"למה, למה המשפט הזה בעל אפס היגיון?" סגרתי את המחברת בעצבים.
"זה כי לא כתבת אותו נכון..." הוא אמר לי והסביר לי איפה
טעיתי. זה טוב לשבת ליד מישהו כזה חכם, עוזר בשיעורים, בעבודות
כיתה, אפילו במבחנים מדי פעם. למרות שזה חבל, כי אני והוא
ישבנו ללמוד כל הלילה. אי אפשר לומר שאנחנו דבוקים אחד לתחת של
השנייה, לפעמים הוא יושב עם חברים ואני עם חברות.
בהפסקות כולם נפגשים בקיר, המחששה הבית ספרית, אבל הוא עם
חברים שלו ואני עם שלי. משתדלת להיות רחוקה ממנו כדי שלא יסריח
מסיגריות אח"כ, כמוני.
"למדת למבחן היום?" הוא הסתכל עליי בשאלה. "אני לא יכולה ללמוד
לבד, אני צריכה שמישהו ישב איתי", עניתי. היה לו מבט מאוכזב,
הוא אהב לראות אותי מצליחה לבד. עברה לי המחשבה בראש, שאולי
כדאי שאשב ליד חברה אחרת בכיתה בזמן המבחן. שלא יראה שאני כזאת
טיפשה. "רוצה לבוא אליי אחרי בית-ספר? נאכל צהריים." פנה אליי,
כיף לו שהוא גר קרוב יותר ממני לתיכון שלנו. "לא, כבר קבעתי עם
מיכל במתנ"ס להיום. אני לא אספיק", עניתי מאוכזבת. "חבל,"
החזיר את הראש למחברת, "רציתי לטעום את השפתיים שלך שוב." לחש
לדפים שמלאים בכתב קטן ולא ברור, בנים. לא חשבתי שהוא רצה
להגיד את זה, מחשבה שנפלטה בטעות. נגעתי לו ברגל מתחת לשולחן
וליטפתי אותה. "אני אבוא היום אחרי הצהריים." חייכתי אליו.
אני אוהבת להיות איתו, ללמוד לתנ"ך ואז לעשות הפסקת-מזמוזים.
זה כמו מתוך פרק של "מופע שנות ה-70". בני נוער חרמנים.

"היזיז הכי טוב הוא שלי"
כתבתי במחברת ומתחתי שלושה קווים מתחת לזה.

אני יודעת שהוא יחזור לאקסית שלו ואני, כרגיל, אמצא לי מישהו
אחר. אני יודעת שכאשר הוא יהיה עצוב ניפגש ליד השכונה שלו ואני
אנסה לעודד אותו. כנ"ל לגביי, אם אני אהיה עצובה. ואני יודעת
שאסור שאף אחד ידע שאני והוא בקטע, זה הסוד שלנו.
אז ישבתי לידו, יד שמאל על הירך שלו ויד ימין מדגישה בעט את
המשפט שלי.
הוא הסתכל במחברת לראות מה כתבתי, וצחק.