[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שב לול
/
נערת פוסטר

ארוחת הערב המשפחתית שהייתה לנו ביום שישי החלה לקבל אופי דומה
שבוע אחר שבוע. אמא רבה עם אבא בפעם העשירית באותו ערב אם היה
צריך להזמין את האורחים ביום חמישי שעבר או לא. לא עניין אף
אחד מהם שהאורחים כבר הוזמנו והערב הזה היה כבר הרחק מאחוריהם.
לא הפריע להם גם שרק את הטונים הגבוהים שלהם שמעו בבית,
מתעלמים לחלוטין מהעובדה שבפעם ראשונה מזה מספר שבועות היינו
כולנו ישובים לאותו שולחן באותו בית; אבא, אמא, אחי מיקי, חברה
שלו מיכל ושלומית אחותי עם בעלה גבי. מיקי שעדיין חי בבית והיה
מתורגל לסיטואציות כאלה, ניגש בסופו של דבר למערכת ושם דיסק של
מוסיקה קלאסית שאמא מאוד אוהבת, היא הייתה מבינה את הרמז ומיד
נרגעת וכפועל יוצא כולנו היינו נרגעים. הפעם עברו דקות מאוד
ארוכות והיה צורך בכמה מבטים זועמים מצידנו, עד שאמא קמה להביא
את המנה של העוף בפטריות והאורז עם צימוקים, תוך שהיא מראה
לכולם פרצוף חמוץ. אבא הרים את הראש והסתכל עלינו כאילו הוא לא
מבין מה רוצים ממנו.
אבא ואמא לא החליפו מילה ביניהם בהמשך כל הערב וגם האוירה
בינינו הייתה קצת מתוחה, מה שגרם לתעבורה מינימלית של מלים
מעבר לשולחן. גבי היה הראשון שהוציא משפט שלם מהפה והודה שהעוף
ממש מצוין וכולם הנהנו עם הראש ומין זמזום של 'אהההממ' הדהד לי
באוזניים. זה לפחות חילץ מאמא חיוך קטן שכולנו ראינו בו הישג,
חוץ מאבא שהמשיך למצוץ את העצם המסכנה בעצבים כשעוד חצי פרגית
חיכתה לו בנינוחות בתוך הצלחת.

אני ישבתי בקצה השולחן, בצידו הצר. מיקי ומיכל ישבו יחד מצד
ימין, גבי ושלומית מצד שמאל ואמא ואבא אחד מול השני בקצה הרחוק
ממני. בזמן האחרון זה היה המקום הקבוע שלי. אף אחד לא קרא לזה
בשם של זה - 'הכיסא של הרווקים', אבל זה בדיוק מה שזה היה.
לפני כמה חודשים ישב שם מיקי כשהוא ומיכל עוד לא היו יחד, ולי
הייתה חברה במשך שנתיים וחצי. רק שמאז שאני נפרדתי מהחברה,
נקבעו עובדות חדשות בשטח, משהו שחשבתי שלא יקח הרבה זמן בכדי
לתקן. אבל לקח הרבה זמן, יותר מדי זמן. הכיסא הזה הפך להיות
איפה ששמו את זה שאין לו מישהו לבוא איתו לארוחת ערב, את
ה'מוקצה התורן'.

שלומית שאלה אותי איך בלימודים ואמרתי לה שבסדר בגדול.
הלימודים הם לא מסוג הדברים שגורמים לי לריגושים מיוחדים בחיי,
בדיוק ההיפך, הם רק הופכים אותם ליותר משמימים ממה שהם גם ככה.
'ומה שלום הסטודנטיות?', התעניינה ואני הבנתי לאן אחותי חותרת
ושאם אני לא אפסיק את השיחה הזו בזמן, לפני שאמא שלי תתערב,
אני אמצא את עצמי נותן הסברים מצוצים מהאצבע לחוסר הכימיה שלי
עם אלו שחולקות איתי את ספסל הלימודים וגרוע מזה, אם אני אבחר
לא להתייחס לסוגיה הזו בתואנה שאלו הם חיי ואין לאף אחד זכות
להתערב, אני אזכה לתגובת עלבון מוחצנת וזה לא משהו שהיה לי
בתיכנון הערב. ובוודאי שלא אם זה יגיע מצידה של אמא. פטרתי את
עצמי במלמול קל על איזו מישהי שאני יוצא איתה, אבל זה לא משהו
רציני. אחותי לא ויתרה ושאלה כמובן מי זו ואיך היא ואני המשכתי
לקשקש על זה שהיא נראית מצוין, אבל שוב, אין טעם להרחיב על כך
מאחר ומדובר בקשר שעוד בקושי החל ונמצא עדיין בחיתוליו. ובכך
בא העניין לסיומו באותו ערב, למזלי הרב.

