הלשם כך הם לחמו עלייך
ואהבוך יותר ממה שאת
יכולת להעריך, ירושלים,
כפויית טובה, כפויית יופייך, כפויית

היסטוריה? הלשם כך הקימו
בך אקדמיה לאמנות?
הלשם כך פיזרו כמון וקימל
וקנביס על אבן העמוד

המצטהב מכל מגע ידיים
בספריית הקוידש הגדולה?
הלשם כך חיכית לניקל, דיים
וקוורטר למימון הגאולה?

הם אהבו אותך. למות למען
עורפך הקר - נשמע להם סידור
הוגן. ואת - את הסתכלת למעלה,
טיפשה, בפורים כמו ביום כיפור.

אהבתם - ולא בחירת שמיים -
אותך הצילה מגסיסת-חינם:
אמרו "אם אשכחך, ירושליים..."
והעלו באש את ימינם.

בהיותך מפקדת הז'נדארמים -
נישקו אותך בפה המחרחר,
הניחו שעל פי חוקי הדהארמה -
כאן, במקום אחר, בזמן אחר

תשיבי אהבה. אבל מאבן
את עשויה - תשבי על אבנים,
הקפיאי את התחת, שירי אבל
וצנני את כל איברי הפנים:

אינך זקוקה להם. לך לא מגיע
דבר: לא אהבה ולא שיכר,
עיר ששופכת דם מתוך מניע -
"לא יכולה לשאת משכב זכר".