נועצת בי, מבט של חקירה אילמת.
איננה דורשת בתשובות,מ חפשת חיבה.
עפעפיים כבדים טיפה מנשוא.
מפנה לי את גבה, בעצם את כל גופה.
הספקתי להבחין במצמוץ עינייה הירוקות.
ועכשיו מה נותר לי לעשות? מסתבר... לקוות.
נוהגת לטעום היא מגופה,
נראה שמצאה סיפוק במשהו,
אך.. .מדוע לא בי היא בחרה?
ניגודים של שחור ולבן מוליכם אותה כעת,
רק לא אליי.
השמש מאירה פניה במקצת, קרניה של חמה יקפחו בגופי ברגע שאחליט
לצת מהמוצל (אשר שוהה בו אני כרגע או בכלל).
ולה זה לא אכפת, בה שלווה.
לא מספיק להרים את עיניי מעלה כלפיה וכבר טועמת היא עצמה במקום
אחר,
רחוק ממני,
בצל.
די אבסורד לי המצב הנוכחי,
"הצל מגן אך לא מקרב אותנו, מדוע אתה?"
כניראה אצטרך לחדול מלראותה כחיה בודדה חסרת כיוון ושובבה.
הנני קרוב אליה והיא מחפשת חיבה,
מעניין מי מאיתנו המסכן או המסכנה.
ממשיכה היא וטועמת בטירוף מעצמה,
היתרחקה מהמקום שבו היתה,
עכשיו קצת נחבאת מעיניי,
ובחרה שלא להיתכרבל בין רגליי, חבל.
נראה לי שזה סימן, אז אחדול עכשיו ואגש לאהובתי שאינני מכיר כל
כך,
רק ללטפה אחפוץ ושתתכרבל בין רגליי, תגרגר בהנאה.
אז מה נותר לי? אם לא להיכנע ליופיה, המקרין עיניים ירוקות
וגוף שחור לבן.
מבחין שהיא נרדמה.
אז אפסע בשקט ובזהירות כדי לא להבהילה,
רק שתדע שגם אני מחפש את חיבתה,
מיצי תפסיקי לפהק נראה לי שגם אני עייף. |