"הופ! הופ!" - פזמן לעצמו הבולגרי בגיל העמידה, שעמד באמצע
הרחוב. גופייה פשוטה הוא לבש. גופיה כמו שהיה לובש סבא שלי פעם
מזמן, כשהיה עוד חי, וכשהילד עוד היה אני, ולא הילד שבי. השמש
אוהב בולגרים כאלה. אותו השמש, המצליף בי ללא רחם, ומגרש אותי
אל הצל, השמש הרשע הזה, החזק, הבוער - עם הבולגרי הוא דווקא
בקשרי רעות. הוא אוהב אותו אהבת גברים, משום שהבולגרי אינו
נרתע מהטפיחות שהוא טופח על כתפיו. הבולגרי אינו בורח. נהפוך
הוא: הוא משיב לשמש בטפיחה על טפיחה. מבין כתפיות גופייתו
הלבנה בוהק עורו בגוון חום-אדמדם: "אני מבני השמש. טוב לי כאן.
קרניך השורפות מתקבלות אצלי בברכה". חף משחץ היה הבולגרי.
בעמידתו לא יכולת למצוא קמצוץ ראווה. הוא ניצב שם, כי נוח היה
לו בשמש. אחר כך התיישב בחברת כמה בולגרים כמוהו. כסאות
פלסטיק, גיטרה, אקורדיאון, ושירים. שרו מהלב, בלי מעצורים.
שירים משם. שירים ממקומות שאת שמותיהם לא שמעתי, ולא אשמע
לעולם. שירים על נהרות ועל הרים, שירים על אהבות שבטרם ברא
אלוהים את הטלוויזיה, ולפני שהייתה הארץ תוהו ובוהו. שירים
שזחלו במחילות מתחת למשטרים אפלים. שירים פשוטים, שירים ברורים
ונהירים. שירי עולם האתמול, שממשיך להדהד בתוך גוף, שכבר מזמן
מצא את מקומו תחת השמש. |