מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד חלמתי שיהיה לי חבר שאוהב אותי.
חבר שיקח אותי למסעות ארוכים של ריגושים שאינם נגמרים. רציתי
תמיד חבר שיקנה לי מתנות קטנות של תשומת לב. חבר שיחבק אותי
כשעצוב לי וימחה לי את הדמעות מהעיניים כשאני בוכה. בפנטזיות
שלי הייתי רואה תמיד חבר שאומר שיאהב אותי לנצח עם עיניים
נוצצות, כשאני נמסה שם לידו.  אבל הכי מכל רציתי חבר בשביל
שישלח לי פרחים. הרבה פרחים מכל הסוגים במיוחד בצבעים של כתום
וסגול ולבן. כמו ילדה קטנה הייתי נעמדת לפעמים בתחנת אוטובוס
ומדמיינת את עצמי עומדת בפתח ביתי, הפעמון מצלצל בדלת ושליח
הפרחים עומד שם עם זר ענק שמסתיר לו את כל הפנים, כמעט כורע
תחת עומס משקלם של הפרחים. ואני עושה את עצמי תמימה ושואלת
"עבור מי?" והוא מסתכל בפתק קטן שמוצמד לזר הגדול ואומר את השם
שלי עם טעות קטנה ואני מתקנת אותו בנזיפה ובמבט כעוס ומיד אח"כ
מחליפה את המבט למאושר ביותר שאתם רק יכולים לדמיין ונוטלת את
הזר הגדול מידיו ופוטרת אותו בטיפ קטנטן. את הזר הייתי שמה
בוואזה גדולה מזכוכית שקופה וניגשת לקרוא מיד את הפתק הזעיר
המוצמד אליו, חתום בשלושת המלים הנצחיות.
הייתי מתמוגגת בכל פעם מחדש כשהייתי מעלעלת בתסריט הדמיוני הזה
בראש, כל פעם עם פרחים אחרים, עם שליח קצת שונה, אבל רק עם
אותו פתק מתוק.
רק אלוהים יודע כמה אוטובוסים הייתי מפספסת ככה.

מאז אותם ימים קצת התבגרתי. למדתי שהאהבה אינה ממהרת לשום מקום
ולא מגיעה בקלות לכל אחד. הייתי מביטה בחברות שלי שהיו מתגפפות
עם חבריהן, הייתי נאלצת לשמוע כל סיפור וכל אנקדוטה הקשורים
לחייהם המשותפים ומרימה על רגליה כל אחת שהייתה מגיעה אליי
וממררת בבכי על המניאק התורן שנטש אותה לטובתה של אחרת. את הכל
הייתי מוכנה לספוג, אבל כשהייתי מבחינה בזר פרחים בבתיהן ותוהה
על קנקנם ומגלה כי אהוב ליבן של חברותי הוא האחראי ליבול
הפרחוני, הייתי מוצאת עצמי מתרצת תירוצים שונים ומשונים ושבה
לביתי, עטה על המיטה ומשקיעה את הכרית בגשם מלוח של דמעות.

את החבר שלי הכרתי במקום הכי פחות שהיה צפוי מבחינתי - בתחנת
אוטובוס. דווקא באותם ימים בהם הייתי אומרת לעצמי שוב ושוב כמו
תקליט סדוק שעליי לקנות מכונית, משום שהאיחורים התכופים שלי
היו לבלתי נסבלים, דווקא אז הוא נעמד שם לידי ושאל אותי אם
האוטובוס שזה עתה עצר מגיע לאיזה מקום. הנדתי בראשי לחיוב והוא
עלה יחד איתי. באוטובוס עצמו התפתחה ביננו שיחה קלילה וחביבה
שהסתיימה ברישום מספר הטלפון שלי על גבי כרטיס האוטובוס שלו.
לא העליתי כלל על דעתי שיתקשר ולמעשה שכחתי מהמפגש האקראי כבר
באותו ערב.

יום למחרת הבחור התקשר והציע לי לצאת עימו לבית קפה מקומי ואני
נעניתי בחיוב כמובן. ניגשתי בזריזות אל ארון הבגדים שלי
והתחלתי לפזר חולצות ושמלות על המיטה, בוררת מתוכן את אותה אחת
שתהיה קוסמת וקורצת מחד, אך לא מזמינה מדי מאידך. לאחר עמל רב
נמצאה התלבושת המבוקשת שהניבה באותו ערב גם את התוצאה הרצויה.
המשכנו לצאת עוד כשבועיים עד שמצאתי את עצמי עומדת באותה תחנת
אוטובוס בה הכרנו ושוב עלתה וצפה לה אותה הזייה קדומה, אך הפעם
לשולח הייתה כתובת וכמובן שגם שם ומראה, אבל הפנטזיה נותרה
עדיין בגדר פנטזיה. בכל פעם שהייתה דפיקה על הדלת, בכל פעם
שהפעמון צלצל הייתי רצה אל הדלת בהסתערות ומתאכזבת עמוקות
לגלות שהבן של השכנים איבד את המפתח, שעולה חדש התכוון למכור
לי את הציורים שלו או שבדיוק עכשיו שני זאטוטים באו להתרים
אותי. נמאסה עליי תחושת האכזבה הזו והחלטתי לנקוט בפעולות
מסוימות על מנת לזרז הליכים ולהגיע ליום המיוחל, היום שבו בחיר
ליבי ישלח לי את הזר המיוחד.
התחלתי לטוות תוכנית פעולה בראשי הקודח.

