הוא פנה אלי דרך אתר "אטרף דייטינג", בדיוק כמו כל השאר, עם
אותן השאלות, ואני עם אותן התשובות.
ובכלל, אני תחת השפעה של כמה כוסיות אלכוהול, שהשקיני השותף
שלי למלאות שנתיים להכרת חברתו.
שגיב שמו, קצין בקבע בחיל הלוגיסטיקה.
לא היה שום דבר מיוחד בפניה או בשיחה הוירטואלית שהתנהלה על
דפי האטרף המצחינים מנוזל זרע מקולקל.
נזכרתי שדיברנו אי שם בעבר, בערך לפני שנה, ואמרתי לו שאני
זוכר אותו, אבל גם זוכר שלא עשינו דבר מעבר להתכתבות מעל דפי
האתר. עברנו לטלפון.
התקשרתי אליו, שמעתי את קולו - וידעתי! זה הוא. זה האחד שהופיע
אצלי בחלומות ובפנטזיות. זה שתמיד דמיינתי מחבק לפני שאני הולך
לישון, זה ששם כדי שיתן לי את מהות הגדרת המהות עצמה, זה
שיזכיר לי מדוע אנחנו חיים, ובשביל מה אנחנו נלחמים בכלל
במלחמת ההשרדות שהחיים מעניקים לנו.
ואז, הוא שאל אם הוא יכול להזמין אותי לארוחת ערב, ואני חצי
שתוי, שלעולם לא אמר כן בנסיבות כאלו - אומר "כן".
כן אחד, זהו, רק כן אחד הפריד בינינו, שיחת סלולר, גלי מיקרו
גל שנישאים ע"י אנטנה שמרוחקת כ-200 ממני, מעבירה בצורה
דיגיטלית את ה"כן" שלי, מעבדת אותו במחשב המרכזי, ונפלטת שוב
בצורת גלי מיקרו ליד האנטנה שברחוב הירקון בת"א, וגורמת לרמקול
שבמכשיר ה-VPN הצבאי שלו לרטוט ולשמוע אותי אומר את ה"כן".
"בכיף".
למה הסכמתי לנסוע אליו חצי שתוי, כשבאופן נורמלי הייתי דוחה את
הפגישה למחר? זה היה בשל הקול שלו, אוי אלוהים, הקול שלו, כזה
גברי עם אינטונציה מיליטנטית, שכבשה אותי. הצחוק המהדהד שלו
במהלך השיחה, מעין בס מעובה ברה מינור.
הגעתי, הוא פתח לי ת'דלת, ואני קצת התבאסתי מזה שהוא לא ממש מה
שאני מחפש, הוא אמנם חמוד וכובש, אך לא ההגדרה הטיפוסית של
ה"טייפ" שלי.
הוא בדיוק הגיש לי את הפסטה פטוצ'יני שסיים להכין, שהיתה קצת
מלוחה ומבושלת יתר על המידה, אבל המילים שלו, הקול שלו,
העיניים והמבט החודר הרגו את צליליות הספק שעלו.
הלכנו לישון מחובקים, לא הזדיינו, רק נגענו ונגענו, כאילו
למדים אנו אחד את השני, מעין קורס אינטסיבי באוניברסיטה של
החיים, רק שהפעם זה כרוך בהנאה. הלכנו לישון.
התקפלנו אחד בתוך השני, כמהים להתחבר לגוף אחד, כל איבר חיפש
את האיבר של השני ולהתמזג איתו, רגל מכורבלת בתוך רגל, ידי
האחת חופנת את חזהו ובטנו השרירית, והשניה את איבר מינו
ואשכיו.
יותר נכון, הוא הלך לישון. אני נשארתי ער. התבוננתי בו, בקצין
הדנדש ששוכב שם בין זרועותי השריריות שזה עתה עמלתי לפתח בחדר
הכושר, ולו בכדי לתת הרגשת ביטחון לזה שאמצא אי שם בעתיד, אם
אמצאהו.
אחרי שעתיים של התבוננות, העייפות גברה על הסקרנת. נרדמתי.
6:30 בבוקר, מסוג השעות שאני מאחל רק לאויבי להתעורר, הוא נושק
לי בעדינות ששום שעון מעורר לא יעשה לעולם, עובר על גופי
בנשיקה אחרי נשיקה, וכשפתחתי את עיני הוא אומר לי "בוקר טוב".