לשלב המנות האחרונות החלטתי שאני לא נשאר. אמא הלכה לשטוף כלים
ושלומית ניגשה לעזור לה ובלי לשמוע מה שהן דיברו ביניהן, אני
יכול לנחש שאמא לחצה במיומנות האופיינית רק לה ולשב"כ להביא לה
כבר נכד קטן. שלומית כבר הייתה מנוסה בשיטות הלחץ המתון, אך
רציף והדפה את המתקפות החצי-סמויות בזו אחר זו. אבא ישב לשוחח
עם מיכל ומדי פעם הציץ במוסף השבועי, בודק את מפלס האלימות
והשחיתות השבועי וגבי ומיקי החליפו ביניהם רשמים מעולם הזוגיות
מנקודת מבט גברית. הרגשתי קצת מיותר ותירצתי את עזיבתי ביציאה
מוקדמת שנקבעה זה מכבר עם חבריי, אך למעשה חזרתי אל הדירה.
חזרתי אל החדר שלי רק בכדי לפתוח טלויזיה בקול רם, ושאוכל
עדיין לשמוע את השותף שלי דופק את חברה שלו תוך שהיא מחזירה לו
בצוויחות של הנאה צרופה עם קולה הגבוה במיוחד.
לא היה אפילו טעם לדפוק על הקיר, לפחות מישהו מאיתנו בילה
בנעימים אותו ערב.
בהיתי בצללים של הטלויזיה ורק השינה שנפלה עליי עשתה סוף למסכת
הרחמיים העצמיים ששקעתי בהם.





ביום חמישי, שבוע לאחר מכן, התיישבנו כמה חברים בפאב תל אביבי
המוני. נדחקנו לפינה דחוסה ועשנה ממילא. לא הצלחתי להבין איך
בכל פעם אנחנו מגיעים למקומות אפלים, נאלצים לעתים להמתין דקות
ארוכות בחוץ, להזמין שתיה אלכוהולית במחירים מופקעים ולאכול
מאכלים שלא הייתי נוגע בהם בכל מסגרת חברתית אחרת ולחילופין גם
לא לבד ובסופו של דבר גם להנות מכך. כנראה שיש משהו ייחודי בכך
שחבורת גברים מתיישבת בצוותא כמו במעין טקס שבטי, מדברים בכל
פעם על אותם נושאים: ספורט, מילואים ובחורות. בעיקר בחורות,
כשחושבים על זה. צוחקים בכל פעם מאותן בדיחות וממאנים להיפרד
עד שהעייפות מתישה אותנו בשעות הקטנות של הלילה.

גם הפעם זה היה כך, לכמה שעות שכחתי מהמבחנים שממתינים לי
בבית, מהעבודה המעיקה שאני נאלץ לעשות בשכר סטודנט זעום
ומהעובדה שכשאני אחזור הבייתה אף אחת לא תעמוד בדלת מודאגת
ותשאל איפה הייתי עד כל כך מאוחר מאוחרת וגם לא תחבק אותי
כשאני אומר לה שבסה"כ הייתי עם חברים שלי ולא שמתי לב שהשעה
מאוחרת. ואם היא לא תהיה עייפה אולי נספיק אפילו לעשות חפוז
קטן והיא תניח את ראשה לאחר מכן על החזה שלי ותרדם ואני אחשוב
על איזה מזל שיש לי אותה וארדם מיד אחריה עם חיוך קטן שישאר עד
הבוקר.
וכשאנשים אומרים שלחיים יש אירוניה משלהם, הם לא תמיד מבינים
עד כמה הם צודקים. עד כמה החיים קוראים טוב טוב את כל מה שקורה
בהם ויודעים לשחק את המשחקים עם הרגעים הכי לא צפויים, מה
שהופך את החיים למעניינים מצד אחד כשלומדים לנצל את ההזדמנויות
שהם נותנים ומדכאים מנגד, כאשר מפספסים.

הפעם זה היה בדמות בחורה צעירה וסקסית שישבה מספר שולחנות
מאיתנו, יחד עם עוד מישהי, כנראה חברה. אין לי מושג כמה זמן
היא כבר ישבה שם, אבל באותו רגע שהיא משכה את תשומת ליבי הזמן
החל להאט וקצב פעימות הלב שלי החל להאיץ. החלפנו מספר מבטי
הכרות קצרים ואח"כ עברנו למבטים עמוקים וארוכים יותר עד שהיא
חייכה בבישנות והמשיכה לדבר עם חברה שלה ומגניבה עוד מספר
הצצות מזמינות. חברים שלי שמו לב שבמהלך אותם רגעים הייתי תלוש
מהשיחה שלי איתם וכשכולם הפנו מבטם ביחד לעברה של אותה נערה
חמודה בכדי לאתר את מקור הבעיה, התחלתי לחשוב בראש באיזה עומק
של קבר הייתי רוצה להמצא עכשיו. למזלי עוצמת התאורה לא הייתה
חזקה דיה בכדי שיבחינו שהפנים שלי מקבילות בצבען לעגבניה
בשלה.

מיד מישהו דחף לי מרפק ודחק בי להתחיל עם אותה בחורה וכולם
הסכימו שפלירטוט ויזואלי, כפי שזה עתה התנהל בנינו, משמעותו
אחת - הילדה מעוניינת. עמוק בפנים הסכמתי איתם, חילופי המבטים
היו מעבר למקריות ובכל זאת לא הצלחתי לאזור את הכוח לגשת אליה
ולהחליף עימה מספר משפטים שיובילו לביצוע חילוף מספרי טלפון
מסורתי. נכון, יהיו שיאמרו שמדובר בבישנות, אבל אני פחדתי שלא
אמצא את המלים הנכונות והיא תענה לי בשלילה. הצהרתי באוזניי
חבריי לשולחן שהיא בכלל לא הטיפוס שלי והמשכתי לשקר במצח נחושה
כשאמרתי שיש מישהי אחרת בעבודה ששמתי עליה עין כבר זמן מה והיא
כרגע היעד הבא שלי ולא איזו נערה מזדמנת בפאב שאני לא מכיר.
משום מה לא הסתפקתי בבלוף הקטן הזה וציינתי במיוחד את המראה
המרשים של אותה בחורה פרי הפנטזיות של ראשי, תוך תיאור פלסטי
של חלקים ספציפיים בגופה הדמיוני בפרוט רב. זה הספיק בכדי
להעביר את כובד המשקל של השיחה שהיה באותו רגע עליי לנושאים
אחרים וזה גרם לי להקלה, למרות שבפנים הרגשתי כאב עמום שרק
התגבר דקות ספורות לאחר מכן, כאשר הבחנתי שאותה עלמה מסתורית
נעלמה יחד עם חברתה מהמקום.





ביום שישי שלמחרת אימי התקשרה אליי בבוקר בשעה שבה הציפורים
עדיין מסרבות להתעורר בתוקף וביקשה ממני להגיע מוקדם יותר
לארוחת הערב המשפחתית משום שלה ולאבא היו עוד תוכניות למחרת
בבוקר והם רצו לקום מוקדם. ניסיתי להביע את מחאתי על השעה
המוקדמת שבה היא התקשרה ומצאתי את עצמי אל מול תגובת נגד מוחצת
(שהייתה צפויה למדי, בדיעבד) ובין מטח המשפטים של "עוד לא קמת,
עצלן?!" ו"אין לך מבחנים ללמוד?" השחלתי התנצלות שלוותה
בהתחמקות קלה, בכדי שכאב הראש שעשתה לי לא יילך ויחמיר. סגרתי
את השפופרת בטריקה ורשמתי לעצמי לנתק את כל הטלפונים בסופי
שבוע.

אחה"צ נסעתי לקרן, ידידה טובה שלי מהלימודים. לאנשים היה תמיד
נדמה שיש 'קטע' בינינו, לא תמיד הצלחתי להבין למה הם חושבים
כך. היא אמנם לא יצאה עם אף אחד אחר, הייתה לה דרך נפלאה
ואופטימית לראות דברים בחיים ולכן הייתה תמיד חייכנית ומצחיקה
והיינו מוצאים את עצמנו לא אחת עוברים משקידה על החומר המשעמם
לשיחות נפש עמוקות עד שהיינו נרדמים זה לצד זו. אבל בכל זאת לא
נמשכתי אליה. לא נמשכתי מינית, בכל אופן. זה לא שהיא לא נראתה
טוב, היא פשוט לא נראתה טוב מספיק בעיניי וזו הייתה סיבה מספקת
עבורי לא להפוך את הקשר אל מעבר למה שהוא כבר היה ויחסינו
נותרו אפלטוניים בלבד, גם אם היו רגעים שהיה נדמה לי שהיא
מעוניינת ביותר מכך.

באותם אחה"צ לא היה לנו את הכוח ולא את הסבלנות ללמוד למבחן
הממשמש ובא בשבוע שלאחר מכן. פתחנו את הספרים והמחברות ופיזרנו
אותם סביב בכדי ליצור "אווירת לימודים" מסויימת. קרן התחילה
למרקר כמה קטעים במחברת ולקרוא אותם בקול,  אני מנגד נתתי מבט
מיואש ושאלתי אותה על מי בדיוק אנחנו עובדים, שנינו היינו
מותשים ממילא מהשבוע העמוס שחלף על שנינו. לא היה צריך יותר
מזה בכדי שנעבור שוב לשיחות השגרתיות שלנו על החיים והיא שאלה
אותי אם יש מישהי חדשה בחיי. "לא" אמרתי בטון קצת מאוכזב. "אז
מה יהיה?", שאלה. "יהיה טוב", היה הדבר היחיד שיכולתי לענות.
"ואתה לא מחפש?", המשיכה לחקור. "מחפש, אבל לא מוצא מה שאני
רוצה". "ומה אתה רוצה?", הגיעה השאלה הצפויה. "אני מחפש את
נערת החלומות שלי והיא עדיין לא באה", השבתי ובעיניי רוחי
יכולתי לראות במעורפל את הדמות האידיאלית. קרן כיווצה את מצחה
במן מראה של חשיבה עמוקה ואז שאלה "יש אחת כזו בכלל?". "אני
מאמין שכן, שאיפשהו מישהי כזו מחכה לי שאני רק אבוא. יום אחד
עוד ניפגש", עניתי וניסיתי וחשבתי איך להיחלץ מהנושא הזה משום
שלא הרגשתי בנוח. גם אם אמרתי את הדברים הללו בנימה משכנעת
למדי, עמוק בפנים לא הייתי בטוח שאני מאמין להם. בחורה כמו
שדמיינתי נדיר לפגוש, לא כל שכן להכיר ולצאת.
המשכנו בשיחה במשך עוד שעה נוספת ואז הייתי צריך להתנצל בפני
קרן שאני חייב ללכת, בגלל ארוחת הערב שהוקדמה.

