האמן המיוסר שלא הומצא לו פורמט מתאים.
אשמח לתגובות כי צרציל הוא חלק מפיצול האישיות שלי.


10 שניות על החיים
במבט לאחור
נולדתי ילד פלא לשני הורים אוהבים, גידלו אותי כנון קונפרמיסט,
הצלחתי בכל דבר שאהבתי ואהבתי כל דבר שהצלחתי בו. כשאני מנסה
לחשוב מה היתה התשוקה הראשונית שלי מגיל קטן, זה ללא ספק לגלות
מה עובר לאנשים בראש. בגיל שלוש חשבתי שכל המבוגרים רואים את
המחשבות שלך כמו בקומיקס עם בלון מעל הראש אבל הם שומרים על זה
בסוד, בגיל יותר מאוחר ניסיתי להבין את המחשבות שעוברות לי
בראש, על מה אני חושב ומה מפעיל את המחשבות שלי. באותה תקופה
שבה אני בוחר להתחיל את הסיפור הייתי בן 23.
סדר היום שלי היה משעמם ושום ריגוש מיוחד לא הגיע. הרגשתי כמו
אמן מיוסר שלא קיבל את המתנות בשביל להתבטא, כמו לצייר, לפסל
או פשוט להוציא את זה החוצה. הכל היה תקוע אצלי בראש ללא שום
דרך להוציא את זה. הסתובבתי במין תחושה כזאת שהתגברה עם השנים
שהראש שלי הולך להתפוצץ. ככה חייתי מהמקרה שעליו אני מתכוון
לספר, ומתכנן שזה יראה כמו ספר.

באותה תקופה חייתי כמרדן מצוי; יושב עם חברים, מנסים לפענח את
החיים הפשוטים ע"י כל מיני ריגושים כמו מסיבות, דיבורים עמוקים
בשקל, זיונים אקראיים, ובעיקר המון עישונים. כמובן שבחרתי
לעצמי את החברים שהכי הזכירו לי את עצמי.
ובאותו זמן גם עבדתי בתור "מוזה", ככה קראתי לזה למרות שהתפקיד
שלי לא היה מוגדר: הסתובבתי מהפקה להפקה, מאמן לאמן, התפרסמתי
מפה לאוזן והעבודה שלי היתה לתת השראה. כמו שיש במאי, צייר,
תסריטאי, מוזיקאי... התפקיד שלי היה להיות הניצוץ, האיש
שמאחורי הקלעים, ליצור חיבור בין הראשים של כולם ע"י ראיה של
התמונה הכוללת ולהחדיר בכולם את תפקידם בתמונה, לחדד את חשיבתם
ולשחק עם הניואנסים הקטנים שרק האיש שמאחורי הקלעים רואה.
עבדתי עם כל המי ומי, כלומר הפכתי אותם למי ומי, הייתי מין
ג'וקר. יכולתי לחלק פקודות למי שרציתי, מתי שרציתי, בלי לחסוך
במילים, למרות שאחרי כמה זמן כבר גיליתי את הנוסחה: לדבר
לאנשים ובאמת להפעיל אותם עם תשוקה מלאכותית שגידלתי בתוכם, אך
ורק תוך שימוש בפידבקים חיוביים שנכנסים עמוק למוח, הנוסחה היא
כזאת:
למשל אצל מוזיקאים קודם כל עושים פרצוף של קשב עמוק ליצירה
שלהם, אחר כך בא ה"פששש" שמסמל התרשמות עמוקה, אחר כך כמה
מילים עמוקות שמדברות על התהליך של היצירה, תוך כדי תיאור
מדויק להחריד על התהליך במוחו של האמן מראשיתו ועד סופו, ואז
לקיחת אותו תהליך שעבר להם במוח בשעת היצירה, ושינויו תוך כדי
התבוננות עמוקה בכל ההיבטים שהרסו אותו, כמו למשל אהבה עצמית
מוגזמת או יצירה חסרת תשוקה. לשנות, להרכיב מחדש, לתת ליצירה
בשר, רעיונות חדשים, צבע, והופ, נולדה לה יצירה חדשה שהאמן
עצמו מרגיש איתה שלם לגמרי כי הכל בסופו של דבר גדל בתוך המוח
שלו ואני רק באתי לחבר את הדברים ולהוציא את הפוטנציאל הגלום
בתוך האמן עצמו.
המראה החיצוני של היצירה היה דומה אבל מה שהיא שידרה היה אחר
לגמרי.
זאת העבודה של הניצוץ, מצד אחד אתה מרגיש אלוהים ומצד אחד אתה
מרגיש שרלטן שלא זוכה לשום הערכה. אבל בסך הכל הרגשתי שזאת
האמנות שלי. רק שם הצלחתי לבטא את מה שהלך אצלי בראש ולהוציא
אותו החוצה, אז מה אם האמנים האחרים היו הצבעים והקנבס
שהשתמשתי בהם.
במקום שאני נמצא בו היום אני יכול להבין שזה מה שידעתי לעשות
הכי טוב וזה הדבר היחידי שיכולתי לעשות בעצמי, כי לא יכולתי
ליצור. התגלגלתי מהפקות ענק של סרטים ועד ציירים, הייתי עושה
את החמישייה שהספיקו לי למחייה, חי חיים פשוטים מלאי שמחה, אבל
האושר איחר לבוא, והכל היה מלא סיפוקים רגעיים. התמלאתי המון
השראה, וכל אמן שאצלו ביקרתי הפך לחלק ממני. זה מה שקורה
כשנכנסים לאנשים למוח - הם הופכים לחלק ממך, משהו נשאר בך...
היו לי המון רעיונות חדשים, ו"הניצוץ" שניסה ליצור בעצמו יצר
דרך אחרים. ונתקע עם יותר רעיונות ללא דרך ביטוי. מכל אחד
שהתגלגלתי אליו הייתי מקבל איזה שהוא בונוס כספי שהוא החליט
לתת לי. בסרטים היו דוחפים את זה בתור הוצאה מיוחדת וזה היה
בעצם כל הקרדיט שהייתי מקבל. אתה יוצר משהו בתוך הראש של האמן
עד שמה שיצרת גדול עליך, האמן עצמו כבר לא מייחס לך כל חשיבות,
כמו פיליפיני שבונה בניין עד שהבניין כבר טוב מדי בשבילו והוא
חוזר למאורה שלו.
בהתחלה הייתי שלם עם זה ותמיד היתה לי את התקווה שיום אחד אני
זה שיפרוץ לעולם ואני זה שיקבל את הקרדיט.
וכך חייתי חיים פשוטים בדירת חדר בתל אביב, חוזר הביתה
"מהעבודה", מוקף בחברים אוהבים, יושבים, יוצאים לשתות, הולכים
למסיבות בטבע, המון ריגושים, המון יופי, ככה שהחיים שלי לא
רעים אבל גם לא מאוד טובים. ככה זה להיות האיש שמאחורי
הקלעים.