בעודי מתעורר לבוקר החדש, עם ריח הים שעולה מחלונו שצמוד
לטיילת, הוא החל ללבוש את מדיו. יש לו תורנות שבת.
יום שישי בערב, הוא בבסיס צבאי בקיבינישלכט, ואני בר"ג, רוצה
לראותו שוב. בישלתי ארוחת ערב טובה, והשותף שלי שגר ליד הבסיס
שלו הקפיץ אותי אליו.
השעה 20:30 בערב, ואני מוצא את עצמי ליד שערו של בסיס בית
נאבאללה, עומד עם שקיות מלאות מיני תרגימא, מתקשר אליו ואומר
לו לבוא ולפגוש אותי בשער.
הפעם האחרונה שהייתי בבסיס צבאי הייתה בשנת 99', כשנפרדתי
מהצבא לאחר 21 רפואי, ועזבתי בצער ובחוסר רצון את בה"ד 10
מקורס חובשים קרביים.
הוא, רס"ן בכיר, יצא אל השער, וליד שני חיילי הש"ג ההמומים
נשק לי, חיבק אותי, ואמר במבט ישיר לתוך הנשמה, כזה שיצא מתוך
עיניו התכולות הירוקות לתוך לבי "טוב שבאת".
נכנסנו לבסיס, פגשתי שם את החיילים שלו, וישבנו כולנו לאכול.
לקראת סוף הארוחה, בידיעה שיש בערך עוד חצי שעה לפני שאני צריך
לחזור הביתה, סימנתי לו בקריצות שהגיע הזמן שנכנס למשרד שלו.
בצורה אלגנטית נפרדנו מהחיילים הסובבים שעטו על האוכל כמו
נשרים שעטים סביב פגר טרי.
הוא התיישב מולי, עם המדים והדרגות, שבטירונות הייתי מחוייב
להצדיע לכמות פלאפלים כאלו העשויים מברזל מחומצן ואפור.
ראיתי בעיניו את המבט של האהבה, ועם זאת את מגבלות היכולת שלו
להביע אותה בזמן העבודה.
אנחנו מדברים, אני בקול רך וחודר, והוא בקול פורמלי ומיליטנטי.
ניגשתי אליו, לשולחנו שעדיין היה מלא במפות וחיצים, בכל מיני
ראשי תיבות שרק סיווג ביטחוני נעלה היה יכול לתרגם, תפסתי אותו
בדש החולצה ונשקתי לו.
הוא רצה את זה, הוא אהב את זה והתרגש מזה, אך פחד שמא ייכנס
אחד מחייליו.
לא, הוא לא בארון, הם יודעים עליו, אבל בכל זאת זאת הרגשה קצת
מביכה לקצין להתנשק עם גבר לידם.
מתוך כיבוד רצונותיו ופחדיו, נותרתי יושב על הכורסא מולו,
ובמקום לעשות בו את רצוני, אני נותר מספר לו את מה שדימיוני
כרגע היה רוצה לעשות לו. מילים חמות, מילים מטורפות. כוחו של
אוויר רוטט שנע במהירות של 1100 קמ"ש נע לאוזניו, מתעבד במוחו,
וגורם לו לזקפה.
זהו, באים לאסוף אותי הביתה, הוא נפרד ממני, אוחז בידי ונושק
אותי שוב אל מול הש"ג ההמום בשנית.
"תתקשר אלי", אני אומר בקול של תקווה יותר מאשר בקול של שפיות,
והולך לכיוון האוטו. הוא חוזר אלי, לופת שוב את ידי, מביט שוב
לתוך עיני, מבט שבכוחו לנפץ לרסיסים קירות העשויים בטון
מזוין.
"בטטטחחח", הוא עונה.
אהבה ממבט ראשון? לא. ממבט שני? כנראה שכן.
עד גיל 18 התאהבתי שש פעמים, אך אהבות אלו היו חסרות סיכוי בשל
היותן מופנות כלפי הטרוסקסואלים, שלאחריהן הגיעו שבע שנים שלבי
היה כבוי מזכרון הכאב של אותן השש הראשונות, ואז אני פוגש
אותו. ואני יודע שהוא האחד שלו חיכיתי, ואני האחד שלו הוא
חיכה. |