[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"כן, זאת הייתה התשובה שלי לענת אם כדאי לנו לצאת.
יום שישי, מסיבה, ריקודים. הכל נשמע לי כל כך טוב.
ענת סיפרה שהיא סידרה לנו הסעה ושאין לי מה לדאוג. ואני בטחתי
בה.
וככה היה. התארגנתי ביום שישי בערב למועדון וידיד משותף, שלי
ושל ענת, אסף, בא לאסוף אותנו למועדון.
בדרך אספנו עוד כמה חברים וגם את ענת.
כל הדרך למועדון אסף נסע מהר. יותר מדי מהר. ואני פחדתי.
נצמדתי למושב כאילו אני ברכבת הרים, חגרתי את החגורה לגוף שלי
חזק עד כדי כך שלא יכולתי לנשום.
כולם צחקו ודיברו כאילו אנחנו לא עומדים לשבור את מהירות
הקול.
רק אני שתקתי והתפללתי שנגיע שלמים למועדון.
אחרי רבע שעה בערך, שנראתה לי כמו נצח, הגענו. ואני חזרתי
לנשום.
והיה לי כיף במועדון ונורא נהניתי, רקדתי והתפרקתי קצת.
בדיוק התקרבתי לחודש של בגרויות, וזו הייתה הדרך שלי לשחרר את
הלחץ, אחרי שבועות שכל מה שראיתי זה את הספרים שלי.
בכל מקרה, אני זוכרת שראיתי את אסף, זה שמסיע אותנו שותה עם
חברים שלו. זה קצת הדאיג אותי, אבל התעלמתי וחזרתי לעניינים
שלי, המשכתי לרקוד...
בדרך חזרה, היה מפחיד, לא יכולתי יותר לשתוק והתחננתי לאסף
שיתן לחבר שלו לנהוג, שהוא נוסע מהר מדי, אבל הוא התעלם ממני,
והמשיך במהירות גבוהה, וכל החברים באוטו צוחקים ושרים בשיכרות.
לא הייתה לי דרך יציאה, אפילו החברים שלו היו שיכורים.
הרעש והמוזיקה החזקה הקפיצו לי את הלב, בנוסף לפחד.
מיהרתי מאוד לחגור חגורת בטיחות והם, הם לא היו חגורים.
אמרתי גם לענת שתחגור והיא רק צחקה עליי והמשיכה לשיר בקולי
קולות.
כנראה שגם היא שתתה יותר מדי.
ולי, לי הדמעות כבר היו בגרון ואני אמרתי להם שזה כבר לא מצחיק
אותי.
התחננתי שיפסיקו אבל אף אחד לא הקשיב לי.
כל כך פחדתי שיקרה משהו רע.
ואיך יכול שלא לקרות, בכזה מצב, משהו רע?
הם כבר לא בחיים.
הם כבר לא יחבקו, יאהבו,
הם כבר לא יראו אור בוקר,
כבר לא ירגישו רוח נעימה על עורם, וגם אי נעימות.
והם כבר לא יזכו לנשיקה אוהבת, מאמא, מאבא, מחבר.
והם לא אלו שיסבלו מזה.
הם רק ירגישו את בטון הקבר שלהם.
ואסף,
אסף ימשיך לחיות, להרגיש, לאהוב.
וגם אני אמשיך לחיות ואני אף פעם לא אשכח.
אני אמשיך גם לחשוב שאסף אשם ושהכל בגללו.
ושאילו היה מקשיב לי...
אני יודעת שלא יצא לי דבר וחצי דבר מלהאשים אותו,
כי ענת שלי כבר איננה,
ואני לא ארגיש אותה,
ואני לא אוהב אותה, אתה מבין?
אז מותר לי להאשים אותו".

כל מה שלשוטר נותר לעשות זה למלא את הדו"ח בדממה, כשדמעות על
לחיי, הוא ממשיך בעבודה שלו.
הוא כבר רגיל לסיפורים כאלו, אני חושבת.
בגלל זה הוא לא בוכה.
זה בטח בגלל זה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מוות לכבש הששה
עשר








הכבש החמישה עשר


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/8/05 13:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועה א. ליברמן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה