"תפזר לי על הגב" הוא פנה אלי. "סליחה?" שאלתי בתמיהה לא
מוסתרת כשמבטי סורק את גופו מלמעלה למטה. הוא דחף לידי כוס
פלסטיק משומשת שבתוכה לצד שאריות בוץ הקפה נחו פירורי לחם
עבשים. "תפזר לי בבקשה על הגב" הוא עידן את בקשתו וניסה את
מזלו, כשעיניו מתחננות למעט תשומת לב. "אף-אחד אינו מוכן לעזור
לי". התרגלתי לטיפוסים התל אביבים, שנקלעו לטריפ גרוע, אך חיה
מוזרה כזאת עוד טרם הספקתי לפגוש. האינסטינקט הראשוני היה
לנפנף אותו מעלי, אך מבט העגל שננעץ בי, שכנע אותי לבסוף.
הפירורים נדבקו לקורדרוי הבלוי, שכנראה אף-פעם לא ראה ימים
טובים וגם בלילות נטולי ירח לא הייתי עוזב את הבית איתו. ישבנו
בכיכר, המזרקה של אגם כבר מזמן לא יורקת אש ורק אנשים, שיורקים
דם בשביל לצוף קצת בחיים, מסתובבים שם סחור-סחור. המשכתי
להפליג במחשבותיי כשרעש פכפוך המים מלווה אותי כנגן ליווי,
כשלפתע עשרות ציפורים חגו מעל והחלו לשעוט ולנקר את ההומלס
בחיבה בלתי מוסברת, מין גרסה מבית היוצר של דיסני לסרט של
היצ'קוק. הן סגדו לאיש שדאג להם והאכיל אותן. הפירורים החלו
אט-אט להעלם מהקורדרוי הבלוי, שהפך למעין גלימה מלכותית והאיש
הפך לרגע אחד למלך העולם. הוא עמד וחייך בפעם הראשונה מאז
שראיתיו, פרש את ידיו, שערו הלבן התבדר ברוח התל-אביבית הדביקה
ומעט הפירורים שנותרו נדבקו לזקנו הסבוך. פרצתי בצחוק פרוע,
משוחרר ומתגלגל לנוכח המחזה המגוחך והציפורים בתגובה פרחו
בבהלה. סינדרלה הביט בי בהבינו ששעתו היומית נגוזה, עיניו יקדו
מכעס וירו תמרורי אזהרה מבין החורים. הבנתי מבין השורות שלא
נאמרו כי כדאי שאתאדה מהמקום, אולם לפני שהספקתי להזיז אף אצבע
אחת, הוא החזיר את הכוס המשומשת למעילו והתקרב לעברי תוך שהוא
מעוות את פניו ונושף נשיפות רמות מאפו. קפאתי על מקומי. לרגע
הרגשתי בתוך זירה מוקפת חבלים החוסמים את מסלול הבריחה, מחכה
לפגוש את בוראי או לפחות את מייק טייסון. נשימתי נעתקה ממקומה
אך הוא מיהר להסתלק מבלי לאמר מילה. מבטו התחלף למבט של מהמר
שהפסיד הכל וממתין לגובים שידפקו לו את הפיקות ברגליים. מבט של
לוזר נצחי שכמעט והצליח. למחרת חזרתי לכיכר דיזינגוף, מתלבט מה
לעשות ואם להגיד משהו. ילדים פאנקיסטים, שעדיין לא גילו שגם
בבריטניה הפאנק כבר התברגן ומת, נתמכו על הספסלים מלאי מחאות
הגרפיטי. הלכתי ביניהם מחפש את איש הציפורים. עולה ששר שירי
געגוע למולדת ולא ברור לאיזה הוא מתכוון, סיפר לי שהיום במפתיע
הוא לא הגיע. "בדר"כ" הוא הוסיף "הוא אפילו לא מאחר לציפורים.
מי שרעב באמת מבין אחרים שרעבים." הוא חייך במרירות וליטף את
בטנו. הסתובבתי על צירי, שלוש מאות ושישים מעלות של חיפושים.
בזווית העליונה קלטתי יאפים מיוזעים רצים על המכשירים בחדר
הכושר. מופרדים מההמון ומנותקים באמצעות חלונות ענק שקופים,
שמקנות את התחושה שגם אתה יכול להשתייך לשם אך אתה לא. והם
רצים על המכשירים, מראים לכולם שאת המירוץ בחיים הם ממשיכים גם
בשעות הפנאי, והם ממשיכים לרוץ ואחרים תקועים בעליבות, ישובים
על הספסלים בין כל הזקנים. התייאשתי מלחפש וחזרתי לדירה השכורה
שמשקיפה על הכיכר. אולי משם יהיה לי יותר מזל. מתחת לדירה ישנה
עמותה שדואגת לחיות. באמת בתל-אביב יש הרבה חיות מסכנות.