יצאתי בזריזות לעבר הבית ולאחר נסיעה קצרה החניתי את המכונית
שלי בפתח הבניין שבו גרתי ונכנסתי פנימה. בחדר המדרגות פגשתי
את השותף שלי שנראה מאושר מאוד לפגוש אותי משום מה. הוא סיפר
לי שהוא ניסה להשיג אותי כל היום בטלפון ולא הצליח ואז נזכרתי
שלא הדלקתי את הטלפון הסלולרי שלי לאחר שכיביתי אותו מיד אחרי
שיחת הבוקר עם אימי. הוא אמר לי שהוא מכין ארוחה רומנטית
כהפתעה לחברה שלו וביקש ממני להגיע לא לפני חצות לדירה והבטיח
לפצות אותי כבר בכמה סרטי די.וי.די. אני הבנתי שברירות רבות לא
נותרו לי ונאלצתי להנהן בחיוב עם הראש ולאחל לו בהצלחה עם
הארוחה בקול רפה. הבנתי שגם הלילה, כמו מדי סופ"ש, אני אאלץ
לשמוע שוב את הצווחות הנוראות של חברה שלו ואם הארוחה תהיה
מוצלחת במיוחד ייתכן שלקונצרט יהיה אפילו הדרן אחד או שניים.

עליתי אל החדר שלי והבטתי בו סביב. החדר נראה מבולגן לגמרי ועם
זאת כל דבר נראה לי כאילו הוא מונח במקומו. על המיטה הייתה
ערימת קלסרים וספרים, צלחת עם שאריות פיצוחים, מכנסי בוקסר
משומשים ומכשיר הטלפון עם הקו מנותק. על השביל מהדלת ועד למיטה
היו זרוקים שני ג'ינסים וחולצת יציאה, ביניהם התחבאו כמה
דיסקים וקסטת וידאו אחת. מעל הטלויזיה נותרו עוד שאריות השעווה
של הנר שהדלקתי בחודש שעבר ועל שולחן הכתיבה היו כל כך הרבה
ניירות ופיצ'פקס שקשה היה לזהות מה היה צבעו המקורי. 'אם הייתה
לי חברה, היא בחיים לא הייתה נותנת לי להגיע למצב כזה', חלפה
המחשבה בראשי.

בדרך חזרה מהמקלחת התיישבתי על המיטה והבחנתי בתמונה ישנה
בשחור ולבן שתליתי על הקיר. זו הייתה תמונה שקיבלתי למסיבת
יומולדת בתקופת חטיבת הביניים. מאותם פוסטרים קיטשיים שהיה
נהוג להביא פעם כמתנה בעשרים שקל לימי הולדת. היה שם בחור אחד,
מצולם רק בפלג גופו העליון, שנראה חטוב למדי ואותו בחור חיבק
בפוזיציה מעט מאולצת ברונטית יפהפייה בלבוש מינימלי, שהביטה
לכיווני במבט חושני. נזכרתי שהיה סדק מאוד בולט על הקיר שרציתי
להסתיר, כשנכנסתי לדירה והתמונה נראתה אז כפיתרון זמני יעיל
מאוד, אולם מסתבר שצדק מי שאמר שלפעמים זמני זה הדבר הכי קבוע
שיש.
לא יכולתי להפסיק לחשוב על הבחורה המהממת בתמונה. היא בדיוק מה
שאני מחפש. היא אותה חברה דמיונית שהמצאתי בארוחת הערב בשבוע
שעבר, זהה לחלוטין למה שחשבתי כשסיפרתי לחברים שלי שיש מישהי
כזו בעבודה ודומה כמו שתי טיפות מים לבחורה שעלתה לי בראש
כשדיברתי עם קרן, זו הבחורה שאני מחפש. היא מעולם לא הייתה פרי
דמיוני, היא תמיד הייתה שם מולי. שם בתמונה.
אבל היא לא הייתה שם מ-מ-ש. היא הייתה רק דוגמנית עלומה שצילמו
אותה לפוסטר ופיזרו אותה באלפי עותקים בעולם ובטח ישנם עוד כמה
בחורים שנמצאים עתה בחדרם, מביטים בה, נשבים ביופיה ומפנטזים
עליה. בדיוק כמו שאני עשיתי באותו רגע.
היא לא שלי, היא לא של אף אחד. היא רק נערת פוסטר דו-גונית.





