נועה פרמה את הכפתור העליון של מכנסי הג'ינס שלה באנחת הקלה.
החום והלחות של חודש יולי לא הקלו על תחושת המחנק והגודש שהסבו
לה המכנסיים הצמודים. דקה לפני כן עוד עלתה במדרגות לדירתה,
מזיעה ומתנשפת, מקללת עם כל נשימה את חוסר השליטה שלה, בגללו
שוב פעם היא מוצאת עצמה נושמת בקושי, כשבטנה נדחקת אל קדמת
המכנס. עתה סיימה לפתוח את כל הכפתורים, מקלפת מעליה את הבד
המחוספס. השילה גם את החולצה השחורה, שעיגולי זיעה קישטו אותה
באזור בית השחי.
התבוננה בדמותה המשתקפת במראה. גדר תיל אדומה עטרה את בטנה
ומתניה, היכן שהתפרים נלחצו אל עורה. סימנים דומים קישטו גם את
פנים ירכיה. באכזבה העבירה את מבטה אל המתנים הצמיגיות
המתעגלות מעל קו התחתונים, איך הגומי של חזייתה מעוות את קווי
המתאר של אזור השכמות המרופד. תחושת כבדות ובחילה קלה עלו
בגרונה. חם, כל כך חם.
נכנסה לחדר האמבטיה, פתחה את זרם המים הקרים ועמדה תחתיו
רועדת. היא אהבה להתקלח במים קפואים בקיץ. בהתחלה העור מצטמרר,
הריאות שואפות מיד כמות גדולה של אויר, להתגבר על ההלם. אחר כך
תחושת הבהלה הקלה מתחלפת בתחושה של חיות ורעננות, הדם זורם
במרץ והיא מרגישה נקייה שוב, ערנית יותר, קלילה יותר. "חייבים
לעשות שינוי", הרהרה בעוד ריח שמפו וסבון ממלאים את נחיריה.
"הנה, כאן אני מתחילה מחדש, ברחצה ובטהרה. היום עוד לא נגמר,
ומחר יום חדש". את המשפט הזה הייתה אומרת לעצמה מחדש בכל פעם
אחרי אחת הזלילות הבלתי נשלטות שלה. כבר הייתה מצפה להפנים מזה
משהו.
בעודה מתנגבת, נהנית מתחושת האוויר החמים על עורה הצונן והלח,
חשבה על איך זה שבכל פעם היא נופלת אל אותו הפח. כל החבר'ה
מהצוות הולכים לאכול צהריים באחת מהמסעדות באזור התעשייה. בחלק
מהפעמים היא יוצאת בהרגשה סבירה, בדרך כלל אחרי ששיחה ערנית עם
חברתה לעבודה מסיתה את תשומת לבה מהצלחת, או במקרים שהלכו
למסעדה חדשה באזור והאוכל לא ערב לחיכה. ברוב הפעמים, עד
שמגיעה שעת הצהריים הרעב בבטנה גובר על ההיגיון הבריא, והמנה
שהזמינה, שבתחילה נראית ענקית מלהכיל, נעלמת כלא הייתה...
שעתיים לאחר מכן, לאחר שנת צהרים קלה, יושבת מול המחשב עם כוס
קפה מהביל ועוגייה, קוראת כתבה על נזקיה של דיאטת אטקינס, ועל
התרומה השולית של ספורט להרזיה. מגחכת לעצמה בציניות כשנתקלת
במאמר על דיאטת התבלינים החדשה (מותר לאכול הכל, אבל רק עם
הרבה סחוג, יותר מדי מלח, ובשום פנים ואופן בלי אורגנו).
"been there, done that" הרהרה בזלזול מהול ברחמים עצמיים.
חמש דקות אחר כך, בעודה גולשת בפורום על דיאטות ומציצה בחצי
עין על כתבה בנושא תרומת הפילאטיס לחיטוב שרירי העפעף והמצח,
הבחינה בפרסומת צנועה בצד העמוד. בדרך כלל היא נוהגת להתעלם
מפרסומות, אבל משהו בעיצוב הנקי והפשוט שלה, חף מאנימציות
קופצות ומוסיקה רועשת, משך את תשומת לבה.
האם היית רוצה לזכות באדנות עצמית? שאלה הכותרת, לבן על גבי
תכלת.
"אדנות עצמית", מלמלה בעונג מבין שפתיה, הוגה את צמד המילים
בלחש. תחושה מסתורית, אוצרת בתוכה הבטחה לא נודעת, אפפה את
החדר החשוך. "חשוך מדי", ציינה לעצמה וניגשה לפתוח את התריסים.
אור צהבהב ורך של טרום שקיעה מילא את החדר. היא חזרה להתיישב
מול מסך המחשב. "הרבה יותר טוב, עכשיו". "אדנות עצמית", הרהרה
לעצמה שוב, בעודה לוחצת על הבאנר של המודעה.
