היא חדרה לנפשו
מאירה את ישותו באפילה נצחית;
אפילה מהולה באור קלוש
כבשעת דמדומים עת חורף.

הוא קמל חסר כאב
מבלי יכולת לעוף
מבלי יכולת לכמוה לשמש
לה סגד ונכסף.

המלחמה נגדה-
גנב החומק על-פני המוות.
וכי נדמה כי כלל לא נלחם
וכי עטה את שלשלאות החופש
אשר עטתה היא עליו
בכניעות שקטה;
כמו קבר רצונו תחת ערמות
ערמות של שתיקה
של כיסופים
של כמיהות
של תקוה.

כעת-
מאושר יהיה.
לא עוד שליטה.
לא עוד כאב.
וכי בתלמי יסוריו
נובטים זרעי המחר
המחר המבורך כגשם.

רק-
מחר.
שמיים.
ומלודיה צורמת
של אבדון מתוק מניצחון.