זה הר כסוף-לבן, מושלג, מעט עצים בשוליים, טיפה ירוק.
קר והם אבודים. מחכים שיימצאו, שיינצלו. לא זזים מהפחד לתעות
עוד. וככל שעוברות הדקות מתגבר הפחד המרעיד והעצמות רועדות
מהקור המתעצם מרגע לרגע ומהפחד חסר הגבולות שהשתלט עליה - היא
לא יכלה לראות עליו, הוא ניסה (והצליח) להסתיר.
בפנים הוא פחד יותר ממנה, ניסה להרגיע אותה, דאג לה... הוא פחד
בעצמו; מהקור, מהחוסר ודאות, מהפחד שלא ימצאו, שימותו,
שיגוועו, שמשהו יקרה לה...
הוא הרגיש את הקור משתלט על גופו, מרעיד אותו, את עצמותיו. הוא
הרגיש את החולשה משתלטת עליו... העייפות.
היא הרגישה אותו, את הפחדים שלו והרוח המתעצמת כאילו העיפה
אותו, את רגשותיו, חששותיו ופחדיו אליה. שתיגע, שתרגיש, שתעזור
לו... היא נשקה לו וחיבקה אותו, היא הרגישה את חום גופו הנחלש,
המתקרר וכאילו פתאום זה היכה בה - הוא נחלש, היא מרגישה אותו;
מאבד את זה... הפחד והקור משתלטים עליו והוא כאילו מוותר
בשבילה, מעביר לה את כל האנרגיות שלו, כל החום שלו.
הם שם כבר שעות... הקור מקפיא, השלג לא מפסיק לרדת והקרח בשערם
כואב וחותך את פניה הוורודות-כחולות מהקור.
הם יושבים תחת העץ המושלג, נשענים, מחובקים... מציצים זה בזו
מדי פעם... מנסים להרגע ולחמם זה את זו.

היא פוקחת עיניים. השמש הבוהקת חוזרת אליה מהרי השלג והקרח בו
הם שקועים, מסנוורת אותה. היא ממצמצת טיפה ובוחנת את סביבתה.
השלג כיסה אותם כמו שמיכה צמרירית, אוורירית וקפואה. מקפיא,
היא בקושי מצליחה לזוז, להניע את הראש, לראות אותו ישן, להזיז
את השלג, לקום טיפה, לנסות להתחמם.
הנה הוא, ישן שם, קפוא כבובה מדהימה. היא שוב מוצפת באהבה
החזקה שלה אליו, ורגע של חמימות מתפשטת עבר בגופה כצמרמורת
נעימה.
והיא רוכנת בקושי, נושקת על שפתו הנוקשית. ומנסה להעירו...
צועקת לו לקום, וכל הייאוש והעצב שבעולם חלפו ועברו אתכם,
עכשיו כולם התרכזו בתוכה. הוא מת. ודמעה חמימה מבצבצת ומתקררת
ברדתה במורד עינה, קופאת על לחייה. ועוד כמה כאלה ירדו בקושי
ובאיטיות על לחייה - קופאות.
עיניה נפתחו בתובנה מעמיקה ומזעזעת היא תלשה נטיף קרח חד
ונוקשה מהעץ, דמעה חמימה נושרת בקלילות יחסית לשאר, מחליקה על
פניה הקפואות, על לחייה העוטות שכבת דמעות קרח דקות, עוברת את
קו הסנטר ונושרת אל הקרח - קופאת - דמעת קרח קטנה על מצע שלג
קר ולבן... ועכשיו גם מעורב בטיפות דם קטנטנות וקפואות.