התחלתי לגרוב את הגרביים כשנשמע רעש מוזר מכיוון הקיר שהבהיל
אותי. קפצתי לריצפה עם רגל אחת יחפה ונדהמתי לראות את אותה
בחורה שלפני שניות ספורות הייתה בתוך הפוסטר עומדת מולי במלוא
הדרה. גבוהה, חטובה ומראה מהפנט בעיניים. נשימתי כמעט נעתקה,
לפני שהיא פנתה אליי ואמרה: "היי, אני תמי".

התיישבתי כלא מאמין על המיטה בחזרה ולא מצאתי דבר הגיוני אחד
לומר מלבד לחזור על שמו של קדוש נוצרי שנצלב כמה שנים קודם לכן
ובטח לא שיער מעולם באילו סיטואציות תמוהות יעלה שמו על פיהם
של האנשים. תחושת מחנק אפפה אותי לרגע  ובקשיי הנשימה שלי לא
היה קשה להבחין.
"להביא לך כוס מים?", הציעה.
"לא, לא, זה בסדר...אני רק..." גימגמתי, כמעט נחנק.
"המום?!", ניסתה לסיים את דבריי.
"לא, אני פשוט קצת...", רציתי לתקן, ללא הועיל.
"בשוק?!", עשתה נסיון נוסף.
"לא. אסמטי", סיימתי את דבריי לבסוף, תוך שאני מנסה לגשש עם
הידיים על המיטה ולתור אחר המשאף.
"מי...מי את?", שאלתי כשהרגשתי את החמצן נקלט אט-אט חזרה
בכדוריות הדם.
"אני תמי. נעים מאוד", אמרה ללא שהות, "אתה בסדר?"
"איך יצאת מהתמונה?", החזרתי בשאלה, עדיין משתאה לנוכח מראה
התמונה החדשה בה מנסה לחבק העלם החטוב אוויר.
"אם תהיה אתה תקוע שם במשך שלוש-עשרה שנה, אני מבטיחה לך שגם
אתה תרצה לצאת מדי פעם להתרענן", השיבה.
לרגע אחד חלפו לי מליון שאלות מתבקשות לנוכח הסיטואציה המוזרה
אליה נקלעתי. בכל זאת לא בכל יום נערת חלומות מופיעה כך סתם
בחדרי, וזאת עוד אחרי שיצאה מפוסטר שהיה תלוי על הקיר ממולי.
העפתי מבט חטוף ובוחן בנערה המהממת שעמדה כעת לידי. היא נראתה
עשרות מונים יפה יותר מכפי שהייתה בתוך המסגרת. היה בה יופי
מכשף, כזה שמסוגל להעביר אדם על דעתו ולגרום לכל מילותיו להעתק
מפיו. תחושה מזוככת של אושר נעה בתוך גופי, מותירה את ראשי
צלול, אך ריקני כאילו נשאב כל תוכנו והוצא אל חלל האויר.
הבחורה, או תמי כפי שכינתה שניה קודם לכן את עצמה, הביטה
לעברי, כאילו היא בעצמה מנסה להבין את המתרחש או מחכה לראות
אותי רק מתאושש קמעה. אני מניח שהמצב כפי שהיה באותן שניות לא
היה טבעי עבורה, בדיוק כפי שלא היה עבורי. זאת כמובן אם היא לא
נוהגת להגיח בקביעות מתוך אותם אלפי פוסטרים שלה הפזורים ברחבי
תבל. נדמה היה שהיא מחכה למוצא פי בכדי לשבור את הדממה שנפלה
עלינו.
"אני צריך ללכת לאמא שלי", היה המשפט הראשון שהוצאתי מפי,
מהווה סנונית ראשונה להתעשתות עצמית.
היא המשיכה להביט בי במן מבט בוחן. היא כלל לא הביטה אל עבר
החדר ששהתה במחיצתו כמעט עשור וחצי. היה משהו בעיניים שלה
שביקש משהו ולא הצלחתי להבין לגמרי מה.
"את רוצה לבוא איתי?", שאלתי, מפתיע גם את עצמי בהצעה המרגשת.
"בשמחה", אמרה וחייכה את החיוך הכי מתוק שניתן לתאר. הבנתי
שהיא לא רוצה להישאר לבד.
"אני אצטרך לשאול את אמא שלי אם זה בסדר, כמובן", אמרתי והחיוך
שלה קפא מעט, "אבל לא נראה לי שתהיה עם זה בעיה". הניצוץ חזר
לעיניה.

