איזה נוראי זה לקום בבוקר כשאין לך מטרה,
לפתוח ת'עיניים, להרגיש מין כאב חד בחזה שאומר:
"למה התעוררת בכלל?"
איזה נוראי לסחוב את עצמך מהמיטה, בכוח, בכאב שעדיין מכה בך
בחזה. איזה נוראי שאתה קם, רוחץ שיניים, מתארגן, לא מסתכל
במראה, כדי לא לראות את הכיעור, שיש בך.
זה נוראי.
איזה נוראי לצאת מהדלת למקום עבודה, שלא בא לך להיות בו,
אבל אתה לא יכול לקום וללכת, איזה נוראי לשבת יום שלם במקום,
בשקט, לבד, בלי לדבר, איזה נוראי.
איזה נוראי להסתכל לשעון, לחכות שיגמר היום המסריח בעבודה.
איזה נוראי שהיום נגמר אבל אתה יוצא מפה בלי מטרה, וחשק לחזור
לבית המסריח שלך שאתה מתעורר בו ולא רוצה להיות בו.
איזה נוראי להגיע הביתה לחכות לבנאדם, שחיכית רק בשביל לראות
אותו,
ולקבל שוב ושוב השפלות.
איזה נוראי לראות שהשעה 23 בלילה ואז טיפת חיוך עולה על פניך,
כי אתה הולך לישון מהעולם הזה.
איזה נוראי להרדם ולחלום על רדיפות, רצח, סיוטים, להתעורר
בבהלה
לעולם שהוא בעצם נוראי כמו בחלום.
איזה נוראי זה לקום בבוקר כשאין לך מטרה,
לפתוח ת'עיניים, להרגיש מין כאב חד בחזה שאומר:
"למה התעוררת בכלל?"