שבוע לאחר מכן, כבר הייתה ישובה במשרדו של ד"ר פרידמן. "ובכן
נועה, לפני שאת חותמת על ההסכמה לניתוח, אני רוצה להיות בטוח
שהבנת את כל ההסברים לגבי השיטה". היא הישירה מבט אל עיני
הרופא, והנהנה בהסכמה. "אני מבינה שמדובר במעין שבבים קטנים
המושתלים במוחי. אחד באזור האחראי על התיאבון, ואחר באזור
האחראי על עיבוד נתוני שמע". "נכון", אמר ד"ר פרימן, "המשיכי".
"אני מבינה שאין פה השפעה ישירה על מוקדי התיאבון, או מנגנוני
הרעב והשובע, אלא רק הפעלה של תזכורת שמיעתית בכל פעם שאני
אוכלת משהו שאני מודעת שאינו באמת דרוש לקיום הצרכים הגופניים
שלי". "נכון. בכל פעם שתרצי להמשיך לאכול למרות שאת שבעה, או
שיתעורר בך חשק לאכול משהו שנתפס אצלך כ"משמין", תופעל
התזכורת. מבחינתך זה יהיה בדיוק כמו לשמוע הקלטה. המסר יועבר
על ידי קולך את, אותו נקליט מראש, לפני הניתוח, כך שתוכלי
לזהות את ההתחייבות האישית שלך לתהליך". נועה הנהנה בראשה.
"אני מעוניינת לחתום עכשיו. אני רוצה לעשות את הניתוח".
"בסדר, נועה. אני מעביר לך עכשיו את הדף, עותק אחד נשאר אצלך,
השאר אצלנו. דרך אגב, את יודעת שאנחנו מטפלים גם בגמילה
מעישון, נכון? יופי. אם יש לך חברים מעשנים, את מוזמנת לשלוח
אותם אלינו. יש לנו רקורד של 90% הצלחות בתחום הזה".
נועה נכנסה לניתוח שבוע וחצי לאחר מכן. נותרו לה ממנו שתי
קרחות קטנות, בקוטר של שקל כל אחת. ד"ר פרידמן הבטיח לה
שהשערות יצמחו בחזרה עם הזמן, לאחר החלמת הצלקות הזעירות.
המסרים השמיעתיים אמורים להתחיל לפעול תוך שלושה ימים מהניתוח,
כדי לאפשר לשבבים להתאים את עצמם למערכת העצבים שלה, ללמוד
אותה, את ההרגלים שלה, את התחושות המלוות לכל פעולה שהיא עושה.
בינתיים היא הונחתה לא לחגוג יותר מהרגיל, אחרת המדדים של
המערכת יוטו כלפי מעלה, והיא לא תצליח לרזות. בכל זאת, היא
הרשתה לעצמה לשבת עם חברה בבית קפה על כוס מילקשייק, כדי
להתאושש מן הניתוח, ולהשיק כוסות למען התחלה חדשה. בינתיים לא
היו לניתוח כל תופעות לוואי מלבד כאב ראש קל, והיא חשה ציפייה
והתרגשות לקראת הבאות. היא כבר החלה לדמיין את מראה לאחר סיום
התהליך. חשבה על הבגדים שתקנה, איך תיראה שזופה וחטובה על חוף
הים, ואולי... אולי תמצא גם סוף-סוף אהבה...
שלושת הימים שלאחר הניתוח עברו בשליטה עצמית סבירה יחסית. נועה
תלתה את האחריות לכך בהתרגשות, שהורידה מרמת התיאבון וגרמה
לעצבנות בקיבתה. בצהרי היום השלישי, נועה נכנסה עם חבריה
לעבודה למסעדה איטלקית, אותה הם נהגו לפקוד לעתים קרובות. אחרי
התלבטות קלה מול התפריט היא הזמינה "פסטה אביבית ברוטב שמן זית
עם ירקות", וכוס מים מינראליים. הארוחה התנהלה בעליצות, והשיחה
הייתה ערה וקולחת. יונתן מהשיווק הריץ קטעים על הסמנכ"ל,
ואפילו סיגל מניהול חשבונות, שתמיד מסתובבת כאילו תקוע לה
מטאטא בתחת, הרשתה לעצמה לשחרר איזה חצי גיחוך. האוכל היה טעים
במיוחד באותו יום, ונועה שבחה את יונתן על שהכיר להם את המקום,
כשנפתח לפני ארבעה חודשים.
לפתע, אי שם בין המזלג לנתח הפסטה שנח לו בצלחת הענקית, חצי
ריקה כעת, נשמע קול מוכר בראשה: "שלום נועה. זאת אני, כלומר
את, אבל רזה יותר וחופשייה מהצמדות למזון. התבונני בתחושות.
התבונני בתחושה כעת, כשאינך רעבה עוד, אך אינך שבעה עדיין.