וככה הכל התגלגל. במשך שנתיים הכל זרם, זרם לי למוח בלי שום
דרך להוציא את זה. המחשבה הזאת הובילה אותי להרס העצמי שלי.
התסמינים הראשונים היו לילות ללא שינה, בהם הייתי מרחף למקומות
שונים בעזרת הדמיון, ושוב נכנס למוחות שאיתם עבדתי, יוצר יצירה
שמורכבת מכולם. יכולתי לעוף בתוכה ולטבוע עמוק בתוך תוכי, שם
ראיתי את עצמי בבירור וידעתי בדיוק מי אני, לטוב ולרע ובעיקר
ל"טוב", כי שם פגשתי את השיגעון המתוק שגרם לי לתחושת סיפוק
אדירה והראה לי את היצירות שלי שאני יצרתי, ללא יכולת להראות
אותן לאחרים.
התסמין השני היה להסתכל על אנשים כמו כלי משחק. לא משהו שרואים
כלפי חוץ - התפיסה הבסיסית שלי השתנתה ואנשים נראו לי ערומים.
הצלחתי לחדור מבעד להגנות שכל אחד מפתח ולראות את הדבר הכי
טהור, "המתנה", שכל אחד נולד איתה לפני השינויים. כמובן שרוב
המתנות כבר היו שחוקות מהגנות שפיתחו. ככל שנכנסתי יותר עמוק
ככה התחברתי עם השיגעון שעזר לי לראות את המתנות הטהורות אבל
הביא אותי לסלידה. הסלידה היתה כל כך עמוקה שלא היתה נראית
למראית עין, רק כדי להוליך שולל וליהנות מישות החוכמה.