ספטמבר 2001 נערך שוב ביוני 2005

שקט.
כולם השתתקו לגמרי וכנראה שסגרו את המוסיקה.תהיתי מדוע. האם זו
איזו מתיחה? מממ... איזו מין שלווה פתאום....
חושבני שאוכל להמשיך לעצום את העיניים כך עוד שעה ארוכה.
שקט.

על הפנים. על פניהם של האנשים האלה הסתכלתי. מבטים שהביאו עימם
מבול של זכרונות. זכרונות צובטים. צובטים עד לאחרון.
הפכתי עוד דף באלבום. האלבום של החבר'ה.
הנה - זו התמונה מהטיול לבריכת המשושים. הנה רונן, עם החיוך
טוב הלב שלו, עם העיניים הירוקות החמימות. מלח הארץ. כמו יתר
החבורה. הנה ידו מונחת על כתפה של שרית, המורה ליוגה היפייפיה.
שניהם רטובים, עם בגדי ים, ולמטה, שוכבים בפוזה תיאטראלית -
יואל ויעל.
בעיניים לחות הפכתי עוד דף, ונזכרתי איך הכל התחיל, איך הגעתי
למצב הזה, המיוחד הזה, המסתורי הזה.

על הפנים. על פניהם של האנשים האלה הסתכלתי. הם הקיפו אותי
וצחקו. הסתכלתי בהם באהבה ובתמיהה. החיוך, דומה שלא עזב את פני
כמו גם את פניהם שלהם. יחד עם זאת, נראה שבעוד שהחיוך שלי היה
החיוך של אדם, שיודע בליבו שעומדים למתוח אותו - אצלם חשתי
במשהו נוסף. טיפת דאגה אולי. מוזר. כמדומני שהפסקתי לחייך אז.
משהו אחר קורה היום. או שמה זה אך דמיוני מתעתע בי. זו סך הכל
עוד התאגדות של החברים האלה, שאני כה אוהב - חברים על פני רוב
שנות חיי, ברובם. דומה כי בשנה האחרונה, או אולי אף פחות מכך,
התחלתי פשוט מעריך אותם לאין-שיעור.
היתה זו עוד מסיבה קלילה בוילה הזו, כחולת-הקירות, בגבעה
שבראש-פינה.

"דני, " יואל ישב מולי והביט בי. הוא נראה מוזר, עם חולצת המשי
הזו מהודו, הצבעונית להחריד, שיחד עם זאת נראתה יוקרתית, כמו
בגדי שרד של נסיך מאיזו אמירות רחוקה. בדרך כלל, יואל - כמו
כולנו, פחות או יותר, בהזדמנויות שכאלה - יש עליו לכל היותר,
טי-שירט, אבל באותו יום, חוץ ממני, כולם לבשו בגדי משי
ססגוניים.
"דני, עצום את העיניים."
"למה? מה אתה זומם?" צחקתי.
החבר'ה התחילו להתאסף סביבי, וצבעוניותם הזכירה לי עדת פרפרים
מיערות הגשם של דרום אמריקה.
"עצום, נו," הוא הפציר ודחק בי שוב.
"לא רוצה," אמרתי בצחוק ולגמתי מהמיץ. הבחנתי שהיה בו מעט
אלכוהול. "מה זה? קאפריה, או איך שלא קוראים לזה?" שאלתי.
כולם היו מסביבי עכשיו, מחייכים כמו אותו חתול שבלע את הקנרית.
אולי אני שיכור, או לפחות מבושם יותר משהערכתי, חשבתי לי
פתאום.
השתרעתי על גבי, על השטיח מקיר-לקיר העבה והנעים. שרית רכנה
מעלי והעבירה את ידה על פני. לידה עמד עוד פרצוף חיובי, דווקא
לא של מישהו מהחבר'ה. תמיד יש אנשים נוספים, לא מהחבר'ה
הקבועים. הוא היה איזה מורה, או משהו כזה.
הזזתי את הראש, והבטתי למעלה. יעל ורונן נראה מחייכים...והיה
משהו מוזר בחיוך שלהם....טיפת דאגה אולי...
שרית הניחה את ידה על בטני.
עצמתי את עיניי.