בשלב הראשון השתמשתי בנשק הישן והטוב של שטיפות מוח. בכל
הזדמנות שנקרתה בדרכי להזכיר או לציין פרחים, עלי כותרת או גני
ירק וחיבתי האובססיבית אליהם לא היססתי. כשהבנתי שהמנטרות
החוזרות ונשנות אינן נושאות פרי הבנתי שאני זקוקה לסיבה ולכן
מצאתי כי קיימות מספר מדינות במזרח הרחוק המקיימות ימי אהבה
בתאריכים קרובים יותר מאשר אלו אותם אנו נוהגים לחגוג כאן
ונראו רחוקים מתמיד. שיכנעתי אותו כי הנוהג באותן ארצות רחוקות
הוא משלוח פרחים בין בני הזוג והזכרים המדקדקים במצוות אף
שולחים את הפרחים מספר ימים קודם לכן, דבר המעיד על גודל אהבתו
של המחזר.
הימים הללו חלפו ביעף מבלי שורד קוצני אחד יחלוף מבעד לדלת
ביתי ועל כן עברתי לתכנית חלופית.

התחבולה הפעם הייתה פשוטה בהרבה ובמשך יומיים לא סלחתי לעצמי
כיצד לא חשבתי על כך קודם לכן. בכל פעם שחברי האהוב היה מתווכח
איתי ולו על הנושא הפעוט ביותר הייתי מציגה עצמי כנעלבת ואם
היה מדובר בעניינים אישיים ביני לבינו הייתי מתחילה להתייפח
ומצייצת בין יבבה אחת לשניה שרק זר פרחוני גדול יגרום לי
להשלים עימו ולפתור אחת ולתמיד את הסבך והמצוקה הגדולה אליה
נקלעו היחסים בינינו. לא אחת הייתי מאיימת בנטישה חד צדדית אם
דרישותיי, לא תתקבלנה. בתחילה הוא היה מנסה לעטוף אותי
בזרועותיו ומנשק את ראשי בחום, דבר שהיה גורם לי להתמוסס מיד,
אך ככל שהזמן חלף למדתי להתחסן מפני שיטה וכשהוא בא יום אחד
לחבק אותי באותו חיבוק אבהי ואוהב ואני לא פסקתי ליבב, הוא שלף
קופסה קטנה מהשידה שליד המיטה ונתן לי שרשרת מקסימה שהשתיקה
אותי למשך שבועיים נוספים.

כמיהתי לניחוח פרחוני לא שככה ואמרתי לעצמי שאם הנסיון השלישי
שלי לא יצלח, עליי לוותר על חלום זה לשלב זה בחיי ולהתרגל
למציאות הקשה והכואבת. מיד ניגשתי לביצוע המשימה ותיכננתי את
שלביה לפרטי פרטים.

הפעמון צלצל בדלת ואני, שהייתי הדמות היחידה הנוכחת בביתי
קפאתי במקום.
מישהו צלצל פעם נוספת בפעמון. 'אם יהיה זה הבן של השכנים ששכח
שוב את המפתח אני מעיפה אותו לעזאזל', חשבתי לעצמי וקמתי
בזהירות לפתוח את הדלת.

בדלת, כמו בחלומות הנשגבים שלי, עמד השליח, בסרבל של צהוב
ואדום וכובע מצחיה בגוונים תואמים בידו היה זר הפרחים הגדול
ביותר שראיתי מימיי. היו שם כל הפרחים האהובים עליי: ורדים,
איריסים וסחלבים בכתום, סגול ולבן כמובן. הריח העז של הפרחים
הגיע עד לאפי והרטיט את ליבי. 'זה עבד' אמרתי בקול והשליח
שנראה סובל מעצם משקל הפרחים הפטיר את שמי ושאל אם זו אני.
השבתי בחיוב בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים ובזעקה שנשמעה עד
לעברו השני של הרחוב. נטלתי מידיו את הזר הגדול והכנסתי אותו
פנימה למטבח. לא יכולתי לנתק את עיניי ממנו. התחושה שזה עתה
מתגשמת הפנטזיה הכי מתוקה שלי הייתה נפלאה יותר מכל דבר שחשתי
עד לאותו רגע. הצצתי לבדוק אם היה שם גם פתק שהוצמד לניילון
הצבעוני שעטף את הזר ושמחתי לגלות שכן. 'אני אוהב אותך' היה
רשום בתחתיתו. אפילו לא טרחתי לקרוא את השאר.

חזרתי אל השליח עם מטבע של עשרה שקלים בידי והוא הביט בפנקס
קטן שהיה תחוב קודם בכיסו. היה רשום שם 'פרטי השולח' והשאר
בכתב יד לא ברור.
השליח שאל אותי לשמי שוב, רק בכדי לוודא, הגניב בי מן מבט
חשוד, אמר שאני צריכה לחתום ומסר לי את פיסת נייר הקטנה עם
פרטי כרטיס האשראי שלי.