירה שלו,
הוא בדיוק קנה אותה לפני שבוע, החליף את הדגם הקודם,
אמר שאין לו מספיק כוחות סוס, ושהוא "לא מרגיש אותה בין
הרגליים שלי".
אלוהים רק יודע כמה דברים הוא אוהב להרגיש בין הרגליים שלו,
אני רק אחד מהם.

רונית תמיד הייתה שואלת אותי למה.
למה אתה איתו,
למה אתה לא עוזב אותו
למה אתה מרשה לו ככה לבגוד בך?

אין לי ממש מה לענות.
להגיד לכם את האמת, גם לא ממש אכפת לי.

מזמן הבנתי שאין לי למה לחכות, לא לאביר ולא לסוס הלבן. אז
הסתפקתי במרצדס שחורה, ואליה הצטרף מישהו, לא אביר. גם לא
פיראט. ולא לוחם, ולא שום דבר מיוחד. סתם עוד אחד.
אבל הוא נראה טוב, יש לו עור חלק וזין ארוך, ומכונית ממש יפה.
והוא לא נותן לי לגעת בה, אבל לפחות אני מסתפק בזיונים. אחלה
זיונים.
צריך יותר?


היה לי אתמול חלום, על אביר, עם סוס לבן.
הוא לא היה כזה חלק, היה לו קצת שיער באיזור החזה, אבל מצאתי
את זה יפה.
הלכנו יד ביד, והאכלנו את הסוס שלו גזרים, אמרתי לסוס שאם הוא
לא ייזהר אז הוא יהפוך לכתום, ואז כולם יחשבו שהאביר שלי על
הסוס הכתום תומך בהתנתקות, ולא רק זה אלא גם מתעלל בחיות. משהו
שבימים אלו קשה להחליט מה יותר גרוע.

אני זוכר אותנו מתנשקים,
והפעם הוא לא חנק אותי.
הם תמיד חונקים אותי. מחזיקים עם היד מאחורי הראש, נדחפים,
שואבים, עם כל הלשון בפה. אני לא יכול לנשום!

לקחתי את צרור המפתחות שלו, שרטתי את כל המכונית עד שהפח הפך
לכסוף מטאלי.
הוא הרביץ לי מכות רצח,
אבל לפחות עכשיו אכפת לי.