ואז - שקט.
גם המוסיקה נדמה.
והדיבורים פסקו ותמו.
אני חושב שנרדמתי. מי יודע? אולי עד עכשיו לא התעוררתי.
בכל אופן, על פי הרגשתי, הדקות פשוט חלפו להן לאיטן, ולא
נתבקשתי לפתוח את עיני. גם לא שמעתי שום קול, פרט לרשרושו
החלוש של המקרר וקולה העדין של הרוח בחוץ. לא הרגשתי כל דחף
לפקוח אותן. להיפך. היתה זו שלווה נעימה ונראה היה לי, שאני
יכול להמשיך ולהמשיך כך, בשקט, עם עצמי...
ברם אז, חשתי לפתע שמשהו מאוד חריג קורה פה - איך ייתכן שהם כה
שקטים?
פקחתי את עיני.

ומאז - מאז הרגע בו פקחתי את עיני, בשל איזה תעלול מוזר באופן
בלתי-רגיל של הטבע, אני פשוט לא נמצא יותר באותו עולם.
כלומר, אני באותו עולם - כך נדמה לי - אבל הכל השתנה.
אולי רק עבורי.
ייתכן שאחרים ממשיכים לחיות את חייהם בעולם כמימים ימימה.
אבל לא נראה לי. מה שבטוח - הם, כל האחרים, כל האנשים שהיו על
פני האדמה הזו - כבר לא נראים לי.
אני לא מתכוון שהם לא נראים במובן של לא מוצאים חן בעיני, או
משהו כזה. אוהב אנשים שכמותי לעולם לא יאמר כזה דבר; מאז
ומתמיד הייתי אוהב-אנשים, אבל כיום, בגלל מה שקרה, הרבה יותר
מתמיד, מטבע הדברים.
פיסית, האנשים אינם נראים לי, זו כוונתי.
אני חושש, שהם נעלמו ופסו מן העולם הזה. כך פתאום. באחת. נעלמו
פיסית, כלא היו. אבל ישנם כמה דברים שלא מסתדרים עם זה והופכים
את הדברים למוזרים ומסתורים בהרבה.
רגע, טוב, מוטב ואספר את הסיפור לפי הסדר.

ובכן, כשפקחתי את עיני, לא היה איש סביב.
האוכל והשתיה עוד היו מונחים על השולחן בדיוק כפי שזכרתי.
מערכת הסטריאו דלקה, על פי הנורות, אך שום דבר לא נשמע בה.
הנחתי שהדיסק הגיע פשוט לסופו ולא נתתי את דעתי על כך מעבר
לזה. הכל היה בדיוק נמרץ כפי שזכרתי אותו. כולל הדלת והשער,
שהיו נעולים מבפנים. והמפתח - גם הוא היה תקוע בדלת. מבפנים.
כולו.
חיפשתי לאיטי בכל הוילה ולאחר מכן ניסיתי להקשר לאנשים דרך
הסלולרי שלהם. לא היתה תשובה מאף אחד. גם לא מענה-קולי.
התיישבתי על הכורסה וחשבתי לעצמי, שזו בעצם מתיחה די מעצבנת
וילדותית. מאוד לא אופייני לחבר'ה. משונה.
הגעתי למסקנה שכדאי שאלך לישון. על פי התוכנית המקורית, היינו
אמורים לישון פה, ולחזור הביתה רק בערב היום שלמחרת.
בבוקר אתחשבן איתם כבר, חשבתי.

