היא ישבה על המיטה שלי, ילדה בת תשע עשרה, כל הגוף מבריק ממש,
והשפתיים - השפתיים. משהו מתכתי היה לה בפנים, נזם או שיניים
ברביות כאלה, אני לא זוכרת בדיוק, והיא הסתכלה עלי בכאלה פחד
ורצון מעורבבים שהייתי חייבת לגלגל את השיחה תוך כמה דקות
לכיוון שהצריך לספר לה שאני אל"ף - נגד הגדרות ובי"ת - דו
מינית. היא הבהבה קצת אין-קליטה ואז
She said... I know what it's like to be sad... I know what's
like to be sad... I know what it feels to be dead... and
she's making me feel like I've never been born... (some
human guitar phrase).
המוזיקה התגמגמה עליה והיא אמרה תכף שמייד רואים עלי. שאני
משדרת את זה. ונבהלתי לרגע ואז הבנתי שאנחנו מדברים פה על דבר
חיובי, dude, חייכתי חזק מדי ואמרתי - וואלה? מגניב. אז מה -
התרתי את הגומיה של השיער ופיזרתי את כל הכובד שלו על החזה
בהתרסת פרסומות מחושבת כזאת, ושאלתי, כמה סטרייטית את? ממש
צחקתי מבפנים כי זה היה סרט פתטי לגמרי אבל לא נתתי לה אפילו
להציץ כשהיא שאלה - מה זאת אומרת? ומייד נוצרו קפלים בשמיכה
שליד כפות הידיים שלה. לא נתתי לה לזוז לי משדה הראייה
וכיוונתי עליה אלומה חזקה כשעניתי - זאת אומרת - קמתי - מה
תעשי אם אבוא לשבת לידך - התקרבתי - ואז - התיישבתי, קירבתי
אליה את הפנים ואמרתי, חלש - אעשה בך מעשים?
הצבעים היו חזקים, המרחק מהגוף שלה היה חם, ובעיני הגולות שלה
היא אמרה לי - כנראה, שאת זה. ואז זה התערבב, כל הצבעים קצת
רקדו, הלשון שלה טעמה אותם והנקבוביות של הנשימה ידעו לאיית את
השם שלה גם אם אני לא זכרתי אותו, רק לבדוק ולסגת כאילו, ושוב
לחזור וחוזר חלילה, להרגיש הכל מבעד לצילום ספורט כפול כזה,
אותי ואותה על המיטה שלי, איברים שלובים כמו קוביה הונגרית
בדרך להסתבך. לתוך האוזן היא נשפה לי את הצחוק החם שלה, חדש
ונוצץ מהאריזה, מכווננת באצבעות את כל הלחצנים שלי למקסימום
הכמעט-בלתי-נסבל, באסים נוהמים בקצב מתחלף רוק-פאנק-פופ וחוזר
חלילה. ברגעים כאלה תמיד משפטים של אקסיות, "בגדים הם רק
אביזרי מין", נחים על הלשון להיטמע בטעם של מי שעכשיו מונחת
בכף ידי, ילדה יפה בתנוחה עוברית שעוצמת עיניים להיפקח.
ההתמסרות שלה ללשון שלי, כמו ארטיק שתכף יתחיל לטפטף ומתוק
מדי, קר אבל חייבים להספיק, זה נח לי על קצה הרצון
הבלתי-מנוסח, כיסיתי גיליתי כיסיתי ואז השתוללנו אחת בשנייה,
מחליפות חושים בבשר, אי אי אפשר ונלפתנו --- בגוף כמו בקצה של
בריכה מלאה באינאוויר.
שכבנו באד של רוך מתנשם, זיכרון מערבב מחשבה להמתיק, והיא,
הקטנה, נגעה בשפתיים שלי ואמרה, יש לך קולות של חיה מוזרה. אז.
זינקתי ללכוד אותה בין הטפרים הקרועים מעלבון כבר-נקרש של
תשוקה אסורה ונהמתי לא, לא מדברים. נשכתי אותה צחקוקים וגומות,
ולימדתי אותה לדבר איתי בשפה זרה שמונים, תשעים, לא בעברית כי
אנחנו מתחברות וחלקי המשפט מפרידים.
בסוף היא עישנה, לסמן לעצמה בעירום שהיה, שאין; והלכה בבגדים
ובתיק של ילדת חרוזים וצדפים, בהונות ושמיים, נתנה נשיקה עם
דבק בולים והשאירה אותי למען.