כשמסך הלילה יורד ומחליף את מסך היום, הוא מביא איתו חיבוק
עוטף של דוב.
אחרון חיילי היום הלבנים נכנסים בעייפות לחוריהם על מיטותיהם
לשכב וחיילי הלילה, לבושי חליפות עור שחורות ובוהקות, יוצאים
בתרועת ניצוץ כוכב.

הם מסיירים מחלון לחלון, ממלונה למלונה, וגם מפח אשפה למשנהו,
בודקים האם יש עוד נפשות בודדות שעדיין לא עצמו עין ולוקחים
אותן עימם. לאט לאט משתרכת שרשרת ארוכה של סרבני שינה כבדי
עיניים וגוף, העושה את דרכה לעבר הפרווה הנעימה שלאט גדלה למול
עינהם עם כל צעד.

לגוש הפרווה מתווספות פתאום עיניים שחורות מנצנצות ואוזניים
עגולות, בטן קעורה ואף כפתור. מבוהלים כולם, זה בבכיו וזה
בנביחתו, מנסים לעצור את ההליכה ונשכבים על הארץ. אבל אז גוש
הפרווה מתנועע, תולש מעצמו פיסת נייר לבנה עם אותיות שחורות
ומכסה אותם ביד מלטפת וענוגה למפתיע.

הנפשות נרדמות מייד ומעלות לאוויר נשיפות צבעוניות שעולות
באיטיות לכיוון המסך השחור. הכוכבים ואבא ירח מסתחררים ונופלים
והצבעים מתחילים להתערבב, לצבוע את המסך ולהפוך אותו לבליל של
אור. חיילי היום הלבנים נקראים למשמרת חדשה ומתעוררים משנתם
המתוקה. הם תופסים את העמדות, משפרים שדה ראייה ושולחים חיצי
בוקר מהולים ברוח קרירה וטל רטוב לפרצופם של הנמים המתעוררים
לבוקר חדש וקורן.

חיילי הלילה חוזרים עייפים אך מרוצים למחילותיהם עד שיקראו שוב
למשימה הקבועה.