אך לא, לא התחשבנתי איתם בבוקר.
פשוט, מכיוון שהם לא הופיעו.
כשיצאתי החוצה לא ראיתי נפש חיה. הסתובבתי בישוב, הטלפון
הסלולרי בכיסי, דומם. רחובות ראש פינה לעולם אינם רועשים, אבל
בכביש החוצה תמיד ישנם כלי רכב. תמיד - עד לאותו יום. חשתי
שלווה כמו שלא חשתי מעודי. כאילו איזה פטיש זעיר שתמיד נמצא
בתוכנו ודופק לנו בשכל מתחת לסף המודעות, הוצא באיזה ניתוח
פלאי וחסר כאב. השלווה הזו נמשכה זמן לא רב, אולי שעה, אולי
שעתיים, ואולי שלוש, ברם אז באה פתאום ההבנה שמשהו באמת, אבל
ממש לא בסדר פה. אולי הדבר הכי לא-בסדר שיכול להיות בכלל,
אפילו!
פרצה מלחמה? הגיעו חייזרים וחטפו את כולם? היה פינוי המוני
עקב...עקב איזושהי סיבה? שטף של רעיונות מטורפים יותר או פחות
- בעיקר יותר, החלו לרוץ בהכרתי באותו זמן וליבי החל להלום
באותו קצב מוכר ועתיק כמין האנושי עצמו - הלא הוא קצב הפחד.
התחלתי להתקדם בחזרה לכיוון הוילה, שאיכשהו, עדיין נראתה חביבה
ומסבירת פנים, בדיוק כפי שהייתי רגיל לזכור אותה, אך חיש מהר
צעדי המתונים הפכו מהירים ומיד אחר כך - לריצה, ששום שלווה לא
היתה בה עוד.
הדלקתי את הרדיו. לא שמעתי שום דבר מיוחד. כל התכניות היו
כרגיל, ובחדשות דברו על אותם דברים צפויים ושגרתיים. זה מאוד
הרגיע אותי, כאותו האופיום, שהלא זה מה שהטלויזיה מהווה, פחות
או יותר, אבל מצד שני, התחושה הזו בבטן, של הפחד החמצמץ,
המכווץ הזה - היא לא הרפתה, באמת. רק שנתה צורה. התקשרתי
בטלפון לכל מי שאני מכיר - ואיש לא ענה. דפקתי על דלתות השכנים
- ואיש לא ענה. כלבים וחתולי בית הסתובבו משוחררים ברחובות,
ללא בעליהם...
קראתי בקול רם ברחובות,  אך לשווא. לבסוף נכנסתי לאוטו שלי
והתחלתי ליסוע לכיוון תל-אביב, על הכביש של צפת.
כעבור כמה דקות נאלצתי לעצור בפתאומיות מבהילה, מכיוון שרכב
אחד פשוט עמד לו באמצע הכביש, בלי נהג. עלה בי גל של אותו
זעם-נהגים אפייני, על הפלגמטיות של אותו נהג חסר אחריות, ואז
הבנתי: הלא כל האנשים נעלמו - הוא פשוט השאיר את הרכב היכן
שהיה...
עקפתי אותו, מתעלם מהפס הלבן (צחקתי לעצמי על ההיסוס שליווה את
ההחלטה לעבור את העבירה הזו, בזמן שכזה) והמשכתי. כך עקפתי עוד
ועוד כלי רכב עומדים, בין מהנתיב השני, או מהשוליים. במעברי
ליד הכפרים הערביים שבדרך, נכנסתי לאחד מהם. נראה, שהתופעה לא
פסחה גם עליהם - לא היתה כאן אפליה, כנראה.
המשכתי. היתה לי הרגשה ותקווה, שבעיר ללא הפסקה, באמת אין
הפסקה, והלא יש שידורי טלויזיה ורדיו... ואז הדלקתי את הרדיו
במכונית: קצת רעשים...הקליטה כנראה לא היתה מוצלחת במיוחד פה,
או שמא...?
ככל שהתקרבתי לתל-אביב, מספר התחנות שקלטתי היה קטן יותר - וזה
מאוד הדאיג אותי - עד שבסופו של דבר נשארו רק כמה תחנות -
גלגל"ץ, רדיוס ורשת ב'.
כשהגעתי לצומת של רמת-אביב, לא יכולתי לעקוף יותר. הצומת היתה
עמוסה בכלי רכב עומדים. בשוליים הימניים היה אופנוע גדול, ניצב
על רגליותיו, שחסם את כל האפשרויות הקלות לעקיפה. החלטתי לאמץ
אותו לעצמי ולהחליף את המכונית בו. היתה זו שעת צהריים
כשלימדתי את עצמי לרכב על אופנוע כבד. זה לא היה קל, כמו ללמוד
לרכב על אופנוע קל, כפי שלמדתי לעשות תוך חמש דקות באותו טיול
לתאילנד, עם החבר'ה. החבר'ה...
הדחקתי את המחשבה והזכרונות בעזרת הרגשות... המתבלבלים להם...
רגשותי אט אט החלו להפוך למעורבים ביחס לסיטואציה, בשל החופש
הזה, שפתאום התחלתי לעכל אותו, כשניסיתי לשלוט באופנוע החדיש
והגדול, בכביש שכל כולו שלי. והעיר הגדולה, כמובן - העיר היתה
שוממת לחלוטין. באופן מופלא, החנויות סגורות ובתי-הקפה
והמסעדות ברובם פתוחים, אך ללא נפש חיה, למעט חתולים פה ושם,
שניסו לבזוז קצת מהאוכל. סברתי, כי הסיבה היא, שזה מכיוון
שהאנשים נעלמו אמש, בשעות בהן החנויות סגורות ובתי הקפה הומים
אדם. נעצרתי ליד מסעדה אחת ונכנסתי אליה, בבטן הומיה מרעב.
המאכלים על הויטרינה, מחכים למלצרית שתגישם, נראו אכילים. הסלט
נראה כאילו הוכן לפני רגע, והפשטידה נראתה עסיסית להפתיע.
טעמתי אותה. למרבה הפתעתי היא היתה חמה וטעימה!
הרעב התגבר על תחושת המוזרות וחוסר-ההגיון שבדבר והתחלתי
לזלול. לקחתי מהעוגות, טועם מכולן, בהפקרות, והכנתי לי לבסוף
מילק-שייק עשיר וקפה בפרקולטור המשובח של המסעדה.
לא השארתי טיפ, מן הסתם. רק המחשבה על זה, הזכירה לי את
הסיטואציה ועצב מילא את ליבי. עצב שנדחק לנוכח זרם המחשבות על
האפשרויות שעומדות בפני, כשהעולם כולו שלי.