אמא שלי אפילו לא שאלה מי זו, למרבית הפליאה. כנראה שהיא שמחה
שאני בכלל מגיע עם מישהי. אחרי שניתקתי את הטלפון חשבתי על זה
שאפשר היה אפילו לשמוע את זה בקולה. מיד אח"כ סיימתי להתלבש,
ניגשתי לחדר האמבטיה, ופיזרתי על עצמי את האפטר שייב האהוב
עליי במיוחד בכמויות שלא היו מביישות מטוס ססנה קטן שמרסס שדה
ירק. הוספתי שתי טפיחות קלות על הלחיים וקריצה לעצמי מול
המראה. תמי נראתה מאושרת במיוחד. אחרי תקופה ארוכה היא זוכה
לצאת לחופשי כמו אסיר עולם שזוהי לו חופשתו הראשונה. לא הפסקתי
לחשוב על העובדה שלמרות זאת היא התנהגה באופן טבעי למדי, כאילו
אנחנו מכירים כבר שנים. ברגע שעמדנו לעזוב את הדירה שמתי לב גם
שבמעבר שלה לעולם המציאות היא לא הפכה להיות בעלת גוון עור
טבעי ועדיין נותרה בגווני השחור,הלבן והאפור מהתמונה.
"לא חסר לך קצת צבע?", לא התאפקתי לשאול.
"אני חיוורת?!", ענתה, מוטרדת.
"במובן מסוים...", ניסחתי את התשובה בזהירות.
"שיט, אין לי מייק אפ", נראה היה שהעניין הפריע לה מעט.
"לא נורא, שטויות. את יפהפיה גם ככה", הצהרתי.
"טוב", אמרה בהשלמה ויצאנו החוצה.





בדרך ניסיתי, בכמה רגעים המועטים שהיו לרשותי, לתת לה רקע
מסוים על המשפחה שלי ולתאר בקצרה, אך מדויק ככל שיכולתי, את כל
אחד מבני משפחתי. היא הראתה התעניינות ושאלה שאלות כאלו
ואחרות. היא נראתה נרגשת למדי כשהחניתי את הרכב בכניסה לבית
הוריי ואני הרגעתי אותה ואמרתי לה שיהיה בסדר. אצלי בפנים הלב
דפק בפראות, דבריי שהיו מכוונים אליה, היו מכוונים אליי
למעשה.
אחי, מיקי היה הראשון לראותנו, עם פתיחת הדלת. המבט ההמום שלו
לא בא לי כהפתעה. הכרתי אותו מספיק טוב בכדי לדעת שכך יגיב.
הוא הצליח לפלוט איזה "היי" קטן ואנחנו נכנסנו, מותירים אותו
ואת פיו הפעור בכניסה. אמא שיצאה בדיוק מהמטבח פגשה את תמי מיד
אחריו והושיטה את ידה בלווית "ערב טוב" רשמי ומחויך כמו שרק
אמא שלי יודעת להגיד. תמי הושיטה ידה ואמרה "היי, אני תמי".
"לכו שבו בסלון, אבא מחכה לכם שם. אני עוד צריכה ללכת להסתדר",
אמרה ונעלמה באחד החדרים. "נו, את רואה", לחשתי לתוך אוזנה של
תמי, "הם נחמדים כשהם רוצים. אבא שלי קצת אדיש, אבל גם הוא
בסדר". תמי הינהנה בראשה ונכנסנו לסלון. ראשו של אבא שלי היה
טמון עמוק בתוך המוסף השבועי וכשהבחין בנו נכנסים, הרים את
ראשו והוריד מעט את משקפי הקריאה מחוטמו. לפתע הוא קלט את תמי,
הניח את העיתון והתרומם ללחוץ את ידה, כל זאת מבלי להוציא הגה
אחד מפיו. "היי אני תמי", אמרה תמי את המשפט שהפך להיות
פופולרי. "נעים מאוד" אמר אבא שלי והתיישב בזריזות חזרה, כמעט
כאילו משהו הפילו והוא נראה חסר נשימה.
מיקי הספיק כבר להכנס בעקבותינו ולהתיישב בכורסה הסמוכה לזו של
אבי, קורץ לי בחיבה, בדרכו לשם נתן לי טפיחה קלה על הכתף שכמעט
העיפה אותי מטר קדימה על השולחן.
"שבי. אפשר להביא לך אולי משהו לשתות?", הציע מיקי.
"רוצה משהו?", שאלתי את תמי, "אל תתביישי".
"דיאט קולה. אני מתה לדיאט קולה", אמרה.
"טוב, אני מיד הולך להביא", אמר מיקי וקם, מסמן לי לבוא איתו.
"אני כבר חוזר", הודעתי לתמי, "אל תדאגי את בידיים טובות".
מיקי כמובן לא היה יכול להתאפק לשאול אותי מאיפה אנחנו מכירים
ואני כבר תיכננתי בראש לספר לו סיפור שהרצתי בראש כמה פעמים
בזמן הנסיעה במכונית, אבל להפתעתי הוא רק אמר "תשמע היא כוסית
רצינית. אני מבסוט לאללה בשבילך" והפרצוף שלו נהייה קצת אדום.
הוא שאל אותי אם גם אני שמתי לב שיש משהו קצת לא ברור עם הצבע
של תמי. אמרתי לו שזה בגלל שהיא שכחה לשים מייק-אפ ושיניתי מיד
נושא ושאלתי אותו איפה מיכל, חברה שלו. הוא אמר שהיא לא יכלה
להגיע היום בגלל שיש לה ללמוד לאיזו בחינה ובלי לשים לב התחלנו
לקשקש בינינו כמה דקות ארוכות עד שנזכרתי שהשארתי את תמי לבדה
עם אבא שלי בסלון והיא ממתינה לכוס הדיאט קולה שהייתה עדיין
אצלי ביד. חזרתי בצעדים ארוכים ומהירים לסלון יחד עם מיקי
ושנינו הופתענו לראות את אבא יושב על הספה כשפניו מופנות לתמי
שיושבת לידו ושניהם צוחקים. אמא נכנסה מיד אחרינו והייתה
מופתעת בדיוק כמונו לראותאת אבא מחייך חיוך גדול, חושף שיניים
והעיתון שלא היה מש מידיו, למעט זמן הארוחה, זרוק ברישול על
הרצפה. כעבור רגע קצר הם שמו לב לשלושתינו עומדים ואבא שלי עשה
עם ידו תנועות קצרות שמסמנות לנו לבוא לשבת. "יש לה סיפורים לא
מהעולם הזה, אתם חייבים לשמוע!", אמר והתחיל להתפקע שוב מצחוק.
אמא נראתה מרוצה למדי, הודיעה משהו על כך שהיא חייבת לשוב
למטבח כי יש לה סיר על האש ואנחנו התיישבנו וחיכינו לאחותי
שלומית ובעלה שהודיעו קודם לכן שהם מאחרים.