זוהי התחושה הרצויה. את עדיין חשה כמיהה למזון. התבונני בה.
כיצד היא משעבדת אותך. אל תדחיקי את עובדת ההשפעה שלה עליך, אך
גם אל תתני לה כוח מעבר למה שכבר יש לה. הרפי ממנה, תני לה
ללכת, והיי מאושרת". הקול השתתק. ביד רועדת קמעה, היא הניחה את
המזלג בחזרה בצלחת. שפתיה היו פשוקות קלות, והיא לא ידעה אם זה
מההלם או שמא זוהי ציפיית הגוף למנת המזון הבאה שהייתה אמורה
לעבור ביניהן. קרב קטן התחולל בנפשה. היא חשה את הכמיהה
הילדותית המאוכזבת, כתינוק שנלקח ממנו צעצוע אהוב. היא חשה את
התסבוכות הקטנות שפיתחה בקשר למזון, הדימוי העצמי הפגוע. היא
חשה מול זאת את הרצון לעצמאות, לשליטה, לתחושת גאווה והצלחה,
לחופש ל... אדנות עצמית.
"נועה, את בסדר?" שאלה אותה לילך, שישבה לידה. נועה הפכה את
המזלג אל צדו הקדמי על גבי הצלחת, ומחתה את שפתיה המוכתמות
במעט שמן זית ותבלינים. נועה הישירה מבט חזרה, ולאחר השתהות
קלה ענתה: "יותר מתמיד, לילך, יותר מתמיד..." אמרה, חיוך קל
ושביר על שפתיה. מתעלמת ממבטה המוטרד של חברתה לשולחן היא גמעה
מהמים, מניחה להם לשטוף את לשונה ושיניה משרידי המזון. היא
נשענה אחורה על גבי הכסא, מציינת לעצמה בסיפוק שאינה מרגישה כל
לחץ בקיבתה, ואין כל כבדות מוכרת כל כך של צהריים.
שעתיים לאחר מכן, על כוס קפה במשרד, המסר הופעל פעם נוספת,
כשעיניה פזלו אל חפיסת הוופלים הטמונה במגירה. "הרפי מהתשוקה,
תני לה ללכת, והיי מאושרת", אמרה נועה-מן-המסר. היא אחזה בוופל
בודד, העבירה אותו מתחת לאפה, כדי להריח את ניחוח השוקולד
החמים. היא התבוננה בתשוקה שעלתה, ובזיכרונות ילדות על קקאו חם
ועוגיות שעלו בעקבות הריח באופן מיידי. אומרים שהריח הוא אחד
מהחושים שטבועים בנו הכי עמוק, מוכנים להזהיר אותנו מפני סכנה,
לעזור לנו במציאת מזון ולחזור למקומות הבטוחים, החמימים
והמוגנים בזיכרוננו. לראשונה, היא החלה להבין את המנגנון
שמאחורי היחס שלה למזון. היא הבינה שהתשוקה היא רק עוד תחושה
פיסית, ומה שנותן לה את הכוח עליה הוא רק ההיצמדות הרגשית
המלווה אליה. כל שעליה לעשות הוא לנטוש את ההיצמדות, והתשוקה
תאבד את כוחה עליה. היא זרקה את הוופל לפח. אחר כך לקחה את
חפיסת הוופלים לפינת הקפה המשותפת, והכניסה אותה לארון, ליד
שקיקי התה והסוכר. מישהו אחר בוודאי ימצא בהם שימוש.
בנסיעה הביתה הרגישה ערנית מתמיד, זרם מחשבותיה צלול יותר.
קיבתה המתה בתחושת רעב קלה, אך בניגוד להרגלה, הרעב לא לווה
בעצבנות ובקוצר רוח. היא פתחה את הרדיו. בגלגל"ץ הושמע השיר "I
want to break free" של Queen. היא הגבירה את הווליום והחלה
לשיר בקולי קולות. הרוח בידרה את שיערה דרך החלון הפתוח. מצד
שמאל נהג מבוגר נעץ בה מבט משועשע, אך זה לא מנע ממנה להתריס
כנגדו והחלה לשיר בקול רם יותר, בחיוך רחב.
בשלושת החודשים הבאים, נועה השילה מעליה 10 ק"ג מיותרים. הדרך
לא הייתה קלה, אך תמיד התזכורות היו שם, בראשה, מדברות אליה
בקולה הישן-חדש, הקול שהביע אז, לפני שלושה חודשים, כל כך הרבה
ייאוש ותקווה. היא למדה להכיר את נועה-של-המסר, והרגישה שהיא
הופכת להיות חלק ממנה, ככל שהיא משילה מעצמה את מכשולי התאוות,
העצלות והפחד. כמו אמן החוצב פסל בשיש, עם כל שכבה שנועה
השירה, נועה החדשה עוצבה בתבנית חדשה, מדויקת יותר. נועה של
החופש. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.