היום הריח טוב.
הלכנו לפסטיבל והיינו עם כולם. כן, זה היה לי טיפה מוזר בהתחלה
שהלכנו שנינו לבד אבל אחרי זה ראינו עוד אנשים מוכרים. אז
התחברנו אליהם...
היה נחמד... ואחרי שכולם הלכו היה יותר נחמד.
בוטן היו על הבמה. אז מה. העדפתי להיות איתו.
היינו שבעה חודשים ביחד ופתאום נפרדנו. למה זה קורה לנו שאנחנו
מתחברים מחדש? למה?
הוא שכב עליי והסתכלתי לו בעיניים. שעות. ועוד שעות. ועוד
שעות. לא יכולתי להוריד את העיניים שלי מהפרצוף המקסים הזה.
מהעיניים הנוצצות ומהעור החלק ומהלב שלי שאומר לי לקפוץ עליו.
אבל לא יכולתי... לא...
ליטפתי אותו.
לא ראיתי אף אחד מסביב. הכל היה מסביבנו חושך ורק אותו ראיתי.
כמו שמסתובבים עם מישהו מהר מהר ורק אותו רואים.
לא הייתה לזה סיבה. הלב שלי לא יכל להסביר את מה שעשיתי.
התקרבתי אליו וקירבתי אותו אליי. אמרתי לו לא להגיד כלום.
שישתוק.
הריסת מתח פוגעת בקשרים.
הרגשתי איך השפתיים שלו נוגעות בשלי.
איך החום הזה חוזר אלי. האהבה הזאת שבה מחדש.
פחדתי. כן.
הפסקתי אותו לשניה אבל זה היה סם שאי אפשר להסביר. הרגשתי
בעננים. מוזר. הרי היינו שבעה חודשים ומיצינו את הקשר עד למקום
שלא היה יותר לאן לפנות ופתאום נשיקה מרגשת אותך, איילת?!
לא יכול להיות... כן. לא הגיוני...
אבל זה היה. כמו מכה. כמו צונאמי. כמו פיגוע. כמו סופה. כמו...
כמו אהבה... ככה זה הרגיש... הרגשתי את הלב שלי פועם וגם את
שלו...
החדרתי את הלשון שלי לפה שלו וזה היה חם ונעים...
כמו ילד בן חמש שמתלהב מסוכריה ומלקק אותה עד הליקוק האחרון.
אהבתי את זה.
אבל אז...
כבר לא הייתה לי מטרה בחיים. היא נגמרה. היא אזלה. היא נפסקה.
נפסקה האהבה לאיש המקסים...
עכשיו כבר הרגשתי כמו ילד בן חמש שנגמרה לו הסוכריה והוא בוכה
על זה שהוא אכל אותה ולא נשאר לו כלום...
עכשיו חוזרים למציאות...