הארוחה הייתה אחד האירועים הכי טובים שהיו לי בתקופה האחרונה.
התברר לי שתמי ניחנה בחוש קומי יוצא מן הכלל. הפתיחות הרבה
שלה, בתוספת הלבביות גרמו לכל בני המשפחה שלי להתאהב בה כמעט
ממבט ראשון. האוכל היה מצוין ותמי שיבחה את אמי על כך, דבר
שגרם לה להסמיק ולומר שמזל שהיא כזו נשמה טובה ולא כפויית טובה
כמונו, מצביעה עלינו, הגברים. אני הייתי מאושר אותה שעה כפי
שלא זכור לי זמן רב. ייתכן שאף אחד לא שם לב לזה, אבל עבורי
העניין היה קריטי במיוחד - אני ישבתי ליד תמי בצד הרחב של
השולחן ומיקי שהיה הערב לבדו ישב בכסא של המוקצים. לא נראה לי
שזה הפריע לו במיוחד, אבל עבורי זה עשה את ההבדל בין עוד ערב
מצוין לערב שיזכר לדורות.
לקראת תום הארוחה אמא שלי שאלה את תמי מאיפה אנחנו מכירים
ולפתע השתרר שקט סביב השולחן וכל תשומת הלב התנקזה בתמי
שהשפילה את מבטה לכיוון רגליה. אני ניסיתי לגלגל בראש את סיפור
הכיסוי שהכנתי מראש ולא הצלחתי להיזכר בכל הפרטים. רציתי לחשוב
על נושא אחר שאפשר היה להעלות ולהסיח את דעתם של הנוכחים
מהשאלה הפתאומית שנחתה כך פתאום, אבל השקט גרם לי להרגיש את
הלמות ליבי ברקות ולא עלה לי רעיון אחד לרפואה בראשי הקודח.
"אנחנו מכירים מזמן, נדמה לי מהחטיבה", אמרה תמי, שוברת את
השתיקה המעיקה.
"ואת לומדת משהו?", אמא המשיכה עם הקושיות, "או עובדת?".
"אני מדגמנת", השיבה תמי, הפעם מבלי למצמץ ואז שוב חזר השיח
הקולני סביב לשולחן ואני הרגשתי הקלה עצומה מעל בית החזה.

את שלב המנות האחרונות העברנו סביב השולחן בסלון. כולנו נמרחנו
על הספות, שפוכים מעייפות מדושנים ומפוטמים כהוגן. תמי ניגשה
לעזור לאימי במטבח ושלומית הלכה בעקבותיה. אנחנו, הבנים,
נשארנו בסלון ולכל אחד מאיתנו היה מבט מזוגג בעיניים שמעיד על
אושר ועייפות כאחד. הציחקוקים שבקעו מהמטבח העידו על אווירה
מרוממת גם בעזרת הנשים בבית. לא היה יכול להיות סיום טוב מזה
לערב שכזה.