שקט פה, בעולמי הפרטי, והוא אקולוגי, כפי הנראה.
לכל הפחות, לא נראה לי שאנשים מייצרים ומוסיפים עוד שפכים
וזבל. האויר בתל-אביב נקי לחלוטין כבר, ואין שום פקקים (ליתר
דיוק,אין תנועה - הפקקים עומדים בעינם כבר כמה חדשים, מאז אותו
יום בו השתנה העולם).
עולם שקט, ומסתורי. חידה מלטפת ופואטית. שום דבר לא לגמרי ברור
לי לגבי אופן התפקוד שלו. הכל פה מוזר ומלא בסתירות. למשל,
הירקות בחנויות תמיד טריים, למרות שאף אחד לא מחליף אותם (וגם
לא מוסיף חדשים, אגב. אבל בכל החנויות שבעיר יחדיו יש מספיק
בשביל משכי חיים רבים).  
לא חסר לי דבר, ויחד עם זאת, ברור לי, שאם למשל, אפצע - אף אחד
לא יבוא לעזרתי. מסיבה זו, למשל, עזבתי את האופנוע הכבד, כיוון
שתאונה איתו, יכולה להיות בהחלט הסוף, באין איש שיעזור לי.
הסוף. כן. חשבתי רבות על הסוף. על לשים לזה קץ, על ידי התאבדות
למשל. או על בואו באופן טבעי -  על ידי הזקנה. שכן, הזמן עובר
ועובר, ואני כאן, מתרגל למצב יותר ויותר. להזדקן לגמרי לבד ...
לא יכולתי שלא לחשוב על סצינת הסיום של 2001 אודיסאה בחלל, בה
דייב נמצא במקום אותו לא הבין, שנראה בדיוק כמו בית
אריסטוקראטי, ריק לחלוטין, בלי אף אחד מלבדו - קם, אוכל, הולך
לישון, ושוב, כך במשך שנים, עד שהוא מזדקן ושוכב על ערש דווי,
ואז חווה חויה טרנסצנדנטלית בלי מובנת בעליל. האם זה יהיה גם
סופי?
ניסיתי להבין את הדברים. הקשבתי, למשל, לדיווח על אירוע ספורט
שקורא ביד-אליהו, ונסעתי לשם, רק על מנת לגלות את רחבת הכדורסל
ריקה, לבד מכדור מיותם שנשאר לו על הפרקט, כעדות למשחקים שהיו.
חשבתי על כל התאוריות וסיפורי המד"ב משחר ילדותי אודות יקומים
מקביליים וכיוצא באלה, והגעתי למסקנה שאו שאני חולם, או שאני
מטורף לחלוטין, או שזו באמת איזושהי גלישה שלא-תאמן ליקום
מקביל, הזוי, במרחבי החלל-זמן-תודעה.
בכל מקרה, הגיע לו השלב, בו לא הייתה בי עוד כל תקווה ממשית
לראות יצור אנוש שוב, למעט באותו מישור בו אנו חולמים לפעמים
בהקיץ על זכיות בלוטו למשל, וכיוצא באלה.
שוטטתי לי על פני מרחבים גדולים. חציתי את הארץ לאורכה ולרוחבה
והגעתי עד סוריה, מצריים לבנון היפה וירדן, בנסיעות נינוחות,
ברכב כביש-שטח גדול ועמוס היטב בצידה לדרך.
הכל היה ריק. שקט. תחושת היופי וחופש, בהביטי על מפעלות האנוש,
שנראו פתאום כה כבירים, בכל הארץ הגדולה עוררו בי התפעמות
ותחושת חירות שמעולם לא חויתי. היה מעניין להכנס לבתים של
אנשים כאוות נפשי, לחטט להם בכל פינה, להכיר אותם דרך חפציהם -
הרי זה הדבר הכי קרוב שהיה לי לקשר אנושי! אה, וכמובן,
המסתורין הרגיל - האוכל תמיד, תמיד היה טרי. אוכל בסגנון
שונים, ברמות שונות, במקומות שונים.
יחד עם תחושת החופש שלא תתואר, תחושת הבדידות עוד חנקה אותי
לעיתים. גם עכשיו, אחרי כשש שנים. המחשבה על הזדקנות לבד
הפחידה אותי. אני חושב, שבמהלך השנתיים האחרונות, פרצתי ליותר
מארבע מאות חנויות שונות, בכל רחבי המזרח התיכון, ומאתיים בתים
שונים. השתמשתי בעשרות כרטיסי אשראי בתחנות דלק בפינות נידחות
מקהיר ועד דמשק ונהגתי במכוניות הכי מפוארות שיש...וישנתי
בהמון מיטות זרים... לבדי...
מעולם לא היתה אהבת האנוש חזקה יותר אצלי. באתי במגע נטול כל
כעס, אלא רק ערגה, כלפי כל פיסה של חיי-אנוש. כל מבנה דיבר
אלי, התוכניות הדביליות ביותר בטלויזיה וברדיו דיברו אלי, כל
יצירה ספרותית - והיה לי המון זמן לקרוא, זמן שניצלתי היטב -
דברה אלי בניואנסים שהיו עד כה זרים אלי. לימדתי את עצמי
לצייר, לכתוב פואמות, אמנויות מלחמה, יוגה, מדיטציה, בישול,
רפואה סינית, הודית, מערבית - למרות שלא היה לי את מי לרפא -
חוץ מגופי שלי, שדווקא לא הראה שום חולשה או חולי בינתיים, מאז
שהשתנה העולם - או במי להלחם, מלבד בבדידות עצמה - וחולשותי
הפנימיות...
פשוט כל הדברים דברו אלי. הבנתי דרך התורות העתיקות אמיתות
שהיו כה רחוקות ממני קודם לכן והם עזרו לי להתמודד עם הבדידות,
עם התשוקות שלא יכולות לבוא לידי סיפוק יותר, עם הריקנות, עם
פחד המוות, ובכלל - עם עצמי. יותר מזה - הם עזרו לי להבין את
הטרגדיה האנושית, שנובעת - על פי מה שלמדתי להבין - מבורות
ביחס למהות החירות ולגורמי הסבל.

הלילה, ישנתי בביתה של יעל, בבית-ינאי.
במדיטציה שעשיתי יום קודם לכן, עלו במחשבותי, אחרי זמן רב,
החבר'ה. נזכרתי בהתעלסויות שהיו לי עם יעל, והחלטתי "לבקר"
אותה. לא רציתי להרוס את דלת הכניסה היפה של בית-הוריה -
בהיותי פורץ בעולם ללא-שוטרים, השתמשתי בכלים מאוד לא עדינים
לצורך כניסה לבתים - אז לקחתי פטיש, ופשוט שברתי חלון בקומה
השניה, שם החלונות לא היו מסורגים.
סעדתי את ליבי בארוחת ערב קלה וטעימה אותה רקחתי ממה שמצאתי
בבית ושוטטתי לאיטי בין החדרים. אחרי כן, שכבתי במיטה אותה
הכרתי היטב. יעל ואני לא היינו נאהבים, לפחות לא יותר מששרית
ואני היינו, או רונית ואני. היינו אוהבים. כמו שצריך, לדעתי,
ופשוט היינו גם שוכבים אחד עם השניה באיזושהי תקופה מסוימת. זה
היה מצוין. למעשה, היינו בוודאי הופכים לחברים, אילולי היא
היתה נעלמת עם כולם. זו היתה ידידות בריאה שזרמה לה בטבעיות
ובספונטניות לכיוון של חברות וזוגיות.
היה זה ערב שקט, ואף אחד לא הפריע לי, חוץ מעצמי. כרגיל, אבל
האם אין זה תמיד כך, ורק כך, בסופו של דבר?
על המדף היה מונח "האלבום של החבר'ה" והתחלתי לעלעל בדפיו.
והפנים שנבטו אלי מתוכו סיפרו לי את סיפור חיי עד לאותה נקודה
ייחודית בזמן, בה היקום השתנה.
הפנים שנבטו אלי מתוכו, עם ההבנות שרכשתי, או ליתר דיוק -
אי-ההבנות שסילקתי, מאז אותה נקודה יחודית בזמן בה העולם
השתנה, סיפרו לי את סיפור חייה של האנושות כולה. כי האדם, הוא
תמיד אדם, אחרי הכל. יצור שחווה חיים, ומוות, וסבל, שאינו מבין
מדוע ומאין הוא בא, ולאן הוא הולך, ואיך להתמודד אפילו עם
עצמו. רצף של מחשבות וחומרים רוטטים בזמן ובמרחב, מהבהבים להם
כנקודות, שחירותם מוגבלת על ידי רעיונות וחוקי טבע, לכודים
בכלובים דמיוניים וליריים של כאב ועונג.
....והדמעות זרמו ממני כנהר.
עצמתי את עיני, בכאבם של מאות מליארדי נשמות שחיו ומתו על פני
העולם הזה מאז זחל אותו יונק ימי קדום אל היבשה, במסלולו הארוך
לקראת ציוויליזציה - ועד לאותו יום, בו נעלמו כל האנשים. עצמתי
את עיני בעונג העצום שהיה הצטברותם של כל רגעי האושר - הזעומים
יחסית, אמנם - של מאות המליארדים, ואז נסקתי ממעמקי הבורות
החשוכה שידעה אנושות זו, השעבוד, הרשע, האטימות והבלבול הנורא
- אל פסגות התובנה, החמלה, הנאורות וכמעט נגעתי בקצות אצבעותי
בהארה עצמה. תחושה של בעירה עצומה, לחלוטין לא בלתי-נעימה,
היתה באיזור ליבי, בגרוני, ובמרכז מצחי, כפיצוץ אקסטטי, ככוכב
שממצה את לישדו וזוהר כאלפי שמשות.
הרגשתי שנסגר מעגל בהבנתי. וכנראה שבאה אלי השינה.

כשפקחתי את עיני, היה שקט.
שקט.
אבל שקט מסוג שונה. לא מושלם.
לא הבנתי לרגע מה אני רואה.
יד חמה ליטפה את פני.
היתה זו ידו של אותו בחור חדש, ששרית הביאה. הרגשתי מין לחץ
נעים בנקודה במרכז המצח ועפעפתי. הרגשתי את הרטיבות שהיתה
בעיני וזה בלבל אותי.
"ברוך השב," הוא אמר בקול רך.
כולם מסביב הנהנו בחיוך ואני בהיתי בהם, בעוד הכל חוזר אלי:
"עכשיו ניקח גם אותו לטיול," זכרתי את הבחור הזה, החדש, אומר
לשרית, לפני מה שנראה עכשיו כעידנים רבים. ואז הבנתי, שכנראה
כולם בחדר כבר עברו את זה פעם; עכשיו, פשוט, היה זה תורי...
אכן, טיול שלא יאמן.
אה הא! חשבתי, אז אין פלא שהם הפכו לכאלה אנשים קסומים, אהובים
ואוהבים - תמיד תהיתי לגבי זה - הם עברו את המסע שאני עברתי -
אז אין אפשר אחרת?
ישבנו בשקט עוד זמן רב - אתם יודעים, לפעמים באמת אין צורך
במילים, ביחוד בין חברים באמת טובים והשתיקה היא בפירוש הדבר
הנכון. ואז פציתי את פי והתחלתי לספר. הרגשתי כאילו באמת דברתי
לראשונה אחרי שנים. המילים היו מועטות, אך נשאו בקרבן כל
צרכן.
אחר כך כולנו התחבקנו.
והעולם - העולם באמת השתנה לחלוטין. בתוכי. האם יש עולם שמבחוץ
בכלל?