כשהשעה החלה להיות מאוחרת וכולם הראו סימני עייפות מתקדמים
רמזתי לתמי שכדאי שנלך לנו לדרכנו וניפרד מכולם. נעמדנו בקצהו
המרוחק של הסלון והודענו לכולם שאנחנו עוזבים. מיקי השמיע
קולות מחאה עמומים, גבי ושלומית שאלו אותנו מה אנחנו עושים אחר
הצהריים ביום שלמחרת ואם אנחנו מעוניינים לבוא אליהם לקפה.
אמרתי להם שבהחלט נשקול את זה בחיוב. אמא ואבא שלי ניגשו אלינו
וליוו אותנו לדלת. אמא נתנה לי חיבוק גדול ואחר גם לתמי. אבא
שלי הביא לי צ'פחה גדולה על הכתף ועל המצח שלו היה כתוב
"גאווה" באותיות קידוש לבנה. הוא לחץ את ידה של תמי ואמר שהיה
לו לעונג להכיר. עשינו שלום אחרון בניפנופי ידיים ויצאנו.





בדרך חזרה תמי לא הפסיקה להלל ולשבח את האוכל של אמא שלי וכמה
שהיא הייתה נחמדה אליה. היא אמרה שיש לי משפחה מקסימה במיוחד
ושהיא נהנתה מכל רגע ששהתה שם. רציתי לשאול אותה אם יש לה
משפחה גם, אבל פחדתי לגעת אצלה בנקודה רגישה ולא רציתי לקלקל
ערב מושלם עם סיפורים עצובים. דיברנו על הערב שהיה ושנינו
הסכמנו שהיה ערב מצוין. באופן הכי טבעי הנחתי את ידי על רגלה
של תמי כשעצרנו ברמזור והיא שלחה את ידה אל מאחורי ראשי ועשתה
לי נעים בעורף. זו הייתה בדיוק השניה שהבנתי שאני מאוהב, שתמי
היא אותה אחת יחידה ומיוחדת שחיפשתי במשך כל חיי. זו הנערה
שאיתה אני רוצה לחלוק את כל חיי ולבלות במחיצתה בכל רגע פנוי
שיש לי. היא הייתה נערת חלומותיי.

במעלה המדרגות לכיוון הדירה שלי נזכרתי בשותף שלי שהיה אמור
לעשות ארוחה רומנטית לחברה שלו וקיוותי שהשעה הייתה מאוחרת
מספיק בכדי שהם יתכנסו לתוך חדרו וימנעו ממני בושות מיותרות.
הכנסתי את המפתח לחריץ בדלת בחשש וניסיתי לשמוע האם ישנם קולות
חשודים הבוקעים מהדירה, אבל היה שקט מוחלט. פתחתי לאט את הדלת
ובתוך החשיכה הבחנתי בשולחן שהיה עמוס עדיין בכלים ובשאריות
מזון, בכריות שהיו מבולגנות על הספה בסלון ופריט לבוש אחד או
שניים שהושלכו במסדרון, כולם מעידים שלא רק עליי עבר ערב בלתי
נשכח. פלטתי התנצלות קלה לעבר תמי ומיהרתי עימה לכיוון החדר
וסגרתי את הדלת מאחורי.

התיישבתי על המיטה ותמי נעמדה מולי, כמעט כמו שהיה בשניה
הראשונה שראיתי אותה. היא באה לחבק את ראשי ואני הרגשתי גלי
חום שעולים ומציפים אותי. כן, זו הייתה אהבה אולטימטיבית. כל
חלקיק בגופי רצה לגעת בה ולהיות חלק בחוויה הרוחנית המופלאה
הזו של להיות מחובק עם האדם המדהים ביותר שזכיתי להכיר. תמי
החלה לרעוד קצת, הרפתה מאחיזתה ונשקה לפי, נשיקה רטובה וחמה.
היא החלה להתרחק ממני, מחזיקה רק את ידי, והתקרבה למסגרת
הפוסטר ממנו הגיעה.
"לאן את הולכת?", שאלתי.
"אני צריכה לחזור", אמרה בעצב.
"אני רוצה שתשארי כאן איתי", ביקשתי.
"אני לא יכולה".
"אבל למה?", שאלתי בכאב. כעת רק קצות אצבעותינו נגעו והיא החלה
להעלם לתוך התמונה.
"אני רק נערת פוסטר", היו מילותיה האחרונות.

נותרתי לשבת על המיטה, מביט בתמונה הממוסגרת ורואה אותה מחובקת
בחזרה עם הבחור החטוב. נראית יפהפיה וזוהרת כמו שתמיד הייתה.
הכאב בליבי לא הרפה וכיווץ אותו עד אימה.

כעבור שעה לערך שמעתי את החברה של השותף שלי צועקת שהיא רוצה
עוד ועוד ועוד ואני הדלקתי את הטלוויזיה על ערוץ האופנה, מחפש
לשווא את נערת הפוסטר שלי בין כל הדוגמניות שהתהלכו על המסך עד
שנרדמתי, עטוף בגשם של רחמים עצמיים.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איך מאכילים
תאומים?








אווירון...


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/10/01 23:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